הקונגרס היהודי השני / אחד העם

בשנה שעברה, אחר הקונגרס הציוני הראשון, דנתי עליו לפני הקהל על פי מראה עיני¹, אם היה דיני דין אמת או לא – מניח אני לאחרים לשפוט, אבל אני בעצמי לא הייתי מסופק אז, שיש לי רשות להוציא מפי מה שאני חושב בלבי לאמת, בתור עד ראיה. עתה, אחר הקונגרס הציוני השני, שלא השתתפתי בו, איני יכול לדונו אלא על פי השמועה: על פי הודעות כתבי העת ושיחות ומכתבים פרטיים. ובזכרי את ההודעות והשיחות והמכתבים של אשתקד, עד כמה מתנגדים היו ברובם לרגשותי ומחשבותי שהבאתי אני עמי מבזיליא, הנני מכיר ומודה, כי הפעם אין בלבי אמונה חזקה באמתות המשפטים שהגעתי אליהם על יסוד עדותם של אחרים, וממילא איני רשאי להציעם בקהל כודאי גמור, כאלו שם הייתי וראיתי הכל בעיני. ומה גם עתה – הנני כותב דברים אלו ימים מועטים אחר הקונגרס – שהעדים עצמם עוד לא הספיקו להשתחרר במדה מספקת מן ההתרגשות היתרה ולהביא סדרים בהמון הרשמים השונים והמתנגדים, הממלאים לבם בערבוביא.

הנני כובש על כן את יצרי ואיני מדבר עתה על תכונת הקונגרס הזה ומהלכו, על החזיונות המוסריים והחברתיים שבאו בו לידי גלוי, אע"פ שכבר נקבץ לזה חומר הגון שאפשר היה לעשותו כלי. זאת יעשו סופרים אחרים, מאלו שהיו באותו מעמד, ואני לא באתי כאן אלא להתבונן רגע אחד על התוצאות החיוביות שהביא הקונגרס הזה לנו באיזו מהחלטותיו העיקריות.

ובאמרי „לנו“, כונתי, כמובן, על המחזיקים באותן הדעות ה„מזרחיות“, אשר מעת הקונגרס הראשון ועד השני רבנו את ריבן – אני ואיזו מן הסופרים חברי – עם הציוניים ה„מערביים“²). ולפי שאחשוב, כי רוב הקוראים יודעים מה טיבה של מחלוקת זו, איני מוצא צורך לחזור ולבארה פה, אחר המאמרים הרבים שכבר כתבתי על זה.

מה הן איפוא ההחלטות העיקריות של הקונגרס הזה?

מתוך הדברים שנתפרסמו בכע"ה נראה, כי רוב חברי הקונגרס ראו את ההחלטה היותר עיקרית במה שנמסר דבר יסוד הבנק לקומיסיא מיוחדת ונִתנה לה הרשאה בלתי מוגבלת כמעט, להביא את הדבר לידי גמר מוחלט על פי האופנים אשר ייטבו בעיניה ובעיני ה„ועד הפועל“ שבווינא, מבלי להמתין בגמר יסודו של הבנק עד שיתבקרו פרטי מעשי הקומיסיא על ידי טובי הציוניים שבכל מקום ותבוא עליהם ההסכמה הכללית בהתאסף הקונגרס השלישי. החלטה זו בודאי ערכה גדול מאד, אך לא כתוצאה חיובית, כי אם להפך: בה אנו רואים בדאבון לב, כי השטן הזה – חסרון מתינות וסבלנות – שחבל מעשי ידינו עד כה, עדיין מרקד בינינו ואין מפלט ממנו גם תחת דגלה של הציוניות החדשה. הגע בעצמך, כמה ימים ושנים חלמנו על דבר יסוד איזה אורגן הגון במערב, שיהיה מזוין בכל האמצעים הדרושים בשביל להתיצב בראש עניני הישוב ולנהלם בסדרים טובים ובדעת ברורה, – ועכשיו, כשהשעה נראית כמשחקת לנו ונותנת תקוה בלבנו, כי יהיה החלום לדבר שבמציאות, פוטרים אותו בחפזון ובהלה ומפקידים רוחו בידי קומיסיא של תשעה אנשים, אשר רובם לא נודעו בתוכנו עד כה אף בשם, מבלי שים אל לב, כי שגיאה אחת קטנה באופן הוצאת הדבר לפעולה, מבטא אחד שלא כהוגן בספר התקנות, יכולים להפוך לנו את הברכה שבמוסד הזה לקללה… וכל זה בשביל מה? בשביל – כן נראה מדברי אלו שצדדו בזכות ההחלטה הזאת – שלא יצטרכו הציוניים להתבייש בפני המלעיגים עליהם, אשר שמעו לפני הקונגרס קול „השופר“ הציוני מבשר בתרועות גדולות, שבוע אחר שבוע, כי ה„חתימה“ על האקציות ושאר ההכנות ליסוד הבנק כבר עלו יפה באופן שאין למעלה הימנו וכי אין הדבר חסר אלא שיסמוך הקונגרס את ידיו על המוסד החדש ויקרא שמו עליו בקול המון חוגג, – ועתה, אם חלילה לא יֵצא הדבר לפעולה מיד, יהיו הללו מונים אותנו ואומרים בפני כל העם: תש כחה של הציוניות! ההגיון הישר היה מחייב, כמדומה לי, שהקונגרס יגער בנזיפה בבעלי הריקלמא ההיא, על שהרשו לעצמם להשתמש באמצעים בלתי רצוים, ולו גם בכונה רצויה, והיה מראה בזה לעיני הכל, כי לא כל הציוניים היו בעצה אחת להרעיש את העולם בהפלגות מבהילות. אבל לחפות על קלות דעתם של אלו על ידי קלות דעת עוד יותר גדולה, המעמידה את כל הענין במקום סכנה, – החלטה כזו, יהיו תוצאותיה מה שיהיו, אינה תפארת לבעליה: פעולה מבוהלת בענין גדל־ערך אינה ראויה לשבח אפילו אם עמד לה ה„מזל“ והצליחה.

ובכן לא בהחלטה זו רואה אני את התוצאות החיוביות של הקונגרס, כי אם בשתים אחרות, שהיתה הורתן באספה אחת במזרח עוד לפני הקונגרס, ולידתן – בועדים מיוחדים שעבדו עבודה תמה וצנועה כל ימי הקונגרס, וזה האחרון קבלן כמו שניתנו לו וקבע בהן מסמרות בפומבי.

ואלו הן:

א) הקונגרס מפרש, שהמלות „ישוב א"י באופן המועיל להשגת התכלית“ הנמצאות בפרוגרמא הבזילית, כונתן היא: „ישוב הנעשה על פי רשיון, שיתקבל לזה מאת ממשלת תוגרמא, ועל פי תכניתו והנהגתו של ועד הנבחר לזה מאת הקונגרס“. כלומר, לא כמו שהיו ה„מדיניים“ מפרשים עד כה, שישוב מועיל להשגת התכלית לא יוכל להיות אלא לאחר שתנתן לנו הארץ לנחלה לאומית על פי „משפט מוסכם מהכל“; ולא כמו שרצו „המעשיים“ לפרש, שהגדר הזה כולל כל ישוב שיהיה, כמו שהיה הדבר נוהג עד כה, בלי שום הגבלות חדשות; אלא – כדעת „המהלכים באמצע“: – ישוב ברשות המלכות, ולא „בגנבה“, על פי תכנית והנהגה נאותה, ולא במקרה וערבוביא ³). ועם זה הטיל הקונגרס חובה על הבנק העומד להוסד, שיעזור בפעולתו „להשגת רשיון הישוב מאת ממשלת תוגרמא“, – להוציא מדעת הועד שהיה ממונה על דבר הבנק בעניני הישוב רק „על בסיס בטוח של משפט מוסכם מהכל“⁴)

ב) הקונגרס, בשימו לב בפעם הזאת, הרבה יותר מבשנה שעברה, לשאלות „הקולטורא הלאומית“, החליט להעמיד בראש העבודה הרוחנית, שבכל הארצות בכלל ובארץ ישראל בפרט, ועד גדול של מומחים, העושה מעשיו על דעת עצמו ואינו כפוף ל„הועד הפועל“ שבווינא. ובזה הראה הקונגרס לדעת, כי מודים הם הציוניים בערכה העצמי של התחיה הלאומית הרוחנית, וכי העבודה המכוונת למטרה זו עיקרית היא בעיניהם לא פחות משאר ענפי הפרוגרמא; לא כמו שרצו הרבה מן „המערביים“, מהם בגלוי ומהם בסתר, לעשות את הציוניות רק לתנועה מדינית ואיקונומית בלבד.

„נצחון!“ – יש „לנו“ איפוא רשות לקרוא עתה בנחת־רוח, חלף כל העמל והצער והאיבה, שגרמה לנו המלחמה הארוכה בעד שני העיקרים האלה. „הפרוגרמא הבזילית“, שהיתה עד כה לכלי נשק בידי „המדיניים“, להוציא מן הכלל את כל מי שלא מחשבותיהם מחשבותיו, – עתה שלנו היא. „המקלט הבטוח במשפט מוסכם“ עומד בראשה כמטרה אחרונה בסוף מעשה. שהיא במחשבה תחלה – ומי מאתנו לא נשא בלבו תקוה מעין זאת לאחרית הימים, מיום שנתעוררה בקרבנו התנועה הלאומית? – אבל בתור עבודה קרובה, בתור אמצעי ראשון להשגת המטרה, תדרוש הפרוגרמא הבזילית לא פחות ולא יותר ממה שדרשה „חבת־ציון“ שלנו עוד זמן רב קודם שנבראה הפרוגרמא הזאת: ישוב מסודר כראוי וברשות המלכות. גם העבודה הרוחנית לחנוך העם ברוחו הלאומי והתפתחות קניניו ההיסטוריים, עבודה שהיתה בעיני מנהיגי הציוניים עד כה כיתומה עזובה המתגלגלת בקרן זוית ואין בעל הבית משגיח בה אלא כשהוא נתקל בה, – גם היא תופסת מעתה בפרוגרמא הציונית את מקומה הראוי לה לפי ערכה, ככל אשר דרשנו. ובזה פשטה הציוניות את הצורה הזרה שהלבישוה מנהיגיה המערביים וחזרה ונראתה לנו בצורתה האמתית, העברית, כבתחלה.

ואולם, למען לא תהיה אחרית שמחתנו תוגה, אין מן הראוי להגדיל ערך הנצחון יתר על המדה. אם כל הסימנים אינם מטעים, אפשר לשער מראש, שאין כאן אלא נצחון להלכה, אך לא למעשה. היסודות שקבע הקונגרס טובים ורצוים, אבל יחד עם זה לא רבה התקוה, שהיסודות האלו יתגשמו בקרוב במעשים מוחשיים.

בנוהג שבעולם, כשמתגלה הבדל יסודי בדעות בין נבחרי העם ובין מנהיגיו, אלו האחרונים מבטלים דעתם ועושים מעשיהם בהסכם לרצון העם, שנגלה על ידי בחיריו, או, אם על פי הכרתם הפנימית אינם יכולים לעשות כן, נפטרים והולכים להם ומניחים מקומם לאחרים, הקרובים יותר לרוח העם באותה שעה. אבל מנהיגי הציוניות לא בחרו בדרך האחרונה, והדבר מוטל בספק אם יבחרו בהראשונה. מה שלא עזבו את מקומם אחר שהפך הקונגרס את הקערה על פיה, יפה עשו. ה„פיטישיסמוס“ הוא עוד לע“ע אחד מראשי העמודים שהציוניות החדשה נשענת עליו, ואע”פ שקרוב לודאי, כי העמוד הזה, שאין יסוד ברוח עמנו, יפול מאליו ברבות הימים, – עתה עוד לא עברה שעתו, ואם היה נופל פתאום בבת אחת, היה אולי כל הבנין בסכנה… אבל מפני זה עצמו, שיודעים הם המנהיגים את כחם, קשה להאמין, שישגיחו בבת־קול זו של העם וישתדלו באמת ובתמים להתגבר על מאויי לבם ולכוין פעולתם מעתה לרוחו של הקונגרס, בנגוד לדעתם הפרטית. ובאין רצון אמתי לזה בלב המנהיגים, מה תועלת יש, למשל, ב„ועד הישוב“ שבחר הקונגרס? הועד אינו יכול לגשת לפעולה ממשית עד שיושג רשיון תוגרמא, השגת הרשיון דורשת „השתדלות“ יתרה מצד המנהיגים ועזר רב מצד הבנק העתיד להבראות, ושני אלה הרי הם דברים המסורים ללב, שאי אפשר לבדוק אחריהם, אם נעשים הם באופן הראוי ובמדה מספקת. גם הועד שנבחר להעבודה הרוחנית, עם כל היותו להלכה עומד ברשות עצמו, הנה במעשה תלוי הוא הרבה ברצונו הטוב של „הועד הפועל“, שממנו הוא מקבל את האמצעים החמרים הדרושים לעבודתו. ומי לא ידע, כי הנותן יש לפניו דרכים הרבה להגביל חירותו של המקבל במדה שהוא רוצה בה, מבלי להתראות עם זה כמתערב בפועל בענינים שאינם נכנסים בחוג ממשלתו.

אבל, למרות כל אלה, הנצחון – נצחון הוא. חבת ציון המזרחית הראתה הפעם, כי עוד לא נס לחה ועוד כח בה לעמוד על נפשה בדברים הנוגעים באמת עד נפשה. הקונגרס הזה נראה לי כעין ברית חדשה שנכרתה בלי אומר ודברים בין חבת ציון שלנו ובין הציוניות המערבית: הראשונה מקבלת על עצמה לחלק לאחותה הצעירה כבוד וגדולה כאות נפשה, למחוא כף ולרקוע ברגל על כל שיחה נאה היוצאת מפיה, לשמוע במנוחה ולשתוק גם כשהיא מפריזה בשבח עצמה, כאלו הכל, הרעיונות והמעשים, אך מידה הם לנו; – כל זאת מקבלת עליה הבכירה בחפץ לב, בשביל לעשות נחת רוח ל„ילדה“ זו, שעדיין דמה רותח ו„הבלי נעורים“ כאלו מושכים את לבה. ובשכר זה אין היא, הבכירה, מבקשת אלא דבר קטן: שתקבל זו את תורתה ותשמור מצותה, בבואה לעשות מעשים נכבדים הדורשים „דעת זקנים“…

עתה רשאים אנו להאמין, כי הנטיה היתרה לצד „הפוליטיקא הגבוהה“, שנראתה במחננו בשנה שעברה, לא היתה אלא ריאקציא זמנית, מוכרחת, נגד אותה השיטה הישנה, שנטתה אל הקצה האחר וצמצמה כל עבודתה ותקותה רק בישוב רעוע, מבולבל ומדולדל, הנוסד על „תמיכה“ ו„בכשיש“. על השיטה הזאת ערכה מלחמה, כידוע, מפלגה אחת בקרבנו במשך הרבה שנים בלי הרף והתאמצה לקנות לב הקהל לאותם העיקרים עצמם שנתקבלו עתה בפומבי. אבל, השעה לא היתה עוד ראויה לכך. המושגים הישנים הכו שורש עמוק ואי אפשר היה לעקרם ביד; זאת יכלה לעשות רק רוח סערה גדולה. את ה„סערה“ הביאו המערביים, ועל זאת יזכר שמם לטובה. ואולם עתה, אחר שנעקר מה שהיה טעון עקירה, הנה באה „עת לטעת“ – והנטיעה לא בסערה דרכה…

יעבור עוד זמן מה. בדרשות יפות נהיה מורגלים כבר למדי, ולא יהיה עוד כחם גדול להשכיח כל השאר. המנהיגים יצטרכו סוף סוף גם ליתן דין וחשבון גלוי על כל מעשיהם, ולא תמיד יהיו הציוניים וַתרנים בדבר זה כבפעם הזאת… ואז – כך אני רוצה לקוות – תהיה ההלכה גם למעשה, אם יאבו המנהיגים ואם ימאנו, ועבודתנו הלאומית תמצא את דרכה לבסוף, אחר כל תעותה ושגותה ונטותה לקצוות במשך תקופה ארוכה של נסיונות קשים.

מאמר זה נדפס ב“השלח” כרך ד' חוב' ד' (תשרי תרנ"ט).