(דברי אזכרה בנשף ביאליק ב“תערוכה” בתל-אביב ביום 23 למאי 1935)
הוטל עלי להרצות לפניכם על ביאליק מעל במה זו. תפקיד זה קשה הוא לי. מיד אחרי מותו מצאתי עוד די מלים להספידו. אך משנהיה המרחק גדול יותר ראיתי, שעדיין לא זכינו לכך שנוכל להעריך כראוי את האבדה הגדולה. אין ספק, שעוד יבואו ימים שיכתבו על ביאליק, יקראו אותו וילמדו אותו. הדור הבא יכיר, שיש ביכלתו של ביאליק לפרנס דורות רבים ברוחו ובנשמתו. מיותר הוא לגמרי להספיק היום את ביאליק – כבר ספדו ספדייא, ולא עוד אלא שכבר ניסו אפילו לקטרג ולהקטין את ערכו ואת שיעור קומתו. מזימה זו לא תצליח. לא אספיד איפוא, אלא אגע רק בנקודה אחת הקובעת, כשהיא לבדה, את מקומו בשורה הראשונה של גדולי עמנו, וזהו מקור השפעתו על העם. איש לא זכה להשפעה כה גדולה כמו שזכה לה ביאליק. אפילו אחד העם כתב עליו – בשעת חגיגת יובל החמישים שלו: מה אומר לך, ואתה יחיד בין יחידים שזכו לראות את עולמם בחייהם. ואפילו יבואו כל המבקרים שבעולם, לא יצליחו להקטין את שיעור קומתו.
ומהו סוד השפעתו? ארמוז רק ואעמוד כאן על כמה נקודות. אין ספק, ששיא היצירה של עמנו נמצא באותו חזיון יחיד במינו, שרבים ניסו לחקותו ולא הצליחו – זוהי הנבואה הקדומה. הסיביליות בשעתן ניסו גם הן להתנבא, אך לא האמינו להן. כפי שאתם יודעים לא נמשכה תקופת הנבואה זמן רב, השלישיה חגי, זכריה ומלאכי היו אחרוני נביאינו, ועם חוליה זו פסקה הנבואה ועדיין אנו משתמשים בבת-קולה, בהד המגיע אלינו מרחוק. אין עתה אותה “חוצפא כלפי שמיא”, יבש המקור ונסתם המעין. אך אולי אפשר להגיד – וזהו פירוש חדש (אמנם לא אני חדשתיו), שהרביתי לדבר עליו עם ביאליק וכמעט באנו לידי מסקנה שהנבואה נכנסה בגלגולה השני לאגדה, וביתר דיוק למדרש, שכן המושג מדרש כולל גם אגדה וגם הלכה. ביאליק היה תמיד מדגיש, שאין ניגוד בין הלכה ואגדה ולהיפך הן משלימות זו את זו, כי האגדה היא הלכה במצב של היתוך והתרקמות וההלכה היא אגדה שכבר הגיעה למדרגת התגבשות. כשאנו מדברים על האגדה, משל למה הדבר דומה? לאשה אצילה עשירת נכסים, שהיו לה תכשיטים משובצים ואבנים יקרות לשעשועים והיתה רגילה להתקשט בהן. נגזרה עליה גזירת גלות והצילה רק חלק מתכשיטיה, ומכיון שידעה שאורבים לה לסטים בדרך הטמינתם ושמה אותם בבלויי סחבות, ורק בשעות של דמדומי ערב היתה פורשת לקרן זוית והיתה מסתכלת בתכשיטים שהיו לה למשיבי נפשה בימי תפארתה. וכך היא האגדה ביחס לנבואה – היא מהדורתה השניה. ההלכה, מכיוון שנתגבשה, נתקימה בידינו ואילו האגדה נמצאת עדיין בהיתוך. וכדי שלא תשלוט בה עינא בישא שמוה בחיתולים, ולכן הועם קצת זהרה.
מסורה היא בידינו, כי בימי עזרא ונחמיה נשתכחה תורה מישראל וחזרה וניתנה על ידם. כן נשתכחה בתקופות האחרונות גם האגדה מקרב עמנו וחזרה וניתנה לנו בימי ח. נ. ביאליק ובימי ח"י רבינצקי – יבדל לחיים – עוזרו הנאמן ושותפו המסור לו. ולוּ נתן לנו ביאליק רק את ספר האגדה – דיינו! אך הוא נתן לנו לא רק את ספר האגדה, אלא נתן לנו את האגדה, הוא נתן לנו אותה בשירתו, בביאליק שבעל-פה, בשיחת חולין שלו. ובזה נתן לנו אתהכל. אם קמים עלינו צוררים, שההיסטוריה כמעט שאינה יודעת דוגמתם, והמה אומרים לקבוע את נפש אומתנו וליטול ממנה את זכות קיומה, נפתח את ספר הנבואה ונאמר להם: הכר נא למי החותמת! ומובטחני שיעברו שנים והקמים עלינו ישובו משברם. כי אותו הכוח, כפה עליהם הר כגיגית להכנע להשפעתו של מקור הנבואה, ישוב ויכריח אותם לקבל עליהם עוד פעם את מרותו של אותו מקור קדום. אחד בריטי – שלצערי שכחתי כרגע את שמו – חקר ומצא, שהברית החדשה זכתה להתקבל בעמים ובאומות מפני שהכניסה להן את המשל ואת האגדה. וחוקר שני אומר על דבר ספר הקוראן, שסוד תפוצתו בקרב מיליוני אנשים הוא בזה, שלקח גם הוא מאוצר האגדה שלנו ונתנה לעמו. כשם שההלכה היא האריתמתיקה של המציאות, כך האגדה היא האלגברה שלה, שלפיה אפשר לחדור לפנַי ולפנים, להציץ אל תמצית המעשים והחיים, אל מאחורי הפרגוד, לגשת עד מעשי מרכבה.
מקרה הוא שביאליק התהלך בקרבנו, כי האמת היא שמקומו יכירנו בשורה הראשונה של קדמונינו. והוא לא ייששכח. אמנם גזירה נגזרה על המת שישתכח מן הלב, אבל במי דברים אמורים? באדם רגיל, ולא באדם גדול משיעור קומתו של ביאליק. נכסי צאן ברזל של האומה חיים וקיימים לעולם. כל מי שלא קרא את המקורות שלנו, אלא חי בהם, יודע שאנשים כאלה אינם “הולכים לעולמם”, אלא הם “נאספים אל עמם”.
משפסקה נבואה ניתנה רוּחה לאגדה ומשנפסקה זו ניתנה לדרוש, ל“מגידוּת” – הזהרו ואל תזלזלו בה! המגידים היו ה“טרובאדורים” בתקופות של משבר ורק מי שאגיל אצל בקורת זולה שדופת קדים, או יותר נכון: שדופת רוח מערב, אינו יודע להעריך את המגידות כראוי. בשיר השירים – זה שיר האהבה המופלא, היצירה הגדולה ביותר שמעטות דוגמתה בעולם (משחרב בית המקדש ניטל מאתנו גם טעם שירה ואהבה, משום שאין אנו יכולים לשיר את שיר ה', זה שיר האהבה, על אדמת נכר) – אנו מוצאים את הדיאלוג הנוגע עד הלב: השבעתי אתכם בנות ישראל… מה דודך מדוד שככה השבעתנו. לפי הנמשל המקובל זוהי כנסת ישראל המהלכת ביגונה עטופת שחורים. ושואלים אותה: מה דודך מדוד שככה השבעתנו? האין שכחה לאבידה? האין תמורה לאיש שהלך מאתנו? ושולמית, היא כנסת ישראל, מונה והולכת את שבחי דודה ומסיימת: זה דודי וזה רעי, לעולם לא אשכחנו, והיא יוצאת ומחפשת אותו בלי הרף ובלי ליאות.
זה דודנו, זה חיים נחמן ביאליק, לעולם לא נכחנו, שמרו נא את זכרו לנצח!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.