ירושלים, 7 בדצמבר 1936

ל… בלונדון.

– – – כפי שתראה לא החלטנו על “נוסח” חדש, אלא הסתפקנו בנוסח שהכריז עליו הקונגרס. כל הזמן התנגדתי לכך שהכרזה על פּריטי פוליטי תצא מאתנו, כי חששתי לשלושה דברים: א) חלק גדול של דעת-הקהל האנגלית, שאינה מבינה את הסבך הארצישראלי, לא תראה בהכרזה זו הנחה מצדנו, אלא להיפך, דרישת פריבילגיה. מיעוט של 30% הדורש פּריטי אינו מגלה רצון רב לפשרה. ב) הכרזת פּריטי מצדנו תקומם את כל העולם הערבי ותגביר את ההסתה נגדנו. כי הם ודאי יראו בזה לא ויתור אלא פריבילגיה למיעוט. ג) אם אנחנו נכריז רשמית על פּריטי – יקשה הדבר על הועדה המלכותית לקבלו. פּריטי הוא דבר שאפשר לקבל אותו כמו שהוא או לדחותו. אי-אפשר להסכים לחלק קטן או גדול של פּריטי, וקשה להעלות על הדעת שהועדה המלכותית תזדהה עם הפרוגרמה הרשמית של הסוכנות בשאלה כל-כך חיונית. התנגדתי להכרזה על פּריטי. אבל חשבתי – ועדיין אני חושב – שאנו צריכים לקבל את הפּריטי כלפי עצמנו, ולכוון את הפעולה המדינית באנגליה ובקרב הערבים במגמה זו.

אך כיון שנתעוררה בועד-הפועל התנגדות חריפה, מקצתה מתוך אי-הבנה רצינית וערבוב המשטר הפּריטטי במטרה הסופית של הציונות, היה נראה לי שעלינו הפעם לשמור קודם-כל על שלמות החזית הפנימית, והמוצא שנמצא הוא לדעתי מוצלח במצב הענינים.

– – – עדיין אנו עומדים כמעט בראשית ה“עדויות” שלנו. אולם מסופקני אם מסקנות הועדה תלויות בעדויות הללו. הועדה תתחשב יותר מכול עם “עדויות” הממשלה, לא העדוּת שניתנה בדלתים פתוחות, והיתה בדרך-כלל לא לרעתנו, אלא עם ה“עדות” הפוליטית החשאית של הפקידים הגבוהים. אין אנו יודעים, כמובן מה היתה עדות זו, אולם לא קשה לנחש את תכנה.

– – – חברי הועדה אינם מגלים, כמובן, דעתם ויחסם. “דורשי-רשומות” מנסים על יסוד שאלה זו או אחרת למצוא את הנטיות של חבר זה או אחר בועדה. איני מיחס ערך רב לסימני ה“ידידות” או ה“התנגדות” המתגלים אגב הצגת שאלות. מסקנות הועדה מותנות מנסיבות פוליטיות אובייקטיביות ומיחס הממשלה הארצישראלית.

– – – נדמה לי, שהמצב הפוליטי, גם זה שבארץ, וגם זה שבאנגליה, וגם זה שבעולם כולו, מחייב אותנו לחשוב מחדש את כל דרכנו הפוליטית. אין אנו חיים יותר בעולם של שנת 1930. צל מלחמה עולמית חדשה תלוי עכשיו על ראשה של האנושות, וצל זה גם מחשיך את עולמנו. לאשרנו אין כוחנו עכשיו בארץ כל-כך דל כמו בשנת 1930, אולם הכוח הזה בלבד אינו מספיק, ואם לא נדע להתגבר בעוד מועד, מי יודע מה יקרה לנו אם יתחולל האסון העולמי. ולהתכונן ליום ההוא – זהו, נדמה לי, התפקיד המרכזי של תנועתנו. בפעולה נמרצת ומחושבת מקוה אני שיש בידינו לקדם את פני הרעה. אבל הדבר דורש מאמצים ענקיים ואמצעים רבים, ונצטרך לדון ברצינות רבה על ענינים אלה.