הללו אמרו “הן” והללו אמרו “לאו”; הראשונים היו המרובים – ונצחו, והאחרונים, המנוצחים, פרשו ובכו.

מעשה הראשונים אינו צריך ביאור ארוך. רבים מהם, ביחוד מן המערביים, לא היו מעולם ציוניים אלא בדרך ההשאלה: “ציון” הוא להם שם מושאל ל“מדינת היהודים”, תהיה במקום שתהיה; ועוד רבים, ביחוד מן המזרחיים, רחמנים הם בכלל, המוכנים תמיד לאמור “הן”, בלי מחשבות יתרות, על כל הצעה “לטובת העניים”, תהיה מה שתהיה; ויתרם הם מאותם “בעלי הן”, הנמצאים לרוב בכל התנועות החיות מפי איש אחד. אלו הם חומר בלי צורה, הנתון ביד ה“יוצר” לעשות בו כרצונו בכל שעה. הם אינם יכולים לאמור “לאו”, כשהוא אומר “הן”. אנשים ממין זה הם שהלכו לפנים אחר שבתי צבי ואחר פראנק גם בדרך יותר רחוקה מאפריקא, בדרך שכל באיה לא ישובו, ואיך לא ילכו אחר הרצל לאפריקא על מנת לשוב משם לארץ ישראל?

אבל האחרים, “בעלי הלאו”, ראוים שנסתכל בהם בעין בוחנת ונשתדל להבין הנהגתם. רובם הם אנשים שהיו לפנים לא “חומר ביד היוצר”, כי אם בעלי “צורה” קבועה, וכשראו עתה את היד השלוחה למחות את הקו האחרון, אשר עוד נשאר להם מצורתם הישנה, – חגרו שארית כחם ואמרו “לאו”, וכשראו את ה“לאו” שלהם בטל ברוב והזרם הולך ושטף את הכל, – פרשו לקרן זוית ובכו. אבל על מה בכו? על המעל אשר מעלו בהם מנהיגיהם? על האידיאל הלאומי אשר הורד והושפל? לא! על דברים כאלה עונים לא בדמעות ואנחות, כי אם במעשים. ברגעים כאלה יתקוף הרגש החי – אם חי הוא באמת – את האדם כלו, וההתמרמרות הפנימית תעשה גם את החלש לגבור, להלחם כארי בעד משאת נפשו, מבלי בקש חשבונות רבים. והם, בעלי ה“לאו”, בכו ונאנחו – והתנחמו. שָמעו בנים “מוסר אב”, ומחו דמעה מעל פניהם ושבו אל מקומם “בשלום”. עוד ענן קל אמנם העיב את מבטי עיניהם, עוד עקבות הדמעות נראו על לחייהם – ונכמרו רחמי האב על הילדים העצבים, ופייסם ב“מיני מתיקה” שונים, שלא ישביתו עוד את ה“שמחה”.

על מה איפוא בכו?

כמדומה לי, שיודע אני תשובה לדבר, ואותה אגיד פה מפורש, לא ברמזים וחידות. הגיעה השעה להגיד הכל בשפה ברורה.

––––––––––

אמונה שלמה ועמוקה הביאו עמהם האנשים האלה לבזיליא, בבואם שמה בפעם הראשונה, לפני שש שנים; אז האמינו בכל לבם, כי תחית ישראל בתור עם חפשי, החי ברוחו ומתפתח לפי טבעו – אך דרך אחד לה ובלתו אין: לשוב ולהתרכז בארץ האבות, כבשנים קדמוניות, ולהחיות את העם על ידי הארץ ואת הארץ על ידי העם. הם ראו אמנם גם אז את המכשולים הגדולים אשר על דרכם, מכשולים מצד העם ומכשולים מצד הארץ. אבל אמונתם החזקה בכח הקשר ההיסטורי הנצחי שבין שני אלה – היא גברה על הכל. לא בחפזון ורעש אמרו לעלות על הארץ ולכבשה. הם ידעו, כי עבודה ארוכה לדורות קבלו עליהם וכי רק לאט לאט, צעד אחר צעד, יוכלו להתקרב אל מטרתם. היו אמנם ביניהם חלוקי דעות, כן בנוגע אל המטרה וכן בנוגע אל האמצעים. רובם האמינו, כי סופה של העבודה הזאת לקבץ כל גליותינו לארץ ישראל ולשים קץ לצרות עמנו, הגשמיות והרוחניות יחד; ומועטם אמרו, כי תקוה כזו היא למעלה מן הטבע וכי כל מטרתה של העבודה היא אך זאת: לקבץ לארץ ישראל חלק ידוע מן העם, והחלק הזה, בהגיעו שם ברבות הימים לחיים טבעיים וחפשיים, יהיה המרכז לחיינו הלאומיים בכללם וישפיע מרוחו על כל שאר חלקי העם, אשר ישארו בארצות נכר, לטהרם מחלאת עבדותם הפנימית ולאחדם כלם לגוף לאומי אחד בעל רוח אחת. וביחס אל האמצעים היתה דעת הרוב, שצריך להרחיב את הישוב בארץ ישראל בלי הפסק, באיזה אופן שיהיה, מבלי להרבות בהכנות קודמות; ודעת המועט היתה, להפך, שאך ישוב מסודר היטב על יסודות חזקים וברשיון המלכות – הוא יוכל להביאנו אל המטרה. אבל אלו ואלו עמדו על בסיס אחד קבוע כסלע איתן: על בסיס האמונה בכח הקשר ההיסטורי שבין העם והארץ, שהוא יעורר את רוח-לאומנו לשוב ולהכיר את עצמו ולהלחם בעד עצמותו עד שיברא לו את התנאים הדרושים להתפתחותו החפשית.

ומן הבסיס הזה לא יכלו להזיז אותם כל החלומות ה“מדיניים”, אשר נצצו ונבלו לעיניהם.

עוד בראשית התנועה, לפני עשרים שנה, נמצאו אנשים אשר אמרו להם: “מה אתם עושים? מלקטים אתם אחת לאחת אבנים שרופות בארץ שוממה, ומהן תקוו לבנות בית ישראל? הנה לפנינו ארץ קולטורית גדולה ונהדרה – אמיריקא הצפונית. קומו ונלכה למערבה של הארץ הזאת. שם עוד מקום רחב-ידים לפנינו, שם נאסוף יחד ששים אלף איש מבני עמנו, ואז – על פי החוק השולט ב”ארצות הברית" – תהיה לנו רשות ליסד לעצמנו “מדינה” מיוחדת עם “שלטון-בית”, ונחיה חיים לאוּמיים בחירות גמורה". – והם, עובדי ציון, שמעו כל זאת במנוחה, ואמונתם לא נעה אף רגע. בבטחון, הנובע ממקור הכרה פנימית עמוקה, ענו לבעלי החלום: “כן, שם, באמיריקא, הכל יש, חוץ מדבר אחד: חוץ מן הבסיס ההיסטורי, אשר אך הוא לבדו יוכל לחולל את הפלא הגדול – לקשר אל האדמה רבבות רוכלים וסרסורים ולחדש רוח לאומי נכון בלב עם מפוזר ומפורד. כך אנו מאמינים, ועל כן עינינו לציון. ואתם, אם לא כן תחשבו, לכו ונסו כחכם”.

עברו שנים אחדות, בעלי החלום האמיריקני נפזרו לכל רוח ורבים מהם נהיו בעצמם לרוכלים באמיריקא – וחלומם נשכח מלב. ועובדי-ציון עוד עמדו על משמרתם ועבדו עבודתם ההיסטורית בסבלנות, כמקודם. והנה קם חולם מדיני חדש ובכח עשרו הרב פתח שער לארץ חדשה – לארגנטינא. ועוד הפעם התלהבו רבים ועשו את הארץ הזאת לאידיאל לאומי. המון מאמרים נכתבו לשמה ב“דבקות” לאומית עצומה, גם שירים שרו לכבודה ואין שבח ותהלה אשר מנעו ממנה. אך נושאי דגל ציון עמדו מרחוק והניעו ראש אחרי בעלי-ההזיה האלה, אשר בתומתם חשבו את עצמם לאנשי מעשה ואת העובדים לציון ראו כחולמים. אלה האחרונים ידעו ידיעה ברורה, כי לא יקום החלום החדש ולא יהיה, כי לא יוכל להיות, בהיותו משולל הבסיס ההיסטורי. לכן הניחו לבעליו, שיהמו וירעשו ויצלצלו במיליונים, והם עצמם עבדו את עבודתם הקשה בעוני ובמחסור, אך באמונת לבב ובבטחון, כי חלומם הם יקום ויהיה, מוכרח להיות, אחת היא מתי. ולא היו שנים מועטות וגם רעש ארגנטינא שקט, ההתלהבות חלפה, ה“אידיאל” היה לשחוק, – ודגל ציון עודנו על מקומו, ונושאיו עודם מחזיקים באמונתם, עודם עובדים ומקוים כבתחלה.

ובאמונתם ותקותם באו לפני שש שנים לבזיליא.

באו – והנה לפניהם אנשי המערב בכל יפעתם החיצונית, עם כל נמוסיהם וסדריהם היפים ולשונם המדברת גדולות, – ו“נתבטלו” המזרחיים והיו בעיניהם כחגבים. שם באה מהפכה ברוחם והם לא הרגישו בה; שם נשמט הבסיס ההיסטורי מתחתם והם לא שמו לב. במקום הרוח הלאומי באה ה“מדיניות” ובמקום ההתפתחות הפנימית – הדיפלומטיא החיצונית. עבודתם הקשה, שנתנו נפשם עליה במשך חמש עשרה שנה, היתה שם לשחוק ולעג. בחשבון נפלא, ששטחיותו דוקרת את העין, הראו להם שם, שעבודתם זאת תביא את הגאולה רק לאחר תשע מאות שנה. לא כן הדיפלומטיא. היא כחה גדול ליסד לעמנו מדינה אבטנומית בארץ ישראל בזמן קרוב, בלי כל עבודה קודמת בישובה, בלי כל השתתפות קודמת בחייה, בלי כל חלק ונחלה בין יושביה, – רק על ידי “שטר מכירה” כתוב וחתום בבירת תוגרמה ומאושר ומקוים בבירות אחרות. ורק אז, כשיהיה השטר מונח בכיס הדיפולמטים שלנו, אז יתנו הם אות – ונרים פעמינו ונלך כלנו יחד לעשות ממשלה על יושבי הארץ, שעסקו בישובה ועמלו בבנינה עד כה, בעת שישבנו אנו מרחוק וחכינו לביאת השטר.

זה היה “הרעיון המדיני הגדול”, אשר הביאו אנשי המערב לבזיליא, והעובדים המזרחיים קבלוהו עליהם ולא הרגישו, כי באותה שעה חדלו להיות עובדים לאומיים במובן ההיסטורי והיו מעין מה שקוראים בלעז “מבקשי אַבנטורות”, כלומר, אנשים המואסים בדרך הארוכה והטבעית של עבודה תמידית והתפתחות מודרגת ומבקשים הצלחתם במקרים פתאומיים נפלאים, היוצאים מגדר המצוי. האידיאל הלאומי החי, הברור, הנובע מן הלב ומיוסד ברוח העם וחייו ההיסטוריים, פנה מקומו ל“פרוגרמא” מדינית אשר שבעים פנים לה, פרוגרמא שנתחברה במחשבה תחלה “לחנך” אותנו, פראי המזרח, באופן בלתי מורגש, עד שנהיה “מדיניים טהורים” ונחדול לשגות באידיאלים לימים רחוקים, שאין להם מחיר קצוב בשוק החיים בהוה.

ו“החנוך” עלה יפה. אותה הציוניות של נייר, שתחלתה פרוגרמא וסופה שטר מכירה ותוכה אַקציות ומרקאות, – הצליחה באמת לזעזע את הבסיס ההיסטורי, שעמדנו עליו לפנים, ובצעדי-און הלכה והתקרבה לחפצה: “לטהר” את “המדיניות” מכל תערובת זרה לרוחה. היא קראה לעצמה “ציוניות מדינית”, אבל מעט מעט היתה למדיניות ציונית, ולבסוף, כשראתה את השעה כבר מוכשרת לכך, וִתּרה לגמרי על היסוד הציוני (לא בהפרוגרמא – חלילה! רק בפועל ), – והרי היא הולכת ליסד מדינה באפריקא.

והצעד האחרון הזה פקח עיניהם של רוב העובדים המזרחיים לראות לא רק מה שמחוצה להם, כי אם גם מה שבלבם מבפנים. עד הרגע ההוא האמינו עוד, כי, עם כל ה“מדיניות”, עודם מחזיקים באותו האידיאל הציוני שמלא את לבם לפנים. אך עתה, ברגע הקריסיס, כשאי אפשר היה עוד “לעבוד שני אדונים כאחד” וצריך היה לבחור בזה או בזה, – עתה הוכרחו להודות לעצמם בכאב פנימי, כי הרחיקו כבר ללכת על דרך המדיניות, ובכל געגועיהם על האידיאל הציוני שקדם למדיניותם, אין בהם כח לשוב אליו עוד. ולא זו בלבד, אלא שאין להם גם כל צדקה לצעוק ולהתמרמר על הנעשה, אחרי כי “מן השעה הראשונה” עצמו עיניהם ולא רצו לראות, אנה הם הולכים ומוליכים את העם. ומה נשאר להם איפוא לעשות עתה, כשבא מה שמוכרח היה לבוא, כתולדה מחויבת מכל מהלך הענין מראשיתו ועד עתה? לא נשאר להם כי אם לבכות, לבכות על החורבן אשר בלבם פנימה ועל רפיון כחם לבנות הריסותיהם, – לִבכות ולשוב אחרי כן בעצב אל ה“עדר”, בשביל לילך עמו למקום שמוליכים אותו הרועים.

שש שנים הלכו ל“אפריקא” ופיהם מלא שירי ציון, ועתה כי באו, איך יוכלו להשתומם ולהתרגז על הדבר? עוד אחר הקונגרס השני, כשנתפרסמו תקנות הבאנק, שעל פיהן נוסד אז, – כבר נקל היה היה לראות, לאן הדברים נוטים. למרות כל המליצות הרמות על דבר “ציון”, שהמנהיגים ועוזריהם השמיעו בקונגרס ההוא מעל הבמה (כמעט כאותן שהשמיעו עתה, אחר ההליכה לאפריקא), בשביל להטות לב הצירים, שיאמינו בהם ויתנו להם לחבר תקנות הבאנק ולאשרן בערכאות בלי בקורת קודמת; למרות ההבטחות המוחלטות, שהבטיחו אז בפומבי, להגביל היטב בספר התקנות את המטרה הציונית של הבאנק; – למרות כל אלה, חברו את התקנות, כידוע, בנוסח הנותן להם יכולת להשתמש במוסד הזה לכל מיני עסקים שבעולם וליסד בשמו ישובים ו“מדינות” בכל קצוי ארץ. וגם ההבטחה שהבטיחו אחרי כן, בקונגרס השלישי, לשנות את התקנות וליתן להן צורה ציונית ברורה, – גם היא נשארה מעל. וכי צריך היה לבינה יתרה בשביל לראות כאן כונה צפונה: לשחרר לעת מצוא את ה“מדיניות” מן השלשלאות הציוניות? ומי יוכל איפוא “לצעוק חמס” על המנהיג, שהשתמש עתה בזכות זו, הנתונה בספר התקנות, ובא בדברים עם אנגליא בשם הבאנק על דבר מדינה באפריקא?

שש שנים התאמצו להאמין ולקבוע אמונה בלב העם, כי לא תנום ולא תישן הדיפלומטיא עד שתקנה לנו את ארץ ישראל, ונבוא לציון ברנה ונפטר מכל צרותינו. לפעמים אמנם הוסיפו, שאין לדחוק את הקץ, ואם יתמהמה נחכה לו. אבל אלו הסתכלו באותה שעה היטב בעמקי לבם, היו רואים בעצמם, שאין זו עוד אלא מליצה ריקה, שהם חוזרים עליה מפני שהורגלו בה לפנים, בעת שהאמינו לא בכח הדיפלומטיא, כי אם בכח העבודה ההיסטורית הארוכה. מי שכובש לו דרכו בעבודתו, הוא שוקל את כחו כנגד המעצורים שלפניו ויודע מראש, כמה הוא צריך לעבוד בשקידה עד שיגיע למטרתו, ועל כן הוא מזדיין בסבלנות ועובד בלי ליאות. אבל מי שתולה גורלו במקרים מצליחים ומצפה לישועה פתאומית שתבוא לו מן החוץ – הוא בא בהכרח לידי תקוה, שהישועה אפשרית היא גם “היום או מחר”, והתקוה הזאת מתשת כח סבלנותו ומביאתו לידי מרירות הלב כשהישועה תתמהמה, כשהיום ומחר יעברו והיא לא באה. – ומה יפלא איפוא, כי אחר שש שנים של דיפלומטיא “מוצלחת” ותקוות טובות, כשבאו המנהיגים לבסוף לידי הכרה, שתוחלתם נכזבה לימים רבים, – רפו ידי הכל עד ליאוש? המנהיגים וכל אשר עמהם חשו מפלט להם לאוגנדא – “מציאה” זו שבאה לידם בהיסח הדעת, והעובדים הראשונים, אשר לפנים לא ידעו יאוש גם ברגעים היותר מרים, בשמעם עתה דבר “האסון הגדול”, כי לא יוכלו מנהיגיהם להביא להם ארץ ישראל בכיסם, – נמס לבם ולא קם עוד רוח בהם, כאלו עלה הים והציף את ארצנו לנצח.

שש שנים עסקו בחנוך העם ברוח ה“מדיניות” והעמידו תלמידים הרבה. כל נער ובער, כל אדם מן השוק, כשנתן ידו לה“אורגניזציא” וקבל עליו את “הפרוגרמא הבזילית”, – מיד הרגיש בעצמו, שנעשה “בחיר האומה” ובשם “המדיניות” רשאי הוא לדבר בגאוה ובוז על אידיאלים רוחניים, אשר קצרה דעתו להבינם. והם, המחנכים, לא הקפידו על זה, כאלו רצו לקרב “עקבות משיחא” על ידי התפשטות החוצפה. ואיך יוכלו להתמרמר איפוא, בהיותם עתה בעצמם ללעג וקלס בפי תלמידיהם בגלל “רוחניותם” היתרה שנתגלתה בשאלת אפריקא, והמנהיגים מראים להם מקומם, מפני הכבוד, לא בבית משוגעים, כי אם רק – “באספה של ספירטיסטים”?

שש שנים דברו אל העם בשם “הפרוגרמא הבזילית”, כאלו לא היה להם מעולם אידיאל לאומי וציוני עד שקבלו את התורה בבזיליא. אל נא יחר להם איפוא, אם אלו שנתנו להם אז את התורה בכתב מוסרים להם עתה את פירושה בעל פה ומעמידים אותם על כונתה האמתית, שלא הבינו עד כה. לשוא מתאמצים להוכיח בפלפול וסברא, שהפרוגרמא הבזילית מתנגדת ליסוד מדינה באפריקא. הפרוגרמא הזאת מעשה ידיהם של המערביים היא, והם יודעים, כי יותר ממה שכתוב בה צפון בין שורותיה. אתם מראים באצבע על המלה “פלשתינא”, והם מספרים לכם מעשה שהיה: כי “הציוניים הראשונים” רק בקושי הסכימו להכניס מלה זו לתוך הפרוגרמא, ומאחר שנכנסה באונס, מותר להוציאה ברצון. –

ואולם, אלו בא מקרה כזה לידי העובדים הראשונים (לא “הציוניים הראשונים”) בטרם נהפך לבם על ידי המדיניות, היו מדברים בלשון אחרת לגמרי והיו משיבים להם לבעלי דינם תשובה מעין זו:

“מניחים אנו את הפרוגרמא הבזילית לאותם הציוניים מאתמול, שפרוגרמא זו היא כל תורתם. אנו לא בשם פרוגרמא אנו באים, כי אם בשם האידיאל הציוני, אשר החיה את לבנו וחזק את ידינו לעבודה עוד ימים רבים לפני היות הפרוגרמא בעולם. והאידיאל הזה, לפי עצם מהותו, אינו סובל שום רעיון על דבר מדינה יהודית המשוללת בסיס היסטורי, בהיותו רואה את הבסיס הזה כתנאי שבלעדו אי אפשר לה למדינה יהודית להתקיים או אף להברא. ואם “הפרוגרמא” אינה מודה בזה, הרי היא מתנגדת להאידיאל הציוני, ואין לנו חלק בה. אנו נושאים עינינו לציון, ורק לציון לבדה, לא בבחירה חפשית, כי אם בהכרח טבעי. מפני שאנו מאמינים באמונה שלמה, כי אך שם, בכח הרגש ההיסטורי, המקשר את העם והארץ, יחזק ויטהר רוחנו ויתעוררו כל כחותינו הפנימיים, עד שנוכל להתגבר על המכשולים העצומים המונחים על דרך מפעל לאומי כזה, שבא להפוך משורש דרכי-חייו והלך-נפשו של עם, אשר נעקר מן האדמה לפני אלפי שנה ואשר הורגל במשך הרבה דורות לשאת עיניו לזרים ולשעבד להם רוחו. בכל מקום אחר יוכלו בני עמנו רק להמשיך את חייהם אשר חיו עד כה, להשתתף בעבודת הקולטורא הגשמית והרוחנית עם שאר יושבי הארץ, אשר הם באים להתישב בה, אך לא לברוא קולטורא חדשה ברוחם ובכחם הם במקום שאין עוד כלום. ולכן הם נודדים, ומוכרחים לנדוד, רק לארצות נושבות, שהגיעו כבר בהתפתחותן למדרגה גבוהה ונותנות יכולת לגר הבא אליהן לאחוז באיזה מענפי החיים והקלטורא המוכנים כבר לפניו. אבל אם יתרחקו מן הישוב ויאמרו להפוך לארץ נושבת איזה מקום שמם, אשר לא ידעו הם ואבותיהם, לא יעלה הדבר בידם, אף אם יתנו להם כל הזכיות שבעולם, כי יחסר להם הכח המוסרי הדרוש לזה. באופן היותר טוב יהיה הישוב הזה קטן ודל גם בכמות וגם באיכות, ורוחנו הלאומי יתדלדל שם עוד יותר מבאירופא. כי בהיות המתישבים מרוחקים מן החיים הקולטוריים של העולם הגדול ומתגעגעים עליהם, ואידיאל היסטורי אין להם שם, לרומם את רוחם, – תשלוט בהם, עוד יותר מבשאר מקומות, הנטיה להתבטלות מפני עם-חסדם, שנתן להם מנוח באחת הפנות הרחוקות שבמדינתו, ולשונו ומנהגיו וכל דרכי חייו יהיו ל”מרכז החקוי" בקבוץ הקטן הזה. להוכיח אמתות המשפט הזה במופתים הנדסיים – אי אפשר, אבל זאת היא אמונתנו, שאנו מוצאים לה אמנם סמוכים בתולדות עמנו ובתכונות רוחו, אך יסודה העקרי הוא בהכרתנו הפנימית. ולאמונתנו זאת אנו קוראים “ציוניות”. ואתם, אם מאמינים אתם, להפך, שאפשר לנו ליסד לעצמנו מדינה לאומית מיוחדת בכל מקום, אם אך יתנו לנו את האדמה וזכיות הנחוצות, – הרי אתם יהודים כשרים, ואולי גם לאומיים כשרים, אך ציוניים אינכם עוד. לפי שהאפשרות הזאת, שאתם מאמינים בה, שוללת מן הציוניות כל זכות קיומה, בתור תנועה שיש לה מטרה לאומית גדולה ותפיסה ממשית בחיים, ועושה אותה לשאיפה בטלה בלבד, כמו שהיתה לאבותינו בדורות שעברו. כי מי זה לא ידע, שנקל הרבה יותר להשיג איזו כברת-ארץ נשכחה באפריקא או באמיריקא או באיזו מאיי הים, מאשר להתישב בהמון, ולו גם לאט לאט, ולצפות להשגת זכיות לאומיות, ולו גם בעתיד רחוק, בארץ אשר עיני כל העמים עליה ואשר כל שעל אדמה בה צריך להוציא מיד בעליו בעמל רב ובמחיר יקר? ואם אפשר לנו לפתור שאלתנו הלאומית בארץ אחרת, שהשגתה יותר קלה, לא יהיה זה אלא שגעון מתוך הזיה דתית או פיוטית, אם נבזבז לבנינה של ארץ האבות אף החלק היותר קטן מכחותינו הדלים, הנחוצים לנו כל כך לבנין ביתנו אנו. אין משתטחים על קברים בשעה שהחיים דורשים תפקידם בחזקה".

כך היו משיבים בני המזרח לפנים, קודם שתקפה עליהם המדיניות. אבל עתה – הרי “פרוגרמא” יש להם, וכל השאלה היא רק זאת: מדינה זו מותרת או אסורה על פי הפרוגרמא? –

ובאותו היום עצמו, שבו נפתרה שאלת הפרוגרמא לטובת המדינה באפריקא, נתנו המנהיגים –כאלו רצו להראות, שהשכל וההגיון משחק להם – לאופנהיימר לדרוש דרשתו הידועה על דבר הישוב, דרשה שהנחותיה היסודיות הן בניגוד גמור לההצעה האפריקנית ובניגוד חלקי גם להציוניות המדינית בכלל. לבני המזרח לא היו רוב ההנחות ההן חדשות. כבר שמעו דומיהן זה כמה מפי אנשים משלהם. אבל בינתים הלא נהיו לעבדי המערב וכל מה שאינו בא “משם” הבל ואפס בעיניהם. והנה בא עתה איש “משם” – איש שהמנהיג עצמו העיד על גדולתו וגם חרש בעגלתו – והוא אינו בוש לדבר מעל הבמה המדינית בבזיליא על היסודות הרוחניים, אשר בלעדם לא יכון הישוב!

אבל גם הוא, המערבי, עוד לא עצר כח להחיות בלב שומעיו את היסודות ההם, אשר נתערערו בתקופת המדיניות. וכשנצחו תיכף אחר זה “בעלי ההן”, והנאמנים לציון הרגישו פתאום דחיפה עצומה, כאלו הפילום מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, – אז בקשו מעמד לרוחם בקרבם פנימה, אך לא מצאו עוד.כשמשון בשעתו, הקיצו ואמרו “להנער”. אך לשוא! “סר כחם מעליהם”. האידיאל החי איננו, והפרוגרמא התירה את הדבר, ומאין איפוא יבא הכח להחזיק מעמד נגד הזרם בלי פשרות והנחות?

ובכן מתחיל הפרשת הפשרות, המעוררת חמלה ועוד רגש אחר, אשר לא אחפוץ לקראו בשמו. המועטים נכנעים לפני המרובים – כאלו עיקרי האמונה של אדם נחתכים על פי רוב דעות! – והולכים עמהם לחקור את אוגנדא, אולי תצלח להיות “מדינת היהודים”, ובאותה עת עצמה הם נותנים “פדיון נפשם” לציון ומבזבזים הרבה לקנית קרקעות שם, מבלי לחקור תחלה, אם לא תביא החלטה כזו בפומבי בעת הזאת הפסד יותר משכר… כי מי זה ירבה חקר על דבר “כסף אשמות” הניתן לכפרה? ואוגנדא האומללה – כמה שבעה לה חרפה ובוז! אנשים הולכים לראותה בשביל להשתקע בה, לעבדה ולשמרה ולמצוא בה מנוחה שלמה – ובה בשעה הם מתיחסים אליה בשנאה ובוז ושרים שירי אהבה לארץ אחרת! ל“אַבּסורד” כזה לא הגיעו עוד, כמדומה לי, בני אדם מעולם. יסוד מדינה חדשה בארץ מרחק, ומה גם לעם כעמנו, מפעל כביר הוא מאין כמהו, הדורש לא רק את הממון ואת הגוף, אך גם את הנשמה, ואף המאמינים באפשרות המדינה האפריקנית מוכרחים על כן להודות, כי האפשרות הזאת תקטן עד לאפס, אם מיסדי המדינה והמתישבים בה לא יהיו קשורים אל ארצם החדשה בעבותות אהבה ומראשית עבודתם ישאו עינים אל ארץ אחרת. למה איפוא כל ה“מֵילודרַמֵא” הזַאת? למה תחפצו לרפות ידי העובדים באפריקא במשככם את לבם לציון? וכמה מן ה“רוחניות” – רוחניות שמקומה באמת אך באספת ספיריטיסטים – יש ב“ציוניות” כזו, שאין לה שום מטרה לאומית מוחשית ואינה אלא געגועי הנפש, המפריעים את העם מלהתמכר בכל לבו ובכל מאדו לעבודתו הלאומית הגדולה שם, בארצו החדשה, הממשית, שבה הוא מבקש לו חיים לאומיים חדשים, מנוחה, כבוד וחירות!

יותר נאה היה לכם, לכלכם, המנהיגים והמונהגים, “בעלי הן” ו“בעלי לאו” יחדו, שלא תרמו עוד את עצמכם וכל שכן את אחרים. בשעה שעושים אתם את הצעד הראשון לאפריקא, מוכרחים אתם ליתן ספר כריתות לציון. אי אפשר ליסד מדינה לאומית כאן ולראות חלומות לאומיים בסאספמיא. ציון תשאר קיימת ועומדת בסדר-תפלתכם – על זה בודאי ישגיחו הרבנים שאמרו “הן” – אבל בחייכם ובעבודתכם לא יהיה לה מקום עוד.

והצעד הראשון לאפריקא כבר עשיתם גם אתם, “הבוכים”, כשהסכמתם לבסוף, אחר הדמעות והאנחות, להשתתף עם הרוב בחקירת אוגנדא. אם טובה הארץ או לא – אחת היא: לציון לא תוכלו לשוב עוד. כי אם טובה אוגנדא, הן לא יתכן לאמור “לאו”, “שלא לבייש את אנגליא” – זאת העניה, היושבת ומצפה לתשובתכם בכליון עינים… ואם רעה אוגנדא – מה בכך? אפשר למצוא ארץ אחרת נאה הימנה; עוד יש בעולם אדמה חפשית; “יגעתי ומצאתי תאמין”. העיקר הוא, שהוסרו הכבלים מעל הידים וציון לא תעמוד עוד לשטן על דרך גאולתנו. ומה הבדל יש באמת בין אוגנדא ובין ארץ אחרת באיזה מקום שהוא? וכי רוצים אתם להיות עוד הפעם מטרה לחצי מהתלותיו של “ציוני” כזנגוויל, בהראותכם מיעוט “השכל המדיני” שבכם, אחר כל ה“חנוך” שחנכו אתכם עד כה?¹ לא, זאת לא תעשו! כבר הראיתם עתה, שסוף סוף יש בכם “שכל מדיני” ויכולים אתם בשעת הדחק לשפוך את היין בשביל לשמור את החבית, ואם תבואו שנית לידי נסיון, תדעו איפוא לכבוש רגשות לבכם ולא תצערו עוד את מנהיגיכם בדימונסטרציות יתרות. אך אם, בכל זאת, תבוא בכם שנית רוח שטות והרגש יתגבר על השכל, אז – האמינו לי– תוכלו ללכת אל אשר תלכו, והמנהיגים לא יבואו עוד אליכם לדבר על לבכם ולא יפייסו אתכם עוד במתנות טובות. ל“אהרן” היו נזקקים שיעשה את העגל, אבל אחר שהעגל נעשה, יוכל אהרן ללכת: גם בלעדיו לא יחסו עובדים ומגישי מנחה…

––––––––––

“והציוניות מה תהא עליה?” –

איזו ציוניות?

הציוניות הבזילית? – היא איננה עוד במציאות. בבזיליא, בר“ח אלול תרנ”ז, נולדה הציוניות הזאת, ובבזיליא, בר“ח אלול תרס”ג, פרחה “נשמתה” ולא נשאר ממנה אלא “שם שנתרוקן מתוכנו” ופרוגרמא עם פירוש חדש על דרך הדרש.

והציוניות ההיסטורית? לזו אל נא תדאגו. היא יכולה לחכות. יעבור זמן ידוע, והחלום האפריקני יהיה גם הוא לנחלת העבר, ככל החלומות המדיניים שהיו לפניו, ואך עוד טפה מרה אחת יוסיף לים של צרות הנקרא “תולדות ישראל”. ואז יקומו אנשים חדשים וירימו שנית את הדגל הציוני הנצחי וישאוהו בכל כחם, בכל חום לבם, כאשר עשיתם אתם לפנים. ואם יקום אז חכם מדיני חדש ויחפוץ להוליכם לציון בדרך מדינית קצרה, יפתחו לפניו ספר דברי הימים ויראו לו פרק “הציוניות המדינית” עד אוגנדא ועד בכלל. “קרא נא זאת, חכם! – יאמרו לו – ולֵך להשיב בחכמתך את הניגְרים לאפריקא, כאשר חלם זה שקדמך, בטרם החליט להביא אותנו שמה², ואנחנו נתנהל לאט, בדרך הארוכה, ולא נדחוק עוד את הקץ”.