המקור: “הארץ” 1920, גליון מס' 200.
אלה היו דבריו האחרונים של יוסף תרומפלדור בראותו את צער חבריו בפני הקרבן הגדול הזה: “אין דבר – טוב למות בעד ארצנו”. כל מי שהכיר אותו יוכל לשער את בת-הצחוק השקטה, שריחפה על שפתיו באמרו את הדברים האלה. הוא לא היה נתון למילים גבוהות; הרצינות היסודית, העמוקה, שהיתה בנפשו, הורגלה להתבטא במעשים, לא בנוסחאות; וכשהיה מוכרח לפעמים לגלותה באמרי-פיו, היה כמתבייש, וכיסה על דבריו בצעיף של בת-צחוק ובמלת-הקדמה של צנועים: “אין דבר”.
מי שהכיר בת-צחוק זו ו“אין דבר” זה ידע את תרומפלדור. לפני שש-עשרה שנה, כשהקיץ בבית-החולים הצבאי בפורט-ארתור וראה, שקיצצו את זרועו השמאלית כמעט עד לכתף, לחש בבת-צחוק: “אין דבר – הימנית חשובה ממנה”. כשנודע לו, כי מן הגדוד, שיצר באלכסנדריה לשם כיבוש ארץ-ישראל, החליטה הממשלה לעשות חבורת נהגי פרדות בגליפולי, ורבים התייאשו, אמר: “אין דבר – נתחיל בזה, הדבר יתפתח מאליו”. מלבד הגרעין הארצישראלי נספחו לגדודו גם מבני הגטו המצרי, ורבים היו ספקנים, שלחשו התראות באזניו, שמא יחלל ה“אספסוף” את שם הפלוגה. ואז אמר: אין דבר – יש בהם חסרונות, אבל סוף סוף בחורים טובים גם הם" – וצדק. בגאליפולי, ברגעים הקשים של הגדוד, בימי השפלות מבחוץ ומבפנים, כשהיו באים אליו בלילה בלילה טובי חבריו בתלונות-יאוש, היה עונה: “אין דבר, זה יעבור”. שם, בשעות-הרעש, בנפול פצצות מגבעת אצ’י-באבא מסביב למחנה הקטן ובצאת פקודה להחבא בחפירות – היה מנהגו שלו להשאר בחוץ בשדה הקוממיות. אחר-כל הסביר לידידיו את הסיבה: "אמנם, אין להשאר בחוץ במקרים כאלה – דווקה חייל אמיתי צריך להיות זהיר; אבל אנחנו כאילו עמדנו שם במבחן, ורציתי להראות לאנגלים האלה…!! אולם גם כוונתו זו היה מכסה בצעיף של ביטול והיתול, ועוד זוכרים כל חייליו את פזמונו הקבוע, מדי הזדעזע האוויר והארץ מנפץ נורא על סף המחנה: “אין דבר, זה רחוק”. וכשנפצע לבסוף, ולא רצה ללכת לאוהל החולים, גם אז אמר בבת-הצחוק שלו: “אין דבר”.
רעיון עמוק, הגיון נשגב, פילוסופיה מקפת-כל טמונים בשתי המלים האלו. הרצון מכריע, המקרים אינם אלא הבל. מכל מר ייצא מתוק, אם רק הרצון חי. הרצון הוא תל-חי נצחי, וכל השאר – קרבנות, השפלות, מפלות – “אין דבר”.
זה היה דרכו של תרומפלדור, גבור הרוח בין גבורי הזרוע. וזוהי צוואתו המדינית לכולנו. אילו היתה עוד בעלת האוב בעין-דור בחיים ואילו היינו באים אליה בלילות סער אלה היינו אומרים: “את הגבור-הגידם בעלי-נא לנו” – והיינו שואלים את פי הצל הצנוע: מה פתרון לאסוננו? לאן נפנה ומה נעשה באפלה זו? – כי אז אותה בת-צחוק היתה תשובתו ואותו מאמר-האמונה המשברת סלעים. שתי מלים, - ובהן נחמה, ותפיסת עולם, ותכנית. זה היה דרכו, זה יהיה דרכנו.
לא מתו מתי-מדבר, וגם מקום קבורתם ידוע. בין תל-חי וכפר גלעדי נקברו ששה מן הזרע ההוא. יהודים ויהודיות בחסד עליון. ואנו עומדים בתמהון לפני מחזה, המנבא מתוך דממתו: הנה גברים, שלא ידעו נסיגה. הנה צעירות נאמנות עד מוות: עוד יש כאילו בישראל. לא לבדם, כי זרועה כל הארץ ממתולה ועד מדבר-סיני עצמות כאלה. ומה ההבדל בין אלה שנהרגו ונפצעו, ואלה, שבמקרה עוד לא פגע בהם כדור? אותה רוח ניהלה את כולם, אותו שיר המרד של הדור הקדמון צלצל באזני כולם: “הננו ועלינו!” הראש הכפוף מתוך אבל מזדקף בפני הוראה דוממת זו. עוד לא אלמן ישראל, לא יתום, לא עקר.
גם טל וגם מטר עליכם, הרי הגליל העליון, תל-חי וכפר-גלעדי, חמרה ומתולה, אין דבר, לנו הייתם, לנו תהיו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.