חמרא בר חלא / יהודה שטיינברג
משמגיע דניאל “בעל מזג-טוב” לפסח שני אז, רק אז, הוא חש בכל אותה השמחה וההשפעה של זמן חרותנו. חג הפסח גופו חל עליו בהשפעה מרובה יותר מכפי ש“כליו” יכולים לקבל. אפילו בחסד של “דיינו” אחד אינו יכול לעמוד. כשהוא מסב על הסדר בליל שמורים, הוא מסב מתכווץ וכפוי-ראש, כעוף זה ששופכים עליו מים קרים כל-כך הרבה, עד שאינו מרגיש בהם עוד.
זוהי בחינת פחד הבא מתוך אושר פתאומי ונפרז.
ובזה הוא מבאר לעצמו את הסיבה, שינטה שלו מתנמנמת תמיד על הסדרים, אף-על-פי שלכאורה הדבר מגוחך. כל ימות החורף היא דואגת וטורחת להכין צרכי הפסח; מראש-חודש ניסן ואילך היא מתחילה עוסקת בטהרת החדרים ועובדת ממש בפרך; בשבוע שחל בו פסח גם בלילות אינה ישנה, וכל זה הוא בשביל הסדרים – וכשמגיעים הסדרים חוטפתה שינה. אילו היה בעל אחר על מקומו, אפשר שהיה כועס עליה בשביל זה. אבל הוא אינו מקפיד, מפני שיודע את סיבת הדבר. היא נפש זעירה. כלום היא אשמה בדבר? פשוט אינה יכולה לעמוד בכל אותה ההשפעה, שאפילו לנפש מסיטרא דדוכרא (*ממין זכר) קשה לעמוד בה. תיתי לה שהיא נשקעת בנמנום.
אבל הוא, כבעל נפש ממין אחר, אינו יכול לנמנם. מצווה ועומד הוא להזכיר יציאת-מצרים, ומכיוון שהוא מזכיר, הוא מתבטל ומתכווץ מפני הקטן שביוצאי מצרים. “חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.” אבל כלום קל הוא הדבר לצאת ממצרים? ששים רבוא מישראל עומדים ויוצאים. רצונכם, אני מכבה בשבילכם את השמש. עמוד ענן ואש. הים אינו ים אלא חומה. רצונכם, אטבע את ברואי בשבילכם. השדות מיותרים, מפני שאין בני-אדם נזקקים אליהם. הרי מן ושלו. ואחרי כל אלה – תורה מסיני.
זו אינה יציאה משיעבוד לגאולה. זהו דבר-מה נשגב ולמעלה מחירות. כלום אומרים למשל על שרים ובעלי רשות שהם בני-חורין?
יודע דניאל בברי, שבשביל דור יתום זה, שהוא חי בו, לא היה הקב"ה מוותר כל-כך בנסים; ולפיכך אינו יכול לעמוד בכל אותה ההשגה שהוא משיג בלילות אלו.
אבל פסח שני זוהי בחינה אחרת לגמרי. השפעה לפי כוחו. משל למה הדבר דומה? לאדם שמשים על עיניו משקפיים כהות ומסתלק לצדדין, כדי שיוכל להסתכל בפני חמה.
בפסח שני הוא מכיר באמת זמן-חרותנו, בולט מכל פינה וזווית. אף-על-פי שאין מרור ואין סדר והגדה, אבל דיו שאינו אומר היום תחנון, ושזוגתו ינטה שתחיה מבריאה אותו היום בחלטונות (*כופתאות) ממצה טחונה.
וזמן חרותנו הוא מתחיל מכיר לאו דוקא בפסח שני אלא תיכף בימים שבין פסח ראשון לפסח שני. כשהוא שומע את כירכורי החסידה שעל גג שכנו, קפילא ארמאה, הוא מכיר “קול התור נשמע בארצנו.” רואה הוא לבלוב העצים שבחצר אותו השכן, ונזכר ב“תחת התפוח עוררתיך.” אפילו געיית פרתו של השכן הוא רמז לחרות, ליציאה משעבוד לגאולה. הכול מרמז לאיזה ענין. אבל מונע הוא את עצמו בכוונה מלהזכיר בכל אלו עד לפסח שני, כדי שירגיש דבר בזמנו.
וגם בימי ילדותו היה אוהב את הימים שאחר הפסח יותר מן הפסח גופו. אבל זו היתה אהבה ממין אחר. שובבות, מעשה ילדות. אוהב היה אז אילן נאה, ניר נאה, קן צפרים. חלק סבתא מצד אמו היה בו אז. היא היתה כפרנית. משמתה עליו אמו בימי ילדותו. ואביו אנוס היה להכניס אל ביתו בעלת-בית חדשה, הביאו אותו לפי שעה לבית סבתא בכפר, וכשתי שנים שהה שם. הרבה השפיעו עליו אותן שתי שנים לרעה.
יודע הוא ברור, שמה שזנביל בנו נתחמץ ויצא לתרבות רעה, הוא רק מפני שהנחיל לו אותה הזוהמה, רחמנא-לצלן, שנתדבקה בו בכפר. והרי לפיכך אינו כועס עליו כלל, כשהוא מוצאו לפעמים יושב בביתו שלו בגילוי-ראש ושקוע במיני ספרים שלו. הוא רק חומל עליו. לעתיד לבוא, כבר החליט בדעתו לקבל על עצמו את חלק בנו בגיהינום.
והרי לפיכך הוא מחנך בביתו את נכדו יוסי, בנו הקטן של זנביל, כדי לשמור עליו מפני אותה הזוהמה.
יוסי יהיה, אם ירצה השם, תכשיט ועילוי בתורה. הוא עוסק בגפ“ת (*גמרא, פירוש [רש"י], תוספות) יומם ולילה, וגם קצת כתבא-רבא בלשון-הקודש הוא, אף-על-פי שעוד לא מלאו לו י”ג שנים.
במקצת הוא נותן שבח והודיה לפני הקב"ה, שקבע לבנו מזל גרוע, ועשה אותו עני מדוכא, עד שהוא אינו יכול להחזיק את יוסי בביתו ולהתערב בחינוכו.
הוא החליט בדעתו להשתדל להשיב את התורה לאכסניה שלה; להציל את יוסי מאותה הזוהמה, שהתדבקה בו בכפר, ושבשלה היה אוהב כל-כך בימי ילדותו את הימים שאחר הפסח.
אבל עכשיו אהבתו לאותם הימים היא אחרת לגמרי. עכשיו אינו אוהב את ימות החול אלא בשביל פסח שני.
וכשהוא יוצא ונכנס בימים אלו בתוך הקלויז, הוא מונע את עצמו מלהסתכל בקלחים הירוקים של לענה, הגדלים אחורי הקלויז, מקום שפך הדשן והעבטיט, כדי שלא יבוא לידי חיוב ברכה “שלא חיסר בעולמו דבר,” מפני שאותה הברכה הוא מהדר לדחות לפסח שני. ואז הוא מכוון לצאת בברכתו, לא רק על אותה הירוקה שהוא רואה, אלא על כל האילנות שמלבלבים בעולם ובחצר קפילא שכנו ועל כל השדות והעמקים והיערות והגנות, שהוא זוכרם שם, סביב לבית סבתא; ועל כל עולמו של הקב"ה, שיצא משיעבוד לגאולה.
וזהו היום היחידי בשנה, שהוא מפנה בו את לבו לדברים בטלים. ולא עוד אלא שהוא מסית גם את יוסי התכשיט, שיצא אל החצר במארא וחצינא (*מכוש ומעדר) ויחפור “חתיכת” גן אצל החלונות, כעין ערוגה של ששה טפחים.
אבל מים שאינם גנובים אינם מתוקים. מכיוון שהוא מתיר לקטן את הביטול והעסק בחולין, הלז מסתכל בו בעיניו הרכות, מפהק בפה מלא והולך ומוציא לו מתוך הארון יורה-דעה חלק שני ומתעמק בהלכות אבלות.
ופתאום נדמה לו לדניאל, שאין הספרים מונחים בארון על סדרם, דבר שהיה אמנם מקפיד עליו תמיד, והתחיל מוציא את הספרים ומסדרם על-פי אותו הסדר, שהיה חביב עליו. בין כך נתגלגל לידו ספר קטן, מגדל-עוז, לרמ"ח לוצטו.
זה היה השריד היחידי, שנשאר לו מכל אותם הספרים, שהיו לו בשעת “חימוצו” או, כמו שהיה הוא רגיל לאמור, משעת זוהמתו.
הוא לוקחו בידו ומשימו על השולחן אצל נכדו כלאחר יד.
“זה הגון לקריאה. בעהמ”ח, ‘מסילת ישרים.’ לשון של זהב ממש."
הקטן נתן את עיניו בספר, מלבלב בו בקימוט מצח, קם והולך לו אל הקלויז.
דניאל מביט אחר נכדו באנחה שלא מדעת, ופתאום התחיל חש בצערה של בדידות.
“זו מהיכן?” הוא משיג על עצמו.
הוא לוקח בידו את ספרו הקטן של מחבר “מסילת ישרים” ומעיין בו. רגשי בדידות מתגברים עליו, מגיעים למדרגת צער, והוא נזכר, שזה כבר לא היה בבית בנו.
כשנכנס אליו מצא אותו שקוע בעיון בתוך ספר אחר מספריו הקטנים, שכתוב על שערו “יסודות הסוציולוגיה.”
“הלא אוהב אתה ספרי מליצה. הא לך ספר אחד, מספריך הוא, לשון זהב שחוט.”
הלז מקמט מצח בהקפדה גלויה, משקיע את עיניו בספרו, כאומר, הנח לי אבא, בדברים בטלים שלך.
“האויר בחוץ כל כך צח, כשחזרתי היום בבוקר מן המקווה נתלחלחו סנדלי בטל.”
“ומה בכך?”
לא כלום, בך. דומה ששנה שחונה וגשומה תהיה עלינו, מבורכת בכולן."
“ובכן?”
הוא עזב את בית בנו, וחזר אל ביתו. הרהורים שאינם ברורים כל צרכם מצערים אותו. הוא פנה אל ינטה והתחיל משיח עמה.
“כמדומני, ינטה, שבחצרנו יש מקום לגן נאה, אפילו אילנות יכולים אנו לנטוע.”
“כלום יצאת מדעתך?” עומדת עליו ינטה בתמיהה, “הוצאה זו למה? מוטב לתקן את פירצות הגג.”
“כן, אמת, אבל – כך… אני אומר, לכשאתעשר.”
“תתעשר? חלונות יפתחו לך בשמים.”
הוא פוסק שיחתו עם ינטה באנחה מתוך ייאוש.
ולעת ערב כשנכנס אל הקלויז לתפילת המנחה, ומצא שם את נכדו יושב שקוע בספר “פרי-מגדים” ומתחבט בנידון עוף חי שפרח וטבל ביורה של חלב רותח, נזכר שהוא, הזקן, בילה היום את שעותיו בהרהורים טפלים של צפרים עפות ואילנות נאים ושטותים וביטולים של מבלי-עולם, ונאנח וקרא על נכדו: חמרא בר חלא.
ומתוך צערו השתקע במחשבה והתחיל מונה על אצבעותיו: "לא ימושו מפיך, ומפי זרעך, ומפי זרע זרעך… אבא עליו השלום אחד, אני שני, נכדו שלישי, ומכאן ואילך התורה מחזרת על אכסניה שלה.
ובניו של תכשיט זה בודאי לא ידעו עוד, אי“ה, מהו אילן נאה ומהו אוויר צח.”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.