מסיפורי ימינו
עיבוד לילדים של הסיפור הזעיר “על ארבע”, מדור “חיים קטנים” ב“הבֹקר לילדים”, 8.3.1945
בימים האחרונים הגיעה לארץ-ישראל נערה בת ארבע עשרה שנה, מעיר בפולין ושמה קרקוב. כאשר אירע לה המאורע, אשר אותו סיפרה לי, היתה ילדה בת עשר. גיבור סיפורה לא אדם היה כי אם בעל-חי, כלב מהלך על ארבע. לא כלב קטן, ששיערו מסולסל וילדים משתעשעים בו בחצר ובבית, אלא כלב ענק ואיתן, כלבו הגמיש והמאומן של קצין גדודי הסער הגרמניים.
לפני שהובאה הילדה עם הוריה ועם שאר יהודי עירה אל הכיכר העירונית רחבת הידיים, לא ראתה כלב בעיניה. הגרמנים פקדו על יהודי העיר קרקוב שבפולין להתאסף עם נשיהם וטפם בכיכר העיר. שם הפרידו בין אבות, נשים וילדים. אֵם הילדה החזיקה ביד בתה הקטנה, אך האב נלקח מהן ונשלח עם יהודים רבים אחרים לכיוון בלתי ידוע. ואחרי כן נשמעו מאותו הכיוון יריות חדות. הילדה לא ידעה מה היה גורל אביה, אך בשאתה את עיניה סביבה, ראתה עיני נשים ואמהות זולגות דמעות. ואוזניה שמעו קולות בכי חנוקים.
האֵם לפתה את יד ילדתה בעוז, כי לפתע נע ההמון סביבו כתקוף סערת פרא. כאילו הבין לפתע מה גורלם של אלה שנלקחו ומה צפוי לו. החלה סערת רוחות: ידיים מתופפות בראשים, נשים רצות הנה ושוב וילדיהן אחריהן, בהלה, מהומה והסתערות לכל עבר. ובתוך המהומה והמבוכה ניתקה הילדה מיד אמה. השתיים נסחפו בנחשול עז, זו לעבר זו וזו לעבר אחר. והילדה נותרה לבדה – לא אב ולא אם: אמה נבלעה בתוך הקהל ואיננה.
לא בכתה הילדה. נפעמת ודוממת נישאה בנחשול בני האדם. רצתה לקרוא לאמה, אך קולה לא נשמע לה, כאילו נאלמה לפתע. רק עיניה קמו בפחד. הנה נמוגו גלי האנשים סביבה; אלה מגורשים להשמדה ואלה מוחזרים משום מה העירה. והילדה המבוהלת והנבוכה ניצבת בתווך ואינה יודעת אנה תיפנה.
אז ראתה את הכלב לראשונה. הוא עמד על רגליו האיתנות ליד אדוניו, קצין גרמני, מכשכש בזנבו בגאווה. אז גם הבחין הקצין הגרמני לראשונה בילדה היהודית.
ידעה הילדה ולבה ניבא לה כי סכנה נגד פניה. הבינה שעליה לברוח, אך רגליה כאילו דבקו לאדמה ולא יכלה להזיזן.
פתאום קרה משהו שילדים בגולה מתייראים ממנו מאד. אין הם רגילים להשתעשע בכלבים. הכלב מפיל עליהם פחד. הקצין הגרמני פלט מפיו פקודה קצרה בגרמנית; הוא שיסע את כלבו בילדה.
מרוב זוועה נשארה הקטנה רתוקה למקומה מבלי נוע. רק ידיה המתגוננות תפסו בכנפות שמלתה הקצרה, כאומרות לחפות על רגליה הצנומות מפני שיניו החדות של הכלב. אחרי כן התרוממה על בהונות רגליה כאומרת להתרומם כמו באגדות הילדים, אל על ולהימלט על נפשה…
ואומנם אירע נס. נתן הכלב את עיניו הזהובות בילדה – וראה זה פלא: הוא לא הסתער על הילדה כפקודת אדוניו, אלא קרב אליה לאיטו, בעצלתיים, מכשכש בזנבו. ובגישתו סמוך לילדה, שירבב את לשונו הארוכה והחל ללקק את רגליה ברכות, בחיבה, לקיקה רחבה ומרעיפה ניחומים; והילדה עוד צמודה למקומה ואינה מהינה לא למרר בבכי ולא לחייך, רק עיניה בולטות בפחד ובתימהון.
אך הקצין הגרמני נתן בה עיני זעם. מעשה הכלב הרגיזו. הוא ניסה לשסותו עוד פעם, ושוב הכלב לא נענה לו. איזה רגש נעלם עלה בלבו. הוא שאג בפני הילדה: "מי את!? היכן הוריך!?
“שם”, מצביעה הילדה בבלי דעת על היהודים האצים והנמלטים העירה.
“חושי אחריהם!”, הוא רועם עליה, “בטרם אתחרט ואז אשלוף את אקדוחי ואירה בך!”
הילדה נשאה את רגליה וברחה כל עוד נפשה בה. אף לא הספיקה לתת מבט תודה בכלב נדיב-הלב שהציל את חייה.
ורק ממרחק מה הפנתה את ראשה וראתה את הכלב, והנהו מלווה אותה במבטי עיניו הזהוהות והטובות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.