¹

הסוֹפר, בּעל המאמרים הראשיים בּ“הארץ”², הוּא אדם מדינאי. וּכשהוּא מדבּר, לכאוֹרה, אלינוּ, בּלשוֹננוּ, הרי זה רק דבר שבּצוּרה, מין מַניֶרה של דיבּוּר. בּעצם הדבר מוּפנים פניו מבּעד האֶשנב של “הארץ” – החוּצה, אל לחוֹמה, אל

מוּל פּני העוֹמדים מעֵבר לחוֹמה, אל שליטי-העוֹלם. ואליהם הוּא מדבּר נכבּדוֹת. וּכאדם שהנהוּ בּן-בּית אצל כּל מיני ענינים וחשבּוֹנוֹת מדיניים, ראה הפּעם להזהיר אוֹתנוּ וּלהוֹדיע לנוּ, כּי “ערכּוֹ הפּוֹליטי, השפּעתוֹ המדינית של מוֹת-קדוֹשים בּימינוּ אלה נפל עתה הרבּה מזה מה שהיה בּמלחמה”³. הוּא היוֹדע וָעֵד, כּי “אז היוּ מתחשבים בּדם והכּירוּ בּוֹ כּעין סגוּלה מזַכּה, מַקנה זכוּיוֹת. אך מאז עברוּ כּשנה ורבע” – והקוּרס ירד פּלָאים.

בּזה, כּנראה, יש לבאר את החזיוֹן, שנראה לכתחילה תמוּה בּמקצת, כּי כּל ה“ענין” של הגליל העליוֹן לא זכה לתפוֹס יוֹתר משתי שוּרוֹת וחצי בּ“ידיעוֹת האחרוֹנוֹת” של “הארץ” בּשם “הרג יהוּדי”, וכי מדברי המכתב מיפוֹ על אסיפת האַזכּרה הוּצא החצי, היינוּ תוֹכן דברי האסיפה (כּכה מסר לנוּ כּוֹתב המכתב), וכי דברי ה“מנוֹח מר” שֶר⁴ עצמוֹ בּמכתבוֹ האחרוֹן לא זכּוּ בּעיני העוֹרך וחציָם הוּשמט. אכן יוֹדעת, כּנראה, מערכת “הארץ” את מצב-הקוּרס של מוֹת-קדוֹשים.

אוּלם הסוֹפר עצמוֹ אינוֹ מסתפּק, כּנראה, בּידיעה זוֹ. והנהוֹ מזדרז וּמתעוֹרר – אחרי שני חדשים חצי של דוּמיה נמרצת – “לשׂים קץ לתרדמתוֹ של הקהל”. בּעלי זכּרוֹן, אמנם, זוֹכרים ודאי, כּי עצם השאלה המדינית של הצפוֹן כּבר נפתרה על ידי אוֹתוֹ סוֹפר לפני זמן-מה, פתרוֹן קצר, פּשוּט, בּרוּר והעיקר – מדינאי ממש, בּמלה אחת לַקוֹנית – דֶשַנֶל⁵! כּלוֹמר, צרפת החזקה, הכּבשנית, מַסיגת-הגבוּל, זוֹ שתּדע לעמוֹד בּתוֹקף על הסכּם סַיקס-פיקוֹ⁶ – היא תוֹשיענוּ. אוּלם, אם ערכּוֹ של דם-אדם יכוֹל להשתנוֹת כּל כּך בּמשך שנה ורבע, היפָּלא הדבר, כּי גם מסקנוֹת מדיניוֹת, חריפוֹת וּבטוּחוֹת תרדנה מגדוּלתן, מבּלי שבּעליהן יכּיר בּזה, בּמשך מספר שבוּעוֹת?

מה יש לעשׂוֹת כּיוֹם בּגליל העליוֹן וּלשם הגליל העליוֹן – את זאת אין הסוֹפר המדינאי טוֹרח לגלוֹת לנוּ. הטוֹב עוֹשׂים האנשים העוֹמדים שם על משמרם, אוֹ מִקסם-כּזב מַטעה אוֹתם; הצריכים ללכת אלה שהחליטוּ לעלוֹת לשם, הדרוּשה עזרת-ההגנה אוֹ לא; מה צריך הישוּב לאמוֹר לאנשים האלה, מה חוֹבת ההנהלה

הציוֹנית – זה בּעצם אינוֹ מעניָנוֹ. הלא לשם תשוּבה על שאלוֹת אלוּ נחוּץ לאמוֹר בּרוּר אם “מסכּימים אנוּ לנוּסחאוֹתיה של אסיפת-ההספּד שנקראה בּיפוֹ” אם לאו. ועל ענין כּזה לא מקוּבּל, כּנראה, בּחברה הגוּנה שבּארץ-ישׂראל לדבּר ישר ממש. הלא סוֹף סוֹף זהוּ ענין של הפּלֶבּס. אפשר אוּלי בּגֶ’סט של איש-המעלה להזכּיר בּרפרוּף אמנוּתי כּלאחר-יד, כּנוֹגע ולא נוֹגע, כּי החלטוֹת “בּין שתצאנה אוֹ שלא תצאנה לפּוֹעל” הן “טוֹבוֹת אוֹ גם גרוּעוֹת”. לנגוֹע בּזה יוֹתר – אין זה כּלל ממידה של ג’נטלמן.

חבל, חבל מאד. חבל על זה שנוּסחאוֹת האסיפה היפוֹאית⁷ לא זַכּוּ בּעיני הסוֹפר שאינוֹ יפוֹאי עד כּדי לאמוֹר, אם בּאמת נחוּץ כּי הן תצאנה אוֹ לא תצאנה לפּוֹעל, ואם הן בּאמת טוֹבוֹת אוֹ גם גרוּעוֹת. חבל יוֹתר וגם מַפליא בּמקצת על שאוֹתוֹ סוֹפר “הארץ” וחבריו בּמערכת ואִתם יחד כּל האינטליגנציה הלאוּמית, המדינית והתרבּוּתית של ירוּשלים⁸ לא מצאוּ לנחוּץ לסדר אסיפת-הספּד שלהם, כּיכלתם וּכהרגשתם וכהבנתם המדינית הם, וּלקבּל החלטוֹת שלהם, בּנוֹת “ערך מעשׂי”. אוֹ אפשר גם ענין זה של אסיפוֹת-אזכּרה כּבשוּ לרשוּתם אלה האנשים מן הסוּג של בּאי-האסיפה בּיפוֹ, אשר לפי התאוֹננוּת בּן-אִכּר אחד בּעתוֹן היוֹמי שלנוּ כּבשוּ להם גם את “המַשבּיר” והקפּא“י וּ”וַעד הצירים", ויש להוֹסיף: אף את ההתנדבוּת לגדוּד, ואת יִבּוּש-הבּיצוֹת ואפילוּ את יציאת-הנשמה הקצרה והמהירה, אם “בּשל אשכּוֹל ענבים” ואם בּשל איזוֹ בָּרָקָה⁹ נידחת בּצפוֹן – הכּל כּבשוּ להם?

אוּלם לא שאלה זוֹ, שאלת האמצעים, מַעסיקה את הסוֹפר. השאלה היא – “מַהי המטרה: הגנה אוֹ הפגנה?” וכאן אנוּ שוֹמעים, מתוֹך הבנה מדינית עילאָית, כּי “להגן על העמדוֹת אי אפשר”, כּי “אין בּידינוּ כּוֹח שיספּיק לדחוֹת וּלהבריח את התוֹקפים”. האוּמנם פּיו של הסוֹפר הוּא המדבּר אלינוּ? כּכה, כּמדוּמה, היוּ אוֹמרים לנוּ לפנים, בּימי ההגנה בּרוּסיה, דוֹדינוּ וּזקנינוּ הטוֹבים! ואנחנוּ, גם שם וגם פּה, חשבנוּ וגם ראינוּ, כּי בּמקוֹם שאין מאחוֹרי השוֹדדים שלטוֹן מאַרגן – יכוֹלים גם עשׂרוֹת מאִתנוּ להניס מאוֹת, ולעצוֹר בּעד פוּרענוּיוֹת חדשוֹת, ולצאת בּכבוֹד אם רק לא ימשיכוּ את המסוֹרת של “אשרי אדם מפַחד תמיד”. וּמנַיִן לכאוֹרה חכמת-זקנים זוֹ לאדם שהִרבּה ללַמד אוֹתנוּ עוֹד לפני שנה ורבע, על מוּסר-נשרים ועל גבוּרת-תֶּרמוֹפיליס, ועל אוֹתוֹ אנגלי אשר התעקש ולא רצה לוַתּר על פרוּטתוֹ ותבע ותבע כּל ימי-חייו עד שקיבּל את שלוֹ? האוּמנם “האויר המַחכּים” פּוֹעל כּאן, אוֹ הסיטוּאַציה העוֹלמית של “שנה ורבע”, אוֹ אפשר אין פה כּלל שינוּי, אפשר כּי מי שמסוּגל למדוֹד מוֹת-קדוֹשים בּאַמת-מידה של חשבּוֹן מדיני, לא ידע מעוֹלם דבר אחר, מאשר המלה הנַערצה – הפגנה?

יש, כּנראה, אנשים אשר אינם יוֹדעים תפארת אחרת מאשר נוֹצוֹת-כּוֹבעים, דָרבני-מגפים וּזהב-אֶפוֹלֶטים, גבוּרה אחרת מאשר התגוֹששוּת אַתלֵטים בּזירה, כּבוֹד אחר מאשר כּבוֹד מפַקדים, וּמדיניוּת אַחרת מאשר היזכר בּרפוֹרטים של תקיפי-עוֹלם. מה יאמר ללבּם של אלה דבר אסיפת יפוֹ, אשר לא תוֹאר לה ולא הדר, אוֹ קבוּצת האנשים, חַסרי כּל כּשרוֹן-ההפגנה, אשר חמדוּ להם לעמוֹד בּתל-חי, בּמקוֹם אשר שוּם סינימַטוֹגרף ושוּם רֶפּוֹרטֶר ואפילוּ שוּם כַּתָּב של “הארץ” לא יגיע. ואיזה זמן בּחרוּ להפגנה דלה זוֹ? כּשלטוֹבת הרעיוֹן מַפגינים בּאוֹפן מצוּין אחרים, “השוֹדדים המזוּינים שהרגוּ את שֶר ושׂרפוּ את חַמָרָה”, ועוֹשׂים בּעדנוּ הפגנה (כּשם שהם עוֹשׂים תמיד בּעדנוּ גם את ההיסטוֹריה). האם אין טוֹב מזה להרים קצת את הקוֹל ולאמוֹר מבּעד האֶשנב, כּמנַצח, ישר על פּי המַען הרם והנישׂא: "תמיד אמרנוּ, שאם ינסוּ לחתוֹך את הגליל בּאוֹפן מלָאכוּתי ואפילוּ לפי שעה – התוֹצאוֹת לא תשׂמַחנה את לב המנַסה. כּך אמרנוּ תמיד גם פּה וגם בּפריס וּבלוֹנדוֹן – והנה עוּבדוֹת לראָיה; אוֹ האִם לא טוֹב, טוֹב מזה, “שהקהל העברי בּארץ יבּיע בּפוּמבּי את יחסוֹ למצב” (בּאסיפת יפוֹ, כּנראה, אין לא “הבּעת-יחס” וגם לא “קהל”), – כּכה מסַיים הסוֹפר את הבּעת יחסוֹ הוּא, המכוּוָן “לעוֹרר את הקהל מתרדמתוֹ”, בּהבּיעוֹ גם את השׂמחה על אשר השאלה “תעמוֹד על הפרק בּאסיפת הועד הזמני”. כּכה, הוֹי, יוֹרדת הפּוֹליטיקה הגבוֹהה מפַּסֶיה.

המאמר, המקיץ נרדמים, אינוֹ רק פּוֹתר שאלה מדינית. הוּא גם עוֹבר על גדוֹתיו הבּעה של רגש, טַקט וכבוֹד. “מתוֹך רגש הוֹלכים. תשתוֹק כּל בּיקוֹרת. נשתחוה בּכבוֹד”. חי אלוֹהי הטקט והכּבוֹד! גם אלה “ההוֹלכים מתוֹך רגש” ידעוּ לכבּד את מכַבּדיהם. כבוֹד תחת כּבוֹד.

ולא רק כּבוֹד. יש גם דרישה. הסוֹפר המדיני אינוֹ אוֹמר למתנדב כּי ילך. איננוּ אוֹמר לוֹ גם לבל ילך. אבל הוּא יוֹדע, כּי "אחת צריך לדרוֹש מכּל מתנדב: שיֵדע את כּוָנתוֹ ", כּלוֹמר, להפגין! איני יוֹדע, אם המתנדבים יוֹדעים להשתחווֹת בּכבוֹד, אוּלם נדמה שאלה האנשים, העוֹמדים כּיוֹם בּכפר-גלעדי, תל-חי וּמתוּלה, וגם אלה אשר עלוּ לשָם אחרי אסיפת-יפוֹ, ואפילוּ אלה העוֹמדים מוּכנים לעלוֹת כּל שעה שהדבר ידָרש מהם, רשאים לענוֹת ולאמוֹר:

דרכֵּנוּ לפנינוּ. אנשים כֵּנים אנחנוּ ולא מַפגינים. לא התכַּוַנוּ להפגין, לא בּלכתנוּ לגדוּד ולא בּעבוֹדתנוּ בּכל התנאים ולא בּשמירתנוּ בּלילוֹת. לא מפַקדים שוֹלחים אוֹתנוּ, ואבידת-חבר אינה קלה בּעינינוּ, כּי לא חוֹמר לחשבּוֹנוֹת מדיניים הוּא – בּשבילנוּ, כּי אם עצמנוּ וּבשׂרנוּ. אנוּ רוֹצים בּחיים ויוֹדעים את הצפוּי לנוּ, בּלכתנוּ, בּיחוּד אחרי המַעל שאתם, אנשי-המעלה, מעלתם בּנוּ וּבדבר; והוֹלכים אנוּ, מפּני שאת שליחוּתנוּ אנוּ ממלאים. כּי בּכבוֹד הישוּב וּבנפשוֹ הוּא הדבר, כּי לא שאלה של חלקת אדמה וּקצת רכוּש יהוּדי כּאן, כּי אם שאלת ארץ-ישׂראל. כּי העזיבה והנסיגה הן המוֹפת החוֹתך על רפיוֹננוּ ואַפסוּתנוּ, וכי ההוֹכחה היחידה של זכוּתנוּ על ארצנוּ, על אחדוּת ראש-פּינה וּמתוּלה, היא בּעמידה קשת-עוֹרף ונוֹאשת, מבּלי הַבֵּט אחוֹרנית.

כּכה יכוֹלים לאמוֹר האנשים שם, כּכה אוֹמר היוֹתם שם.

אוֹ אפשר, חלוֹם שוא הוּא זה. ודרך-המלך של תוֹלדוֹתינוּ בּארץ היא דרך מגוֹרשי יפוֹ וּפליטי מתוּלה?

אדר תר"פ.