ממקום למקום / מ"י ברדיצ’בסקי
לארבע רוחות השמים היה פתוח ביתו הרחב של אריה-ליב בן אלחנן בחמולה, כי היה עומד במגרש העיר לבדו ואין בתים סמוכים לו. הבית הגדול בגגו האדום והכבד, בחלונותיו הרבים ותריסיו הירוקים ובכרכובו מצבע תכלת, המקיף אותו מכל צדדיו, עשה רושם על כל עובר ושב וכל אחד שאל: למי הנחלה הזאת?
ואריה-ליב בן אלחנן, בעל הנחלה, היה גם הוא איש גדל-הקומה רחב-הכתפים ועב-הכרשׂ. הוא היה מן הזוללים הידועים בעיר, בשר אוז שמן ודגים מטוגנים בשמן לא משו מעל שולחנו גם בימות החול. יין שתה בכל ראש-חודש ובכל יומא דפגרא, קיץ בקיץ קנה את הפירות היותר טובים, ויאהב לפנק גופו ולרחצו ולישון בכל יום שנת-צהרים ארוכה, שלא כדרך הסוחרים ובעלי-הבתים בישראל, ההולכים בכל עת ובכל שעה אחרי הממון.
אמנם לאריה-לב לא היה ממון הרבה, ועם כל זה נחשב בין אמידי העיר; הוא סחר בשורים ובפרים, וירויח מזמן לזמן הרבה; ולפעמים גם הפסיד הרבה, אבל בכלל הוציא הרבה.
הוא הוציא כסף רק על עצמו ועל צרכי גופו והנהלת ביתו; בעניני הרבים ובצרכי העיר לא היה מן הנותנים, ורק בקושי גדול עלתה בידי גבאי בית-המדרש להוציא ממנו שכר מקומו. לבית התלמוד-תורה לא הרים מתת-יד, להקדש לא עזר מכיסו; וּכשמאַספי נדבות חזרו על פתחו אז רבו עמו בטרם נתן להם מַתּת-מאומה. אכזר לא היה אריה-ליב, דבר כזה לא יכול שום איש לומר עליו, אבל אהבתו-העצמית עברה כל גבול. גם את בניו ובנותיו השׂיא ונתן נדה רק בשביל ההכרח, אבל לא ברצון; רוח-התולים לו לכל מעשה ומפעל ברבים, והיה מתלוצץ על כל מפזר לאחרים.
אריה-ליב חשב את עצמו לנבון העיר, והיה מרגיש בנפשו איזו יוהרה. וכשהיה רוכב על הסוס בתוך העיר, דבר לא מצוי בשער חמולה, היה לו הרגש כאילו כל בני-העיר תּוּכּו לרגליו. ידיו החזקות כי אחזו ברסן הסוס, אשר הרים צוארו, אמרו לו כי אין דומה לו בעולם, ומי יבוא עתה ויאמר לאריה-ליב בן אלחנן דבר?
והנה בא יומו. עוד לא מלאו לו חמישים, ופתאום חלה ונפל למשכב. בחמולה אין רופא קבוע והתרופות שנתנו לו המומחים לא הועילו הרבה. הוא ישן הרבה בשעת חליוֹ, וביום-שבת אחד לא קם משנתו ונפוצה השמועה בעיר בעת תפילת המנחה כי אריה-ליב בן אלחנן מת, וישתוממו רבים. מיתת איש נודע בעיר קטנה הלא דבר הוא.
ישראל בני רחמנים הם, אבל לו לא נדו. רגש החימה בלבות רבים, על אשר לא לקח חלק בצרכי העיר בחייו כראוי, מצא איזה מקום לגבות את חובו… והקורא אל יחשוב כי בדרך מליצה נאמר הדבר. לא! פשוטו כמשמעו. כאשר בא הערב וכבר ספדו עליו ובכו אותו בניו ובנותיו והחלו לחשוב בצרכי הקבורה, כמנהג היהודים, שלא לעשות שהיות רבות באלה, באו אנשי “חברה קדוֹשה” ויאמרו כי דורשים הם מחיר אחוזת קבר שלוש מאות רו"כ!
שלוש מאות רובל בחמולה – זה סכום גדול, סכום שאפשר היה להשיא בו בן או בת, ואותו יתנו בעד ארבע אמות קרקע בבית-העלמין, שמחירן הרגיל עשרה רו“כ ולא יותר! השמעתם מימיכם כדבר הזה? והעיר הומיה, ערב יפה היה, ובמוצאי-שבת הפנויים התאספו אנשים ויעמדו כנופיות וישיחו במאורע הזה. אמרו כי הבנים כבר מרוּצים ליתן חמישים רו”כ. בשעה העשירית בלילה כבר חפצו לשקול על ידי החברה ששים, והם באחת: שלוש מאות רובל ינתן על ידם, ואז רק אז יקברו את אביהם. מאתים הם דורשים בעד שני בתי-המדרש, בית ה“תלמוד-תורה” וההקדש, ומאה רובל יעלו להעמיד גדר חדשה מסביב לבית-העלמין, למען לא תבואנה בין הפרצים בהמות גסות ודקות, לרעוֹת באחו.
וטענו בניו כי כמעט לא נשאר סכום כזה במזומן, טענו כי לא היה כדבר הזה מיום היוָסד הארץ; ולעומתם טענו הגבאים כי על אביהם לשלם במותו מה שהיה חייב לעיר בחייו, ורבו המתעקשים ורבּו המתווכים. מחנה רב וגדול הקיף את בית המת, ותהי המולה רבה. בשעה מאוחרת כזו לא נראה עוד בחמולה המון רב כמו עתה!
ובתוך כך החלו ראשי “חברה קדוֹשה” לשתות. לסעודת דויד מלכּא היתה אז השעה הנכונה. איך שיהיה, נפל בחלקה של העיר “נתח טוב”, ומי לא ישתה כמלוא לוגמיו ולא יאכל כּרכּוּשתא יבשה מתובלה פלפלין? גם בית הרב דמתא מלא אנשים, השׂחים ודנים בזה, ובית הגביר מלא אנשים, רצים צירים מכאן ומכאן. ענין גדול ניתּן לחמולה לענות בו.
ופתע יצא הקול: מאה רובל נותנים היורשים! מאה רו"כ כבר רוצים הבנים לתת, לבלי לבייש עצמות אביהם, והגבאים עומדים על דעתם וחפצם: הכל יתנו או לא כלום! כבר הגיעה חצות-הלילה. הנחשלים והעייפים הלכו לביתם, בראותם כי לא יהיה סוף למחזה, ורבים עוד נשארו על עמדם. מה יהיה הקץ? היקבר אריה-ליב או לא יקבר?
ושִמעו והשתוממו. הן כבר עברה אשמורה שניה, כמעט החל להאיר הבוקר, והמת לא בא לקבורה. ביום הראשון לשבוע “יום-שוק” גדול בעיר הסמוכה תלפונה, והמהדרין כבר מכינים את עצמם לנסיעה, לוקחים צרור שקיהם, לוקחים אבן ואיפה ויושבים בעגלות, על מנת לצאת למקום ששם אפשר לקנות ולהרויח. ואנוס אני להודות שמיתת אריה-ליב, האיש השמן במיטב שנותיו, שעדיין לא נקבר, לא סתם את חלל העבודה לשם פרנסה בלב רבים מבני העיר. מה להם ולכל השקלא וטריא בדבר דמי-הקבורה, בעוד ששחר יום-השוק הנה עלה עלה…
כה נשאר גופו של אריה-ליב מונח על גבי קרקע כל הזמן הארוך ההוא. נכבו הנרות, והיום החל להאיר. המשכימים, שעוד כוחם במתנם, הלכו להתפלל תפילת הבוקר והעייפים ישנו בבגדיהם. יגיעה גדולה היתה ליהודי חמולה לעמוד על רגליהם, לדבר ולהתרגז, להתקוטט ולשׂיח, זה לא יכחיש כל אדם.
והתהום בין בני המת וגבאי החברה הולך וגדול. אמנם ויתרו אנשי החברה על חמישים רו"כ ורוצים עתה מאתים וחמישים, אבל בין מאתים וחמישים ומאה עוד רב ההבדל!
והחנויות נפתחות, אנשים שבים מבית-התפילה והולכים לצרכי היום. נשים מבשלות ארוחת-הצהרים. נערים הולכים לחדר. החיים בחמולה עושים את תפקידם, כמעשיהם יום יום, והמת מונח בחדרו וגם בשרו עוד לא הוטהר. זה כעשרים שעות שלא יחָשב עוד בין החיים ועדיין לא נעשה לו הכבוד האחרון… הגיעו הצהרים, השעות עוברות; ועוד הולכים אנשים מהתם להכא ומהכא להתם, והקבורה עוד רחוקה לבוא. בא הערב, זה יותר מיום שלם ששבק אריה-ליב חייו ועוד לא נקבר. כדבר הזה עוד לא נעשה למת בישראל!
ולבני אריה-ליב, למרות צערם על מיתת האב ומפח-נפשם מן הריב עם הגבאים, עוד יש מעט שׂכל בקדקדם. כשהגיעה חצות-הלילה של היום הראשון, הנוסעים ליום-השוק כבר שבו והעיר ישנה על משכבה, כי לא ישנה בלילה שעבר, שׂכרוּ הם שלושה אנשים מדלת העם, ויתנו לכל אחד שלושה רו“כ, וחצי איפה יי”ש, וישתו וייטיבוּ לבם ויחגרו את מתניהם, ויעשו מיטה פשוטה משני קרשים, ויעבתוה בעבותים, וירימו את השוכב מעל הקרקע ויתנוהו עליה, כיסוהו בשמיכה וישאוהו לבית-מועד כל חי בדומית הליל. היה הדבר כאילו נושאים ארון מת חרש בעיר בשעת מצוֹר. וּבבואם לבית-הקברות אנוסים היו לטפס על הגדר, כי היה השער סגור. שם הניחו את המת באוהל ויחלו לחצוב בקרדום קבר לאור הנר…
והקברים והמצבות כמו מתלחשים יחד. בכל חפירה והכאה תישמע כמו חרדה. האופל מסביב מעיק; והמקברים יראים לדבר איש אל אחיו. נדמה להם כי באוהל מתנועע דבר-מה…. אחד מהם קם לראות שמה וירא את המת מניע בראשו… ויתחלחל ויקרא לרעיו, ויתאזרו לקום ולהביט גם המה; והנה השוכב על גבי הקרקע יושב ואומר להם: “איה אנכי?!” – וכמעט התעלפוּ האנשים מרוב פּחד. ובראותם את המת מנסה לקוּם, עזבם רוחם, ויקפצו מלוא קומתם ויקראו:“ה' ישמרנו!” וידלגו על הגדר וירוצו לעיר, מבלי ששמע איש קול זעקתם. ולא ידעו הפשוטים האלה כי יש שינה דומה למיתה. ואמנם לולא התעקשו הגבאים ונקבר אריה-ליב מיד, כי אז חינקה האדמה הכבדה ממעל איש בחיים חַיתוֹ; ועתה, כי ניתנה לו עת לנוח ולקום, הוא ניצל מעינוי קשה כזה, להיקבר חיים…
הפחד הנורא, אשר נפל על בני אריה-ליב, בשוב אביהם הביתה ועמד ודפק על הדלת, הרעש בעיר ממחרת הבוקר, כי לא היה עוד כדבר הזה בחמולה, – לתאר זאת ולספּר כל אלה לקורא אחשוב למוֹתר. – נס גדול היה כי לא יצאו מדעתם.
ואריה-ליב, כי נח מפחד נפשו וישב לאיתנו, חילק את ביתו בין בניו, וילך לגור בעיר אחרת ואת פני חמולה וגבאיה לא שב לראות עד היום הזה…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.