עם מותו של ל.נ. טולסטוי

רוח מאלוהים לא עבר על הארץ – והמים אף על פי כן, שככו.

רוחו של הזמן העובר והמשכיח את הכל, הוא אשר מפניו הרבה הארץ ממי המבול.

עבר חודש, עברו שני חדשים, שלושה – והסער, סוף-סוף נהיה לדממה.

ומתכוון אני לסער אשר הקים קצו של הגאון הרוסי טולסטוי ולמֵי-העתונות, אשר הציפו את שולחנות-הרידאקציות ובתי-הקפה ובתי-המרזח ואשר התגברו כשלושים וארבעים יום.

כי קצו של טולסטוי – מותו ובריחתו מביתו של הגראף הזקן ליֶב ניקולאיוֹביטיש, – זה הקץ, אשר נתן תוכן ידוע להמשך-החיים של האנשים מסוגו, שנשארו אחריו, הוא הוא גם אשר הביא מבול של דברים לעולם.. לכאורה, מי לא ידע ומי לא אמר, כי האיש והסופר טוֹלסטוי לא מת ולא ימות כל זמן שלא יסוף זכרו מלב האנושיות וכו‘, ואף על פי כן לא נמנעו מלבכות לו ומהספידו. ואם הדבר לא הרעיש את העולם, כמו שרצו להשיאנו העתונאים מרעישי העולם, שהרי עולם לא פסק לנהוג כמנהגו, הנה עולם-העתונות נתגעש בוודאי. הרבה פרקים קבועים נדחו מפני המאורע החשוב “טולסטוי”. מי לא כתב ומה לא כתבו? מי לא נאם ומה לא נאמו? הקול ניסר: טולסטוי היה… טולסטוי היה … טולסטוי היה לא רק אמן ממדרגה ראשונה, כי אם גם, ובעיקר, אור לגויים, נביא-הצדק, נושא דגל-המוסריות, “מצפון”-האנושיות וכו’ וכו' וכו'. מובן, שאצלנו שכחו, לרוב לגמרי את האמן ודיברו ביחוד, עד כמה היה הנביא טולסטוי מושפע מן היהדות ואידיאליה הנצחיים, עד כמה היה כולו דומה לאומה היהודית במלחמתה העולמית בעד האמת הנצחית, עד כמה אהב או שנא את עם-היהודים ודתם ועד כמה ומפני מה לא הגֵן כראוי עלינו, הנלחצים והנרדפים…

*

קצו של טולסטוי הרעיש את העתונים. ההרעיש גם את הלבבות? אין ספק, שלבבות יחידי-סגולה, לבבות האנשים מסוגו של המת, אשר בהם אכן נשאר זכרון-טולסטוי חי, נרעשו עד היסוד. ואולם ההרגשות הפשוטות – מתחילה, אחר בריחתו: “ניצחה, סוף-סוף, ההכרה הריליגיוֹזית את גופו של טולסטוי הזקן! עזב בעל ה’וידוּי' את עולם-ההבל!” ואחר כך, אחרי מותו: “נגדע הארז הגדול! קץ כל בשר בא גם על הרוח הגאוני!” – אלו ההרגשות שנתעוררו באמת ובתמים בלב היחידים, המעטים, נשקעו מתחילה באשפת מאמרי הרכילות על חייו המשפחתיים וטבעו אחר כך בגלי הדמעות הצלולות שבמאמרי כל האוחזים בשבט סופר. הטרגדיה הגדולה והקשה של כל חיי טולסטוי – הטרגדיה של אמן אמיתי ושל מַטיף-מוסר מתעקש – ליוותהו עד רדתו שאוֹלה ועד בכלל. ברעם וברעש שקעה שמשו, והוא, הבורח, היוצא, הגוסס, מתחנן: מה אתם רוצים ממני? למה אתם רודפים אחרי? למה נטפלתם עלי כולכם?

כן, גדולים ועשירים היו חיי הגאון הגדול הזה, רחבים ומשתרעים בחיצוניותם ופנימיותם, פשוטים עד מאוד ומורכבים עד מאוד, מלאים אושר והצלחה רבה, ויחד עם זה – אומללים עד מאוד, כי זאת עלינו לדעת: בכל הברכה אשר בוֹרך האציל הרוסי עשיר-הרוח ועשיר-החומר ליֶב ניקוֹלאיוֹביטיש, היה ביסודו ממשפחת האנשים הדרים תמיד בגיהינוֹם התחתון ומקומם צר להם ולילית וסַמאל ילווּם על כל מדרך כף-רגל. מכאן המקור לאי-מנוחתם הנוראה ולהטפתם המוסרית, הבלתי-פוריה, שאינה מוציאה ואינה יכולה להוציא אותם מעולמם באשר הם שם.

טולסטוי יצא תמיד מכליו – ונשאר תמיד בכליו. הוא אשר ידע כל כך לספר על המוות, על מותו של אילן, של בעל-חי, של איכר, של נסיך, של הנספה במלחמה, על מותם של אנשים כגראף בֶּזאוּכוֹב-האב ובוֹלקוֹנסקי-האב, של בּוֹלקוֹנסקי-הבן וניקוֹלאי אחי לוין, של אַנה קאראֶנינה, של אִיבאן אִיליטיש; הוא אשר ידע לתאר בגאוניות כזו כל אימת-המוות ופרוֹצס-הגסיסה, הוא בעצמו ירא מאוד מפני המוות; כל ימיו, בדה, לפיכך, דברים רבים, לרכך את האימה, וסוף-סוף, לא נפדה מן המוות, לא נפדה ממנו; והוא, אשר באותה הגאוניות ירד לתוך עומק נבכי-החיים, אשר שאב במלוא-חָפניו ממלוֹא ההוָיה והגשים ביצירותיו בעלות הכרכים הגדולים קוֹמבּינאציות אין ספורות של פרוצס-החיים, הוא אשר משל ממשלה רבה בעולמות אין ספורות של יצורים שונים, אנשים, נשים וטף, של שׂדרות שונות, פריצים, פקידים, סוחרים, איכרים, ולכאורה אהב את כולם וידע את כולם, את העיקר החיוני שבכולם, ובכלל אהב לחיות וידע לחיות – הוא לא ניצל משתיית כוס-התרעלה המלאה של החיים. לוֹ ניתן לדעת האושר הגדול של הרגשת כוחות-יצירה אדירים, חיצוניים ופנימיים, אבל יחד עם זה היתה תמיד השניוּת בנפשו, ובמצבו היותר מאושר – שסוּע ואוּמלל.

חמישים שנה רצופות סיפר לנו טולסטוי על חייו העצומים והקשים, המאושרים והאומללים האלה. הוא סיפר וחזר וסיפר בוואריאציות שונות, בציורים ובמאמרים. מהשניוּת שבניקוֹלאֶנקה, גיבור “הילדות, השחרות והבחרות”, המלא עמקנות ריליגיוֹזית, ויחד עם זה צער כבד מנשוא על אי-יופיו וקנאה באחיו הגדול ממנו, הבא במגע ובמשא עם השפחות, דרך “בוקר של בעל-נחלה” ו“לוּצאֶרן” (נאֶכליוּדוֹב), דרך ה“קוֹזאקים” (אוֹלאֶנין), דרך “מלחמה ושלום” (פּיאֶר בֶּזאוּכוֹב), דרך “אַנה קאראֶנינה (לוין), עד נטיית רוח-המוסר שבו לצד אחד קיצוני וההדגשה היתירה של הרוח הזה ב”וידוּי“, ב”בעל-הבית ומשרתו“, ב”אַקים" שבדראמה “ממשלת החושך”, בתשובתו של גיבור הרומן “התחיה”, עד צעקתו האחרונה: “לא אוּכל להחשות!” – חוט אחד, יותר נכון, שלשלת עבה וכפולה עוברת בכל החיים הארוכים האלה. מאותו ניקוֹלאֶנקה האפיקורס, שלעתים לבו נתון רק לאכילת ממתקים ולקריאת רומאנים צרפתיים, עד טולסטוי בן השמונים ושלוש, הצדיק, הרחמן, הבורח מן העולם – רק צעדים אחדים, אבל נוראים וטרגיים כחיים עצמם, אותם החיים, שהיו מלאים מלחמה ענקית בין אינסטנקטים איתנים, חַייתיים של פּריץ רוסי עשיר בנכסים ובעל-תאוה ובין טהרת-נפש, פשטות-נפש, יושר, טוּב-לב, ביישנות, ניתוח תמידי והכרה שכלית רחבה, פשוטה, איכרית, הכרה ברורה, עד כמה אפסיים הם כל נצחונות בשרו ורוחו, מה עלוב הוא אחרי ככלות הכל, עד כמה קשה לו לחיות בכל רגע, ומה מחכה לו בסוף-הסופות.

בין שני קטבים קיצוניים התגלגל הגאון הגדול בכל ימי חייו הגדולים, הקשים. “הגראף בּאֶזאוּכוֹב הגוסס, אביו של פּיאֶר, – סיפר טולסטוי עוד ב”מלחמה ושלום“, חלק ראשון – הביט ישר לפניו באותו המבט, שפירושו וערכו נבצרו מבינת-האדם. או שהמבט הזה לא אמר כלום, בלתי אם את הדבר, שכל זמן שיש עינים הלא צריך להביט בהן על איזה מקום, או שהמבט אמר הרבה יותר מדי”. ועל סעיפי שני הפירושים האלה פסח טולסטוי כל ימיו. ויש שכפּיֶר, מבלי דעת מה לעשות, נטה להאמין לסביבה של הנסיכים ועשה כמעשיהם, אמנם בקושי של איש בלתי-דומה לאחרים, אבל באמונה שבודאי כך צריך להיות, ואף כשקצה נפשו בזה, היתה לו הידיעה, ש“כל זמן” שיש לו עינים הלא צריך להביט“, והוא שמע לקול אינסטינקטיו החדים. אז קם ונתן אל לבו את המבט המיסטי, הערפלי שלפני המיתה, “האומר הרבה יותר מדי”, אשר, אמנם, לא הוציא ממנו את הבטחון של “בוודאי כך צריך להיות”, אבל גרם לו להחליף את הסביבה, את ההיקף, ומאז היו החיים המוסריים, הפשוטים, החיים של עבודת אדמה ל”ודאי“, לציווּי המוחלט שלו. וככל אשר נטה שמשו של טולסטוי לערוב, ככל אשר נחלשו האינסטינקטים של הצדיק הגמור והרשע הגמור טולסטוי, ככל אשר נתקטן אמן-החיים של הכולו-זכאי והכולו-חייב הזה, כן רפתה ספקנותו, כן גדלה צדקתו וכן גברה הכרתי הריליגיוֹזית. ואולם אם מצא גם בזה את השלוה האמיתית, אם יכול היה למצוא בזה את האחיזה המבוקשת, שתצילהו מן השאלות העולמיות, שאין עליהן תשובה, אם מצא את המפלט הנכסף מפחד-המוות באפוריסמים המחוכמים מ”קרוּג צ’טאֶניה" – מי יודע…

מי שהעמיק לקרוא בכתבי טולסטוי האמנותיים יודע, כי בעצם, התביעות המוסריות והנצחונות המוסריים אינם מספקים את נפשו. פּיאֶר בּאֶזוּכי, למשל, – זה הבּיישן הגדול, התמים הגדול, חלש-הרצון, לכאורה, אבל היודע גם להחליט ולעשות דבר כשהוא מרגיש בצדקת הדבר – בהיותו עוד צעיר מבטיח פעם בהן-צדקו לנסיך אַנדרֵי בוֹלקוֹנסקי, האריסטוקראט והפסימיסט, כי לא יוסיף לבוא אל בית הנסיך קוּראגין, ששם הוא מבלה לילותיו בהוללות ושיכרות. אולם מיד, בלכתו מבית ידידו, המשפיע עליו לטובה, מתעוררת בו, בפיֶר, תשוקה עזה לנסוע אל ההוללים והוא נוסע. והן-צדקו? מה הן-צדקו? “הן מחר יוכל או למות או שיקרה לו איזה דבר היוצא מגדר הרגיל, שבפניו אין צדק ולא לא-צדק”.

צדק ומוסר הרבה יש גם לאופיציר בעל ההכרה החדה אוֹלאֶנין (“הקוזאקים”), אבל כמה עלוב ואומלל הוא בעיני עצמו לפני הקוזאקית היפה בת-הטבע, שאינה יודעת ואינה רוצה לדעת משום צדק ומשום מוסר! עלוב ואפסי הוא גם לוין עם כל הטוב שלו, שאינו שווה בעיניו כלום, אף שהוא מתחפש, כי הוא מצא בו את האמת, כל אלה הם מן המשפחה של האנשים המעולים, היוצאים מן הכלל, המשונים, הסובלים, המגוחכים, שתמיד יושב איזה מאן-דהוא בקרבם ומנקר ומחטט ושופט אותם. למרות עשירותם וכבודם הם בודדים, אבל לא מסוג אותם “האנשים הבודדים”¹ של הדרמטורג הגרמני גרהארט האוּפטמאן. אנשיו הטובים והסובלים של האופטמאן – בדרמותיו המובחרות – כל אחד טוב על פי דרכו, וכל אחד סובל על פי דרכו, סובל מעצמו וסובל מאחר – אבל גם הוא וגם האחר אינו אשם בזה. אין אשמים. לא כן גיבוריו של טולסטוי העיקריים, הטובים, הגדלים בשדה של אנשים רעים מסביב, והמאשימים גם את עצמם וגם את האחרים בבדידותם. ואף גם זאת: הסבלנות הרוסית בכל גיבורי-טולסטוי, והם, הגראפים והאצילים, יודעים הרבה יותר לשאת עמל ותלאה ואינם מפונקים כל כך כ“אנשיו הבודדים” של האופטמאן, יוצאי המעמד הבינוני בגרמניה. כמה מפונק ואנין-דעת הוא אותו מלומד לא-יוצלח יוהאנאֶס פוֹקאראט לגבי קוֹנסטנטין לוין, אף שאגב-אורחא – הונאתם העצמית בד בבד תשא.

כן, זה הדבר: יחד עם הבקורת העצמית גדולה אצל גיבורי טולסטוי גם ההונאה העצמית, זו המידה שהיתה רבה אצל יוצרם, למרות כל ספקנותו והבנתו הגדולה. ביחוד מורגשת מידה זו אצל לוין. כל דברי הפילוסופים שקרא הרי הם בעיניו רק דברים המאפילים על ענייני-החיים ואינם מוסיפים כלום עליהם. ובאותה שעה אינו מכיר שגם המסקנות שלו, שהוא בא אליהן בעצמו, אינן אלא דברים. דברים שאינם מבררים כלום ואינם מחייבים כלום. צריך לאהוב את הכל, צריך לחיות על פי רצון-אלוהים – איזה גיחוך, איזו ריקניות, איזו דברים בעלמא, שאינם יכולים לעכב בו אפילו באותה שעה גופה משפוך חמתו על משרתו העגלון על אשר הרהיב זה עוז בנפשו לאמור לו: “הנה מכשול בדרכנו”. יתר על כן: בקראך את “אַנה קאראֶנינה” אתה יכול להבין ולסלוח ליוצר על אשר מרוב חיבתו ליצורים ידועים (לקיטי אשת לוין, למשל) הוא מטפל בהם יותר מדי, וגם יש שהוא מאיר אותם באור שאינו שלהם, אבל בקראך אותם הפרקים המשעממים על האור, אשר בא לנפשו של לוין, יש שיתקבל רושם, כאילו כל יסוריו השכליים והנפשיים של האיש העשיר הזה, העשיר בנכסים וכל יסודות-החיים, הרי הם כל כך שטחיים, כל כך קלושים: הן הוא מודה בעצמו בכל רגע, שבין כך וכך, איך שיחשוב ובמה שיאמין, הוא מאושר כל כך על כל צעד ושעל, וכמה פעמים, בעצם תוקף-הצער, דמעות-אושר מציפות את פניו! ליוהנאֶס פוֹקאראט של האופטמן, אף על פי שהוא מתפנק יותר מדי, אתה מאמין תמיד בסבלונו ויסוריו, וללוין – לא תמיד. הצדקה שלו, הרעיונות שלו והמוסר שלו, השאיפה להשתלמות שווה-פרוטה והחרטה לרגעים על עוונותיו המדומים – מעין איזו התחפשות יש בכל זה, שהאמן טולסטוי, אשר יצר את לוין בדמותו ובצלמו, מכיר בה בעצמו, אלא שהוא שוב כאילו מתחפש, שבכל זאת יש ערך גדול לכל העינוּיים והמחשבות הללו.

באיזה מעגל-קסמים מסתובבים גיבורי-טולסטוי העיקריים, מציגים הם לעצמם את השאלות היותר אחרונות: “בשביל מה ולמה?” השאלות שאין עליהן תשובה ומיד הם אומרים לעצמם: בכדי לחיות צריך לדעת תשובה על אלו השאלות, ואם אי-אפשר לדעת, אי-אפשר לחיות. אבל חפץ-החיים החזק, שיש לו יסוד ואחיזה בארץ רחבה ובכוחות עצומים, מתגבר בהם, עד שלא די שהם מוצאים מנוחה בדברים, שאינם עונים כלום על השאלות הקשות, אלא שהם גם אינם מכירים בקנוניה שעשו עם נפשם. כילדים הם מקשיבים לתורת המאסוֹנים, לקראטאיֶבים, לאיכרים השונים, המוסריים והפיקחים. כל זו התורה האַלטרוּאיסטית, שהם רוכשים להם, ודאי שטובה היא כשהיא לעצמה, ודאי שחיי לוין יותר מוסריים ויצירתיים מחיי אוֹבלוֹנסקי ואפילו ורוֹנסקי – אבל איזו תשובה יש בה על השאלות האחרונות של טולסטוי, על השאלות של כל איש חושב חשבונו של עולם?

*

כשם שלפני שנים אחדות היה מנוי וגמור בחוגי הספרות, על פי הפובליציסט הרוסי מיכאילובסקי ואחרים, שיש שני טולסטויים, פרוגרסיבי וריאקציוני, אצילי ודימוקראטי, ימין ושמאל, כך מנוי וגמור עכשיו בכל מאמרי המספידים, שאין טולסטוי אלא אחד. ואמנם, למרות הסתירות והנטיות השונות, המוכרחות, בנפשו של כל איש חי ושואל, שאין לו “פרינציפים” מוצקים, עומד לפנינו טולסטוי היוצר כאחד. אפילו ה“חלוקה”, שעשה הוא בעצמו בחייו, החלוקה בין תקופת-חייו הראשונה, לפני ה“וידוי”, ותקופת-חייו השניה, אחר ה“וידוי”, אינה אלא מתמיהה. כי הנטיות המוסריות והטנדנציות המוסריות, המשבר הנפשי ובקשת-האלוהים, שאנו מוצאים בכתבי טולסטוי בתקופת-חייו השניה, האי כל זה ישנו כבר בסיפוריו הראשונים: “הילדות, השחרות והבחרות”, ובכל התפתחותו ומלואו – ב“מלחמה ושלום”. רגש-השנאה וגועל-הנפש ביחס לסמל החברה הציביליזאציונית – להילֶני בת הנסיך ואסילי שב“מלחמה ושלום”, אינו פחות מהשנאה וגועל-הנפש ביחס לאשת פּוֹזדנישוֹב שב“הסוֹנאטה הקרייצרית”. ותמוה הוא במאוד-מאוד: למה הסתלק אחר כך טולסטוי מיצירותיו הקודמות? למה השליך עליהן שיקוצים? איזה פסול מצא בהן? איזו אי מוסריות? – חידה היא… ולולא דמסתפינא, הייתי מפקפק קצת, אם לא היתה אותה הסתלקות יותר מדבר שבפה ומפּוֹזה של איש בעל תכונות מורכבות, הבא להתוודות… אמנם, ביצירותיו מן התקופה הראשונה יש בלי יודעים הערצה של שלטון-האצילים של הציִד, של שפעת-חיים, שפעת-אושר, שפעת-תענוגים, שאחר כך, לעת-זקנה, קיבלו בעיניו צורה אחרת, צורה של משא כבד, ובמאמריו המוסריים נצבו לו כצר. אבל זה אין עוד מספיק להצדיק את כל יחוסו המבטל לאותן היצירות, שבמגמתן כבר התבטא אותו היה המוסרי בהכרה גמורה ובהטעמה רבה.

כן, אין טולסטויים שונים של תקופות שונות, של דעות שונות, אבל יש ויש הבדל רב ועצום בין תכונתו האמנותית של טולסטוי ובין תכונתו הנבואית. התהום שבין טולסטוי האמן וטולסטוי איש-המוסר לא על נקלה יגושר. טולסטוי בעצמו, אמנם, הביט תמיד על יכולתו האמנותית הגדולה רק כעל אמצעי להביע איזה דבר, להביע את יחסו אל העולם והחיים – ובוודאי שצדק; האמנות אינה צעצוע; שתי הרשויות לא רק שהן נכנסות אחת לתוך חברתה אלא שהן מחייבות אחת את חברתה (לחשוב אחרת יכול רק בעל תכונה ריקה כמחברו של “תמונת דוֹריאַן גרֵי”). ואולם רשויות ישנן, ובנוגע לתוצאות של שתי הרשויות הללו יש לנו, הקוראים, הרשות להביע את יחוסנו.

טולסטוי האמן ינק באופן בלתי-אמצעי מהטבע של ארץ-רוסיה הגדולה והרחבה – באר מים חיים לשתות ממנה ולהשקות ממנה – וטולסטוי המטיף ינק מחכמת דתי ימי-קדם, חכמה מוטלת בשבילנו בספק גדול. אותו החזיון, שאנו רואים בנסיכה הצעירה נאטאשה רוֹסטוֹבה, שלמרות מה שמעולם לא ראתה את המחול הרוסי הפשוט, אף על פי כן, כשאירע לה פעם בבית ה“דוד” לרקוד ריקוד רוסי עממי, מיד נמצא הדבר בנפשה מאליו ורקדה באופן מפליא – אותו החזיון עצמו אנו מוצאים בטולסטוי האמן. הנשמה הרוסית הפנימית, ה“סטיכית”, הפשוטה, הפרימיטיבית והכוללת בחדא מחתא, זו הנפש שהיתה תמיד בתוכו של טולסטוי האמן. לא כן טולסטוי החוקר והמטיף, שיש, אמנם, אשר חיקה את האיכר הרוסי הנבער, ביחוד בביקורתו ובשלילתו, אבל ראשו היה נעוץ ב“חכמת” העולם העתיק ובהשקפת-העולם הגוזרת: במופלא ממך אל תדרוש! העם מאמין – האמֵן גם אתה!

אין גדלות במקום שאין פשטות, טוב ואמת" – אומר טולסטוי בנוגע לנאפוליון, ובטולסטוי האמן, אמנם, היו כל שלושת הסימנים האלה של גדלות. הוא היה הריאליסט הפשטן האמיתי; הוא אחז בציצת-ראשה של המציאות הרוסית ותיארה כמו שהיא, לפעמים בטעויות ובהערכה לא-נכונה (אנוש איך לא יטעה! ואזכיר, לדוגמה, את שריפת מוסקבה והתקוממות-ההמון בעת ההיא), אבל תמיד במסירות-נפש אמנותית, למסור הכל בלי שרק ובלי פרכוס, ביחס של טוב ואמת. הוא ידע, לרוב, להינצל מן הכזב השירתי, גם מזה הבא מאליו, שלא במתכוון, ותמיד היה חפשי מן הריאליות המזוייפת, המעושה, המכוּונת, המלאכותית, של זוֹלא והנוהים אחריו. הוא השיג את גודל האילוזיה של החיים, אבל, למרות זה, הוא אוהב באופן בלתי-אמצעי, אהבה פנימית, קדושה, את חיי-העבודה, חיי-השדה ובכלל, החיים הבריאים של כל איש בריא, אפילו כגראף הזקן, אבי-נאטאשה, והנסיך הזקן, אבי-גלגולה – קיטי. טולסטוי האמן ביטל את הרומאנטיות של האהבה וגילה את כל מצפוניה (אהבת פּיאֶר להילֶני) ומיעט את דמות-המלחמה (מלחמת-התגרה של הפרשים, שהשתתף בה רוֹסטוֹב), אבל הוא הוא היודע גם את האהבה הנאצלה של הנסיך אנדרי לנאטאשה, והוא הוא אשר כתב גם את סיפורי המלחמה הסבאסטוֹפוֹלית. טולסטוי האמן, היודע חיי בני-האדם, כפר במדע-ההיסטוריה בתור דבר מאוחד והבין גם את הקוֹמיזם של הנאפוליוֹנים, החושבים כי הם מושלים בריבואות-חילם, כי הכל נעשה על פי מצוותיהם ופקודותיהם; אולם טולסטוי המטיף אינו מבין, עד כמה אותו הקומיזם ישנו גם בנביא, הבא אל תבל ואומר לה: היי לאחרת! ואל פרוצס-החיים האין-סופי: השתנה! ואל מילי-מיליוני בני-אדם, המשפיעים זה על זה, אשר לא יוכלו לשמוע לו, אשר לא ירצו לשמוע לו, אשר לבם כלל אינו נתון לשמוע לו: שמעו לקולי! “כל מה שהתאמצו בני האדם, שהתקבצו לאלפים ולרבבות על שטח קטן אחד, להשחית את האדמה שעליה התקבצו” – מוכיח טולסטוי המוכיח לבני-האדם בהתחלת רומאנו האחרון “התחיה”, כאילו באמת התקבצו בני האדם ברצונם ובכוונה רעה אל הערים, דווקא בכדי להשחית את האדמה, וכאילו יש ברצונם, אם ישמעו לקול-התוכחה, ללכת מן הערים, אשר הם יושבים בהן…

טולסטוי האמן יודע, כי חכמתו של האדון המיניסטר קאראֶנין (בעלה של “אַנה קאראֶנינה”) לא תעמוד לו בעת אשר החיים נגעו בו באמת. מתחילה היה זה אומר בגאון וגודל-לבב המקנא לאשתו, אותה ואת עצמו הוא משפיל בזה – וחשב לו את פתגמו לחכמה מצילה, המעמידה אותו עליון על שאר הבריות; אולם בבוא השואה לא הצילתהו, כמובן, חכמתו כלל. ברם, טולסטוי המטיף והחוקר אינו נמנע לשים בפי פּיאֶר בֶּזוּכי בנאומו לפני המאסוֹנים את החכמה הסוֹקראטית החביבה עליו, שעשיית הטוב הוא דבר שהשכל מחייב אותו,וכי את התאוות לגרש אי-אפשר: צריך להשתמש בהן למטרות נעלות (חסידינו הראשונים היו אומרים: לצרפן ולהעלותן). ולא חל ולא הרגיש פּיאֶר בּאֶזאוּכי זה, שאחרי כל השאלות שהציג לעצמו מקודם, לאחר כל השעות הקשות והנוראות שהיו לו מקודם – מה הוא בא ללמדנו בזה ומה הוא יכול ללמדנו בכלל במיני רעיונות יפים ובכיוצא באלה? הן כל איש ואיש מבני מינו, המעמיד לעצמו את שאלות-האדם האחרונות, אם הוא נשאר בכל זאת בחיים, יחיה כבר כמו שהוא יכול, ודרכו של פיאֶר לא יהא בשבילו כלום. והמאסוֹנים? וכל העולם? – אלה לא שאלו מפיו דבר, וגם אכן לא שמעו לכל דרשתו היפה.

*

טולסטוי האמן ניצח הרבה בחייו. מן המלחמה הפנימית האיתנה וההתנגשויות החיצוניות שבחייו מרובות-הגוונים נוצרו רומאניו הריאליים, המקיפים, העולמים. ברומאנים האלה, בצדם האמנותי אין בעצם חילוקים והבדלים מוחלטים בין דבר לדבר. יש יחס סימפאטי או אנטיפאטי לפרט זה או אחר, אבל כל פרט ופרט כשהוא לעצמו, יהיה מה שיהיה, חשוב עד אין קץ. הכל טבע, הכל חיים. החיוניות שבנערה קטנה נאטאשה רוֹסטוֹבה בצַפּוֹתה לאופיצר בוֹריס, שיבוא וינשקנה, עומדת אצל האמן במעלה לא פחותה כלל מחייהם ה“היסטוריים” של קוּטוּזוֹב ונאפוליון. כאן טולסטוי הוא בעצם-החיים, וכל רגש אנושי, אם רק טבעי הוא, לא זר לו. בלי עייפות הוא לוקח יצור אחר יצור, מצב אחר מצב, יצורים פשוטים ומצבים פשוטים – ומספר עליהם באריכות, בפרטיות, קו לקו – מעֵבר לכל ערכין מוסריים, מעֵבר לאכזריות ורחמים, מעֵבר לשלטון ועבדות, מעבר לטוב ולרע. וכאן הוא גם מרום אשרו ונצחונו. אולם לא כן טולסטוי המורה, המוכיח, החכם, המטיף, התיאולוג, הנביא (גם בתוך רומאניו). כאן מתחילים ה“שולחן ערוך”, ההונאה העצמית והמצב הקשה ביחוד. הקולטורה האנושית פושעת, האמנות יתירה, חדלו לפשוע! ואהבת לרעך יותר מכמוך! שובו לקיים רצון-אבינו שבשמים, אל תתנגדו לרע וכו' וכו' – עד סוף כל הדברים. וכאן מתבלטות הפגימות המכאיבות ונראים הניגודים המוכרחים, המונחים בעצם-הדבר. קנין פרטי הוא חרם – והחרם הוא בידו ומסביביו של הנביא על אפו ועל חמתו. הנביא המודרני נלחם בקולטורה – וכולו, כל חייו, כל כתביו, כל ספריו, כל נכסיו, כל דבריו, הכל, הכל נעשה לענייני-הקולטורה, נבואתו גופה נעשתה לאחד מענייני החיים והקולטורה, שהוא מתקומם נגדם, שהוא מוכיח את ההבל שלהם. הנביא הרוסי-העולמי גוזר: “אל תשפוטו ואל תישפטו!” אבל הוא בעצמו שופט, שופט הכל, אי-אפשר לו שלא לשפוט, ומביא אלפים ורבבות ליד כך, שישפטו אותו. לראש הדףהוא שופט את נאפוליון, דן אותו ברותחין ומעלה לעומתו את אלכסנדר הראשון ואת קוּטוּזוֹב – מאי חזית?! איזו הונאה עצמית, הנביא! באחרית-ימיו רוצה הנביא לעשות את הצעד האחרון במלחמת-הכרתו, לעזוב את החברה, שמי כמוהו יודע את צביעותה, מי כמוהו יודע את ערך כל אותם האנשים הבאים להתאבק בעפר-רגליו ולהיוועץ עמו על נפשם. הוא רוצה להינזר מביתו וממאות האינטליגנטים-המבקרים השנוּאים – ביניהם גם יהודים, שאי-אפשר להביט בפניהם, למרות מה שכתוב “ואהבת לרעך”. הבודד על כרחו רוצה להתבודד לרצונו – והנה אלפי-עתונים, שנואי-נפשו, מריעים עליו, על בריחתו, על גודל-מפעלו, ומאות אינטליגנטים סובבים את מיטתו בחרדת-קודש, תחת – אם הם באמת מכבדים אותו כל כך – לשמוע לקולו, להקשיב למוסר-תורתו וללכת לעזור למיליוני-האומללים, שהוא, ליֶב ניקוֹלאיוביטש, החולה הזקן, אינו אלא אומלל אחד ביניהם. הנביא האומלל! הכל כמו התגרה בו ברגעיו האחרונים: אתה אינך רוצה, אתה מתקומם, אתה שולל – ואנחנו הנה הננו, אנו הוֹוים, אנו עולים גם על המיטה, אשר אתה לא תרד ממנה. אנו מקריבים לך גם רגשי כבוד! אנו נבוא גם להשתטח על קברך! אנו מביאים אחריך מבול של דברים לעולם-העתונות, אשר תיעבת!

לא, טולסטוי הנביא לא ניצח, למרות אשר הרבו דווקא ובעיקר להספיד את נבואתו ולהתפעל מגודל ערכו הנבואי. לא על המוסר יחיה האדם ולא במוסר נוהג העולם. עתוני הבורסה והפוליטיקה הרעישו את העולם על מותו של הנביא טולסטוי – איזו צביעוּת! הקולטורה לא פסקה, אפוא, אף רגע אחד.. בתי-המרזח, הטרקלינים והתיאטרונים גם הם לא נסגרו אף ליום אחד. רק באחדים מהם נזכר באותו יום שם-טולסטוי. מת הנביא טולסטוי… חבל! עכשיו גם זה נשכח. גם סער-העתונים נהפך לדממה.

טולסטוי בעל-המוסר, המורה לצדקה, לא ניצח. ואולי לא רק את אחרים.

[“הפועל הצעיר”, טבת-שבט תרע"א. החתימה: יוסף חבר]