שתי מיתות / יהודה שטיינברג
על פני המגרש הרחב שלפני האכסניה בכפר אחד, העומד על פרשת דרכים בין עיירות וכרכים קרובים ורחוקים, נזדמנו שני בעלי-עגלות משתי עיירות סמוכות, טעונים אורחים מכל המינים. שניהם עמדו לעשות הפסקה לשעה קצרה בכדי לתת רווח לאורחים לטעום טעימה כל-שהיא באכסניה.
הזדקרו הנוסעים והנוסעות מעל גבי העגלות והתחילו מתברכים ודורשים בשלום זה לזה, כשכנים קרובים של שתי עיירות סמוכות.
“שלום עליכם, עליכם שלום, מה חדשות במחנכם?”
“שלום, ברוך השם, ובעירכם?”
“לא כלום, אלא חיים סרבינר… מכיר היית בו?”
“נו?”
“אומרים… שבק לנו חיים.”
“חיים סרבינר? כיצד?”
“חיים? אימתי? היכן?”
“לא בביתו, לעיר המחוז נסע. נספחה בו שם המחלה הידועה. מהו אדם? עפר ואפר. היום חי, מחר די.”
“ברוך דיין האמת!”
נשתתקו האורחים העליזים. עוברת הברכה מפה אל פה בהדרת קודש. מפני שהיא יוצאת מן הלב, היא נראית בכל פעם כחדשה ומשפיעה על השומעים השפעה מרגיזה.
“רגלוהי דבר נש ערבין ליה.”
“עץ צעיר נקטף בעצם ימי פריחתו.”
קריאה זו עוברת אצל הנשים מפה אל פה וכל אחת מצרפת לה אנחה מיוחדת וסיפוק כפיים מיוחד.
ושוב נשתתקו. דומה שכל אחד פרש מן הצבור הזה ומטה אוזן לעצמו. בודק בנפשו, אם אינו חש באבריו. אם אדם כסרבינר יכול היה למות מיתה חטופה כל-כך, פתאומית כל-כך, מי זה יכול להיות בטוח בעצמו?
“אדם נפלא היה חיים,” מפסיק אחד מתוך שתיקתו.
“אדם בלי מרה. זבוב לא הרגיז בחייו.”
“חכם עתיק היה. המבדיל בין חיים למתים, הוא העביר את כל החכמנים על דעתם וטמנם בכיסו.”
“במקום שהוא היה ‘בורר’, כבר ידעו הכל למפרע, שהאמת על צדו.”
“כתבא רבא. הכל היו יראים מפני עטו.”
“זה היה ‘יהודי בפה מלא’.”
“היהודים הישרים הולכים וחסרים. נשארת רק הזבורית.”
“המבדיל ביני ובינו. צורתו עדיין מרחפת לעיני.”
שפחתו של בעל האכסניה עמדה על מפתן השער ושמעה את הבשורה המעציבה, הזדעזעה גם היא. היא הקשיבה לשבחיהם של המספרים אחרי המת. פניה חוורו וסמקו, ובאחרונה זלגו עיניה שתי דמעות.
“ברוך דיין האמת.” רחשו שפתיה.
אין האורחים יכולים להרגיל את עצמם אל הרעיון, שחיים סרבינר מת ונפטר מעולמו. השבחים הולכים ונשנים.
“אדם יקר.”
“לב טוב, לב יהודי.”
“חכם עתיק.”
“ספרא רבא.”
“יכול היה להיות רב בקהלה הגונה.”
חיים סרבינר מת ונפטר מעולמו של הקדוש-ברוך-הוא; אבל קם לתחיה בלבות האנשים. אותם האנשים בראו אותו שוב בלבם, בריאה חדשה. על אפו ועל חמתו של מלאך-המוות חיה יחיה, ולא עוד אלא שיאריך ימים.
פסק התיאבון אצל האורחים לטעימה. הכול שקוע בעצבות. הכול מביטים זה לזה, כאומרים, ראה מה עשה מלאך-המוות.
עתה צא ואמור: “כל מה שעשה הקדוש-ברוך-הוא לטובה עשה.”
ושוב שבחים.
***
ט-ר-ר-רק טר-טר, נשמעה עגלה מקשקשת ויורדת מן ההר שעל דרך עיר המחוז. מכרזת העגלה, שאורחים חדשים באים. פנו דרך.
עמדה העגלה החדשה אצל האכסניה.
רק אורח אחד הביאה.
מי הוא זה?
חיים!
סרבינר??
נשתתק העולם. אבד מהם כשרון הדיבור. מסתכלים הם זה בזה. נרעשים ונפעמים.
הראשון היה בעל האכסניה שפתח פה לאילמים:
”בריך רחמנא, די יהבך לן (*ברוך ד' שנתנך לנו… ולא נתנך לעפר. ברכה מסורתית לחולה מסוכן שהחלים)…"
“זו מהי?” שאל האורח החדש מתוך צחוק.
“הוציאו עליך שם-רע ש… ש… כי…”
“כי מתי?”
“הן, הן” מנענעים כולם בראשיהם.
“קצת אמת היה בדבר, חולה מסוכן הייתי. ממש לאחר יאוש. אף-על-פי-כן נתפסו הרופאים בדאים, ואני לא חפצתי למות.”
שוב עולות נשכחות על לבות בני-האדם.
נזכר אחד מן האורחים, שחיים סרבינר הוא אכזר ורשע לממון.
ואחד נזכר, שחיים זה הוא הדיוט, שלמד בזיקנותו פתגמים יפים מתוך ספר מלין דרבנן, ושהוא דלטור ומוסר פשוט. הכל יראים מפני עטו.
ושחיים הוא אחד מן השוטים המחזיקים את עצמם לחכמים, ומשתדלים לפתות גם את כל העולם, שיאמינו בחכמתו.
ושהוא אדם מלא עבירות, שאפילו יום-הכיפורים אינו מכפר עליהן.
שפחתו של בעל האכסניה נזכרה גם היא הנשכחות מן הימים שהיתה משרתת בבית סרבינר. שתי דמעות חדשות נזלו מתוך עיניה, ומיהרה להיסתר בחדר-הבישול.
חיים סרבינר שב לתחיה בעולמו של הקדוש-ברוך-הוא. כנגד זה גווע וימת אותו סרבינר שבראו האנשים בלבם.
אין איש מוריד דמעות על המת השני.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.