כך-כך – לא-כך / יהודה שטיינברג
על ביתו של יוחנן הנפח עברתי באחד מימי האביב בין-השמשות.
ואני הייתי שקוע באותם הרעיונות, שאין להם תחילה וסוף, ובשאלות שתשובותיהן הן שאלות חדשות ושאלות על שאלות עד לבחילת-נפש. ולפיכך הייתי שמח במוסיקה הצעקנית שבמחרשו של יוחנן נפחא, אשר ניתקה את רעיוני בבת אחת, והסיחה את דעתי להיכנס ולהסתכל בנצחונותיו של האדם על הטבע.
איני יודע יחוסם של אחרים לדבר זה; אך, כשאני לעצמי, לא אכחד מכם, שבכל עת, שאני עובר על בית נפח, ורואה ברייה, שחרחורת ונמוכה, עומדת ולוחשת מתוך המפוח על הגחלים ומפעפעת את הברזל ולשה אותו כבצק, חש אני התרוממות הרוח. שומע אני בהלמות הפעם כעין שיר נצחון של האדם על הטבע, ולכשתרצה, יבבות מקוטעות של שיר העתיד.
לא לחינם מתכוון המכה בפטיש, שלוש דפיקות על הסדן הסבלן והכאה גדולה על המוט המלובן, שלוש דפיקות והבאה גדולה. סימני שיר הם אלו, לחרוזים הוא מתכוון.
ויודע אני אמנם, שדבר זה תלוי יותר ברוחו של המסתכל. וכשיעבור, למשל, בנו של אחד ממומתי בית-דין על בית אותו הנפח ישער שעושים שם חרבות וחניתות, וישמע בצירופי הדפיקות קינה, קינת החיים הפגומים.
אבל סוף-סוף איני מחוייב להגיד לכם אלא מה שאני מרגיש בדבר.
ויוחנן נפחא הוא מאלה הזוכים, שמלאכתם כבר נעשית על-ידי אחרים. שלשה עוזרים עוסקים במחרשו. קטן אחד עומד ומתנענע בראשו ורובו על-יד המפוח, ושני גדולים מנצחים על המלאכה; ויוחנן שוכב על צדו, סרוח על האיצטבא שמנגד; מצמק עשן מתוך מקטרתו הקצרה. ושופע בעצות: “הצדה! הוסיפה מדורה! הך בזהירות! ישר הדורים!”
עצותיו מתאחרות תמיד ובאות ברגע, שהעוזרים כבר עשו מעצמם מה שצריך לעשות; ולפיכך הם רגילים, שלא להדר לשמוע את דבריו על בוריים. זה אינו אלא פגם, שהיה מורגש בהרמוניה של דפיקות הפטיש ובא זה ומילאה בקול דבריו.
ויש, שהוא שוכח את עצותיו, מאפיל על עצמו בעשן מקטרתו, מביט אל הפתח הפתוח אל גנו, או אל זה שפתוח לרחוב ומבחין בבני אדם העוברים ושבים, ושמח הוא, כשהוא מוצא ביניהם ממכיריו, פנוי באותה שעה להיות לו חבר לשיחה.
הוא קיבלני בסבר פנים יפות, צימצם את שכיבתו, ופינה לי מקום לישיבה.
“מקנא אני בך על מלאכתך הוודאית, המזומנת לחיי עולם,” היתה תחילת שיחתי. הוא הניע עלי ביד מתוך ענוותנות של מכירים בערכם.
“דומה אתה שלהיות נפח נולדתי? אם אתה חושב כך, אינך אלא טועה; מאמין אני, שהרבה מזלות התווכחו עלי בשמים.”
אני זקפתי בו מבט תבעני, ופרושו היה: “חפצי לשתוק ולשמוע מסכים עכשיו עם תאוותך לספר.”
“אמי, עליה השלום, קיוותה שאהיה כלי-קודש. רב, שו”ב או, לפחות, חזן; וקצת זכות-אבות היתה לה על זה. רוב אחיותיה נישאו לרבנים ושובי“ם; אבל אבא, ‘על ישראל מליצתו,’ אחרת חשב.”
הוא עשה הפסקה קצרה מילא את מקטרתו טבק, הושיטה, כשהוא שוכב, למוט המלובן, הצית בה אש ושב אל סיפורו.
“אבא היה מלמד, אבל מן המובחרים; הוא היה מן הראשונים שבחדשים. בימים ההם צריך היה להיות נסתר בכל דרכיו, מפני שגם בלא זה היו מרננים אחריו וחושדים אותו במינות. וצריך היה להצטנע, להזדייף ולהחניף את התקיפים שבקהל, שענייני היהדות תלויים בהם; ואולי מפני אותו הטעם היה שונא את הרבנות ואת השו”בות ואת המלמדות ואת כל מה שקוראים כלי-קודש. ‘כל אלו הם בני אדם מזוייפים,’ היה מקניט בחשאי את אמא, ‘עבדי הקהל. אפילו באלהים אינם מאמינים. וגם אין להם צורך באלהים, מאחר שיש להם קהל.’ אמא היתה כועסת על דבריו, מפני שראתה בזה עלבון למשפחה. אבל מאמין היה בה, שלא תפרסם את דעותיו. אז היו נשים אחרות לגמרי, יכולים היו הבעלים להאמין בהם."
הוא זרק מבט עקום ומקניט לדלת הפתוחה אל חדר הבית, כאילו חפץ היה לסמן דרך לדבריו האחרונים, אנה הם צריכים לבוא, ומי צריך לשמעם.
באותו רגע נשמע קול אשה מתאנחת, והיה זה כעין תשובה: “שמעתי.”
"אבא חפץ היה לספחני לאדבוקאט. דעתו היתה שזו היא פרנסה יותר בטוחה ויותר קיימת מכל הפרנסות; מפני שכל זמן שיהיה בבני אדם לאחד עודף, יהיה מסתמא לשני חסר, ויתקוטטו זה בזה, והרי לך פרנסה לאדבוקאטים.
"להשיג את הדבר גם כן לא היה קשה כל-כך לפי דעתו. עמד ופיטם אותי בלימודים מתוך הרבה ספרים, כמובן בסוד, שלא יזיק חס ושלום הדבר לפרנסתו; מפני שסוף-סוף הרי לא היה אלא מלמד-תינוקות וצריך היה לבריות יותר משהבריות צריכים לו. אפילו שפת לאטין לימדני, אף-על-פי שבעצמו לא הבין אף מלה אחת באותה השפה. וטעמו ונימוקו עמו: בלימוד זה, היה אומר, יש שתי עבודות, להבין וללמוד על-פה, שתי עבודות בבת אחת אינך יכול לעשות, מפני שגם אני איני מבין בהן. לפי שעה עשה עבודה אחת: למד את הלקחים על פה לפי הקריאה שלמדתיך; ואחר-כך, כשיזמין לך המקרה מורה מבין, תעשה את העבודה השניה.
“ואני למדתי ולמדתי, וכבר ידעתי הרבה על פה; ואפילו מלאכת ההגיון לימדני מתוך 'ביאור מלות ההגיון להרמב”ם,' וכבר ידעתי את כל ההיקשים על-פה, אף-על-פי שלא היתה לי השגה ברורה בדבר, למה לו לאדבוקאט לדעת ‘שכל חי מתנועע’ ו’כל א' אינו ב'' ובכלל לא היה לבי נוטה לפרנסה זו של אדבוקאט."
“ובמה בחרת אתה?” שאלתי, כדי לצאת ידי חובתי בהשתתפות השיחה.
“אני חפצתי להיות דוקטור מדיציני. איני יודע את הסיבה; אולי מפני שבבית הורי היו זקוקים תדיר לדוקטור. אבל, לא! מזלי חזה לי, שבעצמי אהיה צריך לאותו דבר, הלא יודע אתה, שאני בעל מיחושים רבים, לא עליך.”
ופה הפסיק הנפח את הענין, ולא חזר למקום ההפסקה; עד שאיני יודע גם עכשיו את סדר השתלשלותו וגלגוליו של אדם זה, ששלושה מזלות רבו עליו; ואיך התפייסו ובאו לידי פשרה לעשותו לנפח. הוא הפסיק את הענין בסיפורים מקוטעים בשל מחושיו ופרופיסוריו שרפאוהו; ולי היו הסיפורים מיותרים לגמרי, מפני שכבר ידעתי, שאדם זה הוא מין בצק, שידי רופאים לשו בו. הוא מאלו החולים, שרכשו להם את הזכות להאנח ו“להחיות” בשבתם ובלכתם, להתאונן על מחלת רבוי התיאבון בשעה שהוא אוכל הרבה, ולהיות קובל על חוסר תיאבון, כשהוא אוכל קימעא; ובני ביתו צריכים לדעת, שהוא חולה, וצריכים להבריאו במבחר שבמאכלים ולהיזהר, שלא יביאו אותו לידי הקפדה חס ושלום.
“בעיקר הדבר,” הוסיף הנפח, אחרי שקם ותיקן את מושבו כלפי פני, “איני מתחרט כלל על מה שלא נהייתי לדוקטור; מפני שכל הדוקטורים הללו, כשתדקדק בהם, תמצאם כולם חמורים מלומדים ולא יותר. טוב שברופאים רצוץ את מוחו ומצאת אותו ריקן. אני פשפשתי בכולם, ומה מצאתי? יודעים הם לקרוא את המחלה בהרבה שמות, ולא יותר. במה שנוגע לרפואה, מצאתיה ולי בעצמי בלא דוקטור; ולא עוד אלא שהרבה חולים כבר ריפאתי בהמצאתי.”
“איך זה מצאת?”
“דבר זה הוא סוד לפי שעה.”
המפוח הפסיק את נשימתו בבת אחת, כאילו נשתתק מפחד פתאום; ומוט הברזל הוצא מבין הגחלים והוטח על הסדן, ויהי דמיונו כלשון מוצאה מפי איזה רשע, שנשפט בגיהנום בעוון רכילות ולשון-הרע.
הפטישים התחילו עולים ויורדים כמתווכחים בשפה, שאין בני אדם נזקקים לה.
כך-כך לא-כך… לא-כך…
“זהו סוד,” חזר הנפח לשיחתו שהופסקה ע"י שינוי-הקולות. “חפשתי ומצאתי שורש אחד בשדה, שאני מכין ממנו מין אבק לעישון, כדרך שמעשנים טבק. וזה מועיל לרמטיזים, לנארווים, למאה וחמישים מחלות הוא מועיל.”
“ומהיכן ידעת למצוא?”
“מהיכן? עד שאתה שואל אותי, שאל את הדוקטורים שלך, מהיכן הם יודעים את סירוסי ידיעותיהם? הם בוחנים ועושים נסיונות, גם אני בחנתי ועשיתי נסיונות. ההבדל הוא רק בזה, שהם עושים נסיונות בגופות אחרים, ואני את נסיונותי עשיתי בגופי ועל אחריותי.”
כך-כך, לא-כך; כך-כך לא-כך, חזרו הפטישים על בטויים הזר.
“ומהיכן אתה יודע, שהוא מועיל לאותן מאה וחמישים מחלות, שאתה אומר?”
“הרבה מהן נמצאות בי-בעצמי, ועל השאר אני יודע, פשוט מתוך מספר האנשים שרפאתי. אני רפאתי כבר יותר הרבה ממאה וחמישים חולים שמחלתו של כל אחד היתה שונה מזו של חברו. הרי לך ספק מאתיים, ומאה וחמישים ודאיות.”
אודה בעצמי, שאף-על-פי ששמעתי את פטפוטו של הנפח בקלות-דעת ובגיחוך כבוש, בכל זאת נזכרתי במיחושי שלי שהוא מצערני לפרקים תכופים, ובין כל אותם הלגלוגים, שסדרתי עליו במוחי, נדחק ונכנס ספק של אמונה: אולי באמת טוב העשב גם למיחושי שלי. רגיל אדם להתחכם ולהתפלסף על חשבון חברו, אבל מכיוון שנוגע הדבר אל עצמו ואל בשרו, הוא נכון בכל רגע להיות שוטה לכל ימיו, ובלבד שיקנה לו ספק-ספיקא של תועלת.
אבל קודם שביקשתי ממנו סיגריה מעשבו הנפלא, החלטתי בדעתי להרבות קצת בדרישה וחקירה בענין זה.
“ומהיכן ידעת לבחון באקראי שורש זה ולא אחר?”
“חושב אתה, שהבחינה היא עיקר? לא. הבחינה היא טפל בדבר זה. העיקר הוא ההרגשה. מרגיש אני, כאילו לחשו לי משם, מעומק הלב: עשב זה צריך אתה לבחון למחלה זו וזו ובאופן זה וזה. להרגשה זו לא כל אדם זוכה, וגם אני לא בכל זמן אני מסוגל לה, אבל לפרקים ישנה בי. יכול אני להרגיש לפעמים אפילו מחשבות חברי. חפץ אתה, אגיד לך את מחשבותיך.”
העוזרים נמשכו אחרי דברי בעליהם, והתחילו מתמהמהים בדפיקותיהם.
“חושב אתה לבקש ממני מעט אבק מעשבי שלי. כן אני דובר?”
בינתיים פג חום הברזל, והתחיל מתעקש תחת הפטיש. המוט הושב בין הגחלים והקטן השחרחר התחיל מתנענע על המפוח.
“הברזל הצטנן,” הודיע הנפח כלפי העוזרים, “השיבוהו, הוסיפו המדורה.”
“יודע אני ברי, שלכל שורש ושורש של עשב יש סגולותיו שלו. חבל, שאין אנו יודעים אותם. צריך לחפש אחריהם. אבל לא! צריך להרגיש בם. אם לא כן, למה הם באים העשבות הללו? למה נבראו? – אני שואל: כלום יש לך תשובה על הדבר, למה הם באים?”
המסיח מתח את עיניו לכל רחבן, וזקף בי את חטמו, כאילו חייב הייתי לפניו באיזה קלקול ואשמה.
“לכל מין עשב יש בוודאי סגולות נפלאות. כלום בדק איש ולא מצא? וכלום בחן איש להרכיב את העשבים לכל אופני הרכבותיהם וראה את הסגולות החדשות, שהם יכולים להוליד? והשוטים הללו מתווכחים על שמות, ומייאשים את לבם מן הדברים המוחשיים, המנקרים בעיניהם וצועקים: חפשונו! ובין כך אנשים נחלים, וחולים מתים. אילו הייתי שליט בארץ, הייתי מצווה לאסוף את כל המתחכמים הללו לתוך האוניברסיטאות שלהם, לסגרם בבריח חזק ולכתוב על הדלתות – ‘בית אוסף להדיוטים’.”
יוחנן בא מתוך שיחתו לידי התרגשות, זרק את מקטרתו מתוך ידו, ירק בפה מלא, קם והתחיל פוסע לאורך המחרש.
בינתיים הוציאו העוזרים את המוט על הסדן, תקנו כחפצם ויצא ממנו בריח עב, שאולי הוכן באמת לשערי האוניברסיטה; או אולי לבית אוסף להדיוטים.
הבריח הוטל לתוך גומא מלאה מים, ויוצא קול גניחה, כאילו נפח נשמה ישנה, ושאף אל קרבו נשמה חדשה.
העוזרים הכניסו להב מחרשה שבורה בין הגחלים והקטן התחיל מנענע.
“צריך לתקן עוד היום את המחרשה, כי מחר לאור יום, יבוא האיכר לקחתה,” השמיע הנפח כלפי העוזרים, ויפן אלי:
“עתידה גם מלאכה זו שתשתכח מבני האדם. שמא יעלה על דעתך, שעל תנאי זה נברא האדם, שיעמול כל-כך הרבה, עד שימצא את לחמו? העולם יצא מידי היוצר בלי לאות, וגם האדם יכול לחיות בלי עמל; אלא שלא מצאנו עוד את הסוד. יש בוודאי מיני עשבים, שכשתערבבם או תרקחם או תעשה בהם מה שתעשה, יצא לך לחם נקי, שאינו לא לטחינה, לא ללישה ואפייה. מהיכן אתה יודע להכחיש את הדבר? כלום בחנו בני אדם ומצאו, שהדבר אינו כך? החיים הם סוד כמוס. אבל הסוד ממש מתבקש אליך, שתחפשו ותמצאו. הוא מתגלה לך בטפח, ומתכסה שוב בטפחיים. חסר רק רמב”ם חדש, שיקום ויחפש, וימציא דבר מתוקן לעולם. ראית את ה’פרקי משה' של הרמב“ם? יכול אתה לקחתו אצלי. גם ‘מעשי טוביה’ יש אצלי. אלו היו באמת רופאים! כל דוקטורינו הם קליפת השום ולא יותר! העולם מחכה ליהודי. בלי יהודי לא ייעשה הדבר.”
שמש ערביים שלח אל תוך החדר את קויו האחרונים, ולעומתו זרק הסדן גיצים החוצה. חצי פניו של יוחנן היו מוארים וחציים מכוסים בצל. הוא דבר ברתיתה ומתוך לבבו.
“הסודות מרתיקים עלינו ואין אנו פונים את לבנו אליהם. שור, שם בגן הרואה אתה?”
איזה רוח חרדות נכנס בי, ולא יכולתי למרות את פי המדבר, נכנעתי והבטתי אל הגן.
“שור, עלים כמושים על העצים. ואצלם נדחקים ויוצאים עלים רעננים. החיים נדחקים אלינו, מנקרים את עינינו: הבט בן-אדם, וחכם סוף-סןף! החיים מתגברים על המוות. עתיד גם המוות להיכלות מן העולם. ואולי לא. אולי נפתח חלונות בשערי המוות והכרנוהו. וראינו את החיים שאחרי החיים… בכול סוד. ראה, כמעט כל העצים גומלים ניצה, קודם שמתפתחים העלים. כלום דרך עולם הוא כך להתחיל במובחר ולגמור בגרוע? אלא ודאי העלים עיקר, ואין אנו יודעים את תשמישם. הכול סוד. גם השמים מלאים סודות. ובני אדם מבלים את ימיהם לרכך ברזל, לעשות להם צעצועים, טלגרפים, מסילות וגשרים.”
המפוח הוציא אנחה אחרונה על להב המחרשה, הפטישים התחילו עולים ויורדים בבטחה: כך-כך לא-כך! כך-כך לא-כך!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.