מראשית התפתחות ההשׂכּלה האנושית ועד היום לא חדלה המלחמה מצד חכמים וסופרים שונים נגד אמונות תפלות וחוקים ומנהגים זרים, שנוֹחל כל דור מן הקודמים לו; אבל מעולם לא היו ימים רעים ל“נחלת-אבות” כימים האלה אע"פ שבהשקפה ראשונה נראה, להפך, כאִלו נתמעטו עתה המתנפּלים עליה בקול רעש גדול ולא ישלחו בה עוד חצים שנונים במדה מרובּה כמלפנים.

המלחמה לא חדלה, אלא שכלי-זינה נשתנו.

לפנים היו החכמים והסופרים משתמשים למלחמתם זו בכלי-זין הגיוניים: היו משתדלים להראות, כי אמונה פלונית אינה יכולה לעמוֹד בפני משפטי ההגיון ומוֹפתי המדע, כי מנהג או חוק פלוני מתנגד למושׂגי המוסר או גורם הפסד מאיזה צד לחיי הפרט או הכלל; ואת הראיות האלה היו מלבישים צורה ספרותית נאה, היו מפרשים ומטעימים אותן היטב בסגנון קל ומובן לכּל ומתבּלים אותן בדברי חדוּדים ובמליצות מרעישות את הלב. ובכל זאת, לא עמד להם כל עמלם אלא לפעוֹל על לבות יחידים, זעֵיר שם זעֵיר שם, בעוד שרוב העם, וגם רוב המשׂכילים, נשארו נאמנים להדעות ואָרחות-החיים שנחלו מאבותיהם ולא השגיחו הרבה בטענות ההגיון והמדע; אדרבא, יותר שהיו הטענות האלה פשוטות וברורות, יותר קטנה ומצומצמת היתה פעולתן על רוח ההמון, עד שנמצא מי שקבע על פי זה כלל גדול בדרך התפתחות ההשׂכּלה: שהאמת היותר פשוטה וברורה היא גם היותר קשה להתקבּל על לב רוב בני אדם. ובכל דור ודור אנו מוצאים על כן אותם המבקרים אנשי-המלחמה מתאוננים במרירות על קשי-ערפו של ההמון ועל האִולת הקשורה בלבו, מבלי להתבונן עם זה על שורש “האִולת " הזאת ומבלי להרגיש, כי הם עצמם, בתכסיסי מלחמתם, מוסיפים לה עוד כוח לעצור בעד פעולתם, בהקימם לאויב להם רגש כבּוּד-אבות, – רגש השולט בלב האדם מימים קדומים מאד, ויש רגליִם לדעת רבים מן החוקרים, כי בילדותו של המין האנושי נתן האדם גם כבוֹד-אלהים לאבותיו המתים. כל רעיון שנראה כמחַלל כבוֹד האבות ומטיל צל על דמות-דיוקנם המזהירה בלב הבנים – מעורר איפוא בהכרח התנגדות עצומה מצד אותו רגש, החוסם את הדרך בפניו ואינו נותן לו להכּנס ללבבות. וכשאדם בא ואומר: דבר זה שנחלנו מאבותינו הבל הוא, הרי הוא בעיני הבריות כאִלו אמר: טפשים היו אבותינו, שהנחילונו הבלים כאלה. וכל מה ששקרוּתו של הדבר או זרותו יותר פשוטה וגלויה, הרי כבוֹד האבות שהחזיקו בו מתחלל יותר על ידו, ועל כן תגדל יותר גם ההתנגדות מצד הרגש למחשבה הזאת: ש”הראשונים" לא היו מוכשרים להכיר טעות או שטות גסה כזו. איך לא עמדו הם על הדבר? – זו היא השאלה המתעוררת ראשונה בלב המון בני האדם – אם מדעתם או שלא מדעתם – כששומעים בקורת דעות ומנהגים המקובּלים ומקודשים מדורות שעברו, ואם אינם מוצאים לזה תשובה אחרת זולתי זאת: כי חסרי-לב היו הראשונים, או כי נכלי רמאים הוליכו אותם שולל (כמו שהיו המבקרים לפנים נוהגים לפרש מעשׂי העבר), הרי הם באים בהכרח לידי מסקנא הפוכה מזו: שהאבות בודאי הכל בחכמה דבּרו ועשׂו, ודבריהם ומעשׂיהם כמסמרות נטועים לעולם, אלא שאנו אין אנו יכולים לירד לסוף דעתם, מפני ש“הראשונים כמלאכים” בפנינו, או ש“אנו כחמוֹרים” בפניהם.

ואולם משנולדו בחכמת-הטבע מושׂגי ה“התפתחות” וכבשו להם דרך אח"כ גם לחכמת-הרוח, נשתנה מצב הדבר לגמרי. תחת מבקרים ומוכיחים, מחרפים ומהתּלים, קמו עתה חוקרים, שעשׂו את הדעות והמעשׂים האנושיים לנושׂא חקירתם ואינם מסתפּקים עוד במשפט חרוץ על דעה זו שהיא שקר ועל מנהג זה שהוא הבל, אלא רואים הם כל מעשׂי האדם ומחשבותיו כחזיונות טבעיים, שנולדו מסבּות מכריחות, שפירותיו של הרוח האנושי, שנתהוו ונתבשלו בו לאט לאט על פי חוקים מוגבּלים, מעֵין החוקים השולטים בהוָית פרי העץ וכל החי בארץ. וכשם שחוקר הטבע אין עסקו בהוצאת משפט על הנמצאים שהוא מטפּל בהם, לאמר: זה טוב וזה רע, זה מתוק וזה מר, זה נאה וזה מאוס, אלא, בלי כל הבדל בין צפור יפת-מראה לרמשׂ מגוֹאָל הוא חוקר את כולם בחבּה יתירה ומשתדל לחדור למסתרי חייהם ואופני הוָיתם, – כך גם חוקר החיים הרוחניים של המין האנושי אין לפניו לא טוב ולא רע, לא חכמה ולא טפּשות; כי הכל הוא בעיניו פרי רוח האדם, וכל החזיונות יחדו מושכים לבו להעמיק בהם בשביל להבינם: איך מתהוים דברים כאלו, איזו הם התנאים הפנימיים והחיצוניים הדרושים לקיומם והתפתחותם, מפני מה ובאיזו דרכים הם הולכים ומשתנים מתקופה לתקופה, וכדומה לאלו השאלות. בדרך החקירה הזאת אין אם כן בין ראשונים ואחרונים ולא כלום. לא אלו הם כמלאכים ולא אלו כחמוֹרים, אלא הכל בני אדם, שרוחם משוּעבּדת לחוקים נצחיים ועושׂה פרי בכל עת לפי מצבה ובהסכם לתנאי החיים הסובבים אותה. והחוקר ההולך בדרך זו, בבואו לנַתּח ולפרש דעותיו ומעשׂיו של העבר, אינו פוסע ברגל גאוָה על ראשי האבות, כי אם נושׂא ונותן ברוח שקטה וברחשי-כבוֹד גם בהענינים היותר זרים או רעים בעינינו היום, שהמבקרים ההגיוניים רגילים לשפּוֹך עליהם מבּוּל של ליצנות והוללוּת, חרפות וגדופים. לפי שהוא יודע, כי לא מהיותנו טובים בעצם מאבותינו השקפותינו שונות משלהם, כי אם מפני שמצב רוחנו נשתנה ותנאי חיינו אחרים הם; כי אין בעולם דבר זר ורע שלא תוּכל רוח האדם לקלטו ולהצמיחו כשהיא נמצאת במצב ידוע, ועל כן אין לך דור שהרבּה מאמתּיוֹתיו וקדשיו אינם עתידים להתהפך לשקרים והבלים בימי דור אחר, והשופטים היום לא יצאו אף הם זכּאים מלפני משפטו של מחר.

ולפיכך, מעת שנתרבּו ספרי-מחקר היסטוריים ממין הזה ונתפשטו בעולם, הועילו הם להקל מעל רוח האדם קושי-שעבּוּדה לנחלת העבר הרבה יותר מכל הוכּוּחים הנמרצים של ה“אפיקורסים” מדורות הקודמים. כי כל איש משׂכיל היורד לעמקי העבר בדרך כזו הרי הוא כאִלו נתגלגלו בו נפשות כל דור ודור, צופה ומבין מהלך מחשבותיהם של האבות ומרגיש בצרכי רוחם; ועל כן אינו רואה עוד שום כתם בצורתם הרוחנית במה שדעותיהם ומנהגיהם אינם עולים יפה בכל הפרטים לפי מושׂגינו וצרכינו בהוה, וממילא אין רגש הכבוֹד ביחס אל “הראשונים” מכריחהו להחזיק בפועל בכל מה שהחזיקו הם, אלא אומר בלבו: דור דור וצרכיו, דור דור ואמתּיוֹתיו; כבוֹדם של הראשונים במקומו מונח, הם חשבו מחשבותיהם ועשׂו מעשׂיהם כראוי להם לפי מצבם בדורותם, ואף אנו כן לפי מצב רוחנו וחיינו עכשיו.

כך הוא הדבר עתה אצל אומות העולם, אבל בישׂראל עוד לא נראו עקבות השנוי הזה (כמו שבכלל אנו מן המאַחרים לבוא בענינים כאלו, עד שעמוּד השחר עולה אצלנו להשקפות “חדשות” בעת שבכל העולם כבר התחיל יומן לערוב), ועדיין אצלנו ההתנגדות הישנה בין כבּוּד-האבות ובקורת-נחלתם במקומה עומדת: בקורת הנחלה גוררת אחריה קלונם ופחיתוּתם של המנחילים, וכבוֹדם של אלו דורש על כן בהכרח שמירת נחלתם בפועל בכל מלואה. בעת האחרונה אמנם חדלו הקולות גם בקרבנו, וזה שנים רבות לא שמענו כמעט דברי ריבות על אדות האמונות והחוקים השולטים באומה. אבל אין זה מפני שהבקורת הצעקנית הניחה מקומה להחקירה השוקטה, כי אי מפני שהדעה הלאומית נתפשטה וכבשה לה מיטב הכוחות הספרותיים, ורבים מן המחזיקים בדעה זו, המיוסדת על רגש הכבוֹד והאהבה לרוח העם, רואים חובה לעצמם לאמור “קדוֹש” – ולוּ רק מן השפה ולחוּץ – לכל מה שנתקדש בעם מירושת אבות, בהאמינם אף הם באותו המשפט המוטעה, שאי אפשר להתבּונן בעינים פקוחות על העבר ולראות מה שיש בו מן הזרות לפי מושׂגינו היום, מבלי להוציא עם זה גזר דין קשה על ערכם העצמי של האבות, ונמצא כבוֹד האומה מתחלל ורגש האהבה לרוּחה מתרופף… ועל כן, בארצות המערב, ששם עוד רוב חכמינו רואים את היהדות כתורה דתית בלבד, לא חדלו עוד ביניהם המשתדלים בתקוּן חיי הדת וצרוּף חוקיה באמצעות אותה הבקורת ההגיונית, שאינה דנה אלא על ערך עניני-העבר לפי השקפות דורנו, מבלי לחקור את עצמוּתם ודרך הוָיתם וגדוּלם ברוח הדורות שעברו.

ואחד מאלו החכמים הוא גם הרב בעל המאמר “נַחפּשׂה ונַחקורה”¹.

אין ספק אמנם, כי בעיקרו של דבר הצדק אתו. כל אלו הסעיפים והסימנים משו“ע אורח-חיים, שהראה עליהם, באמת זרים הם עתה לרוחנו מאד, ובודאי “אין איש בקרבנו אשר טָעם טעם ההשׂכּלה שיאמין בכל אלה”, אבל התולדה שהוא מוציא מזה, - כי “צריכים אנו להגיד ולהכריז בפה מלא ובכל עת, שאין זו תורתנו " – לא נכונה היא, כמו שלא נכונה גם תקוָתו, כי הגדות והכרזות כאלו יספיקו “להסיר כל מכשול מלפני העִוְרים”. ה”שולחן-ערוּך” איננו (כדבריו) “הספר אשר לקחנו לנו לעינים”, כי אם הספר אשר נעשׂה לנו לעינים שלא בטובתנו, על פי מהלך החיים ההיסטוריים, באשר הוא – בצורתו כמוֹת שהוא, עם כל הסעיפים הזרים – היה הספר המתאים ביותר לרוח עמנו לפי מצבו וצרכיו באותם הדורות שקבּלוהו עליהם ועל זרעם. ואם נכריז עליו “שאין זו תורתנו”, תהיה הכרזתנו מתנגדת אל האמת. כי אמנם זו היא תורתנו בצורה שקבּלה בהכרח בסוף ימי הבינַים, כמו שהתלמוד הוא תורתנו בצורה שקבּלה בסוף ימי הקדם, וכמו שהמקרא הוא תורתנו בצורה שקבּלה בהיות העם עוד חי חיים לאומיים בארצו; שלש אלה יחד אינן אלא שלש נקודות שונות בדרך התפתחותו של עצם אחד – של רוח האומה הישׂראלית – בהסכם למצבו וצרכיו בתקופות שונות.

הגָלוּת והצרות לא השאירו לרוח עמנו בימי הבינים אלא מקור-חיים אחד – התורה. ומכיון שהתורה היתה הכל, לכן היה הכל תורה, ואדם מישׂראל לא היה נוקף אצבע קטנה עד שמצא לזה סמוכים מן התורה. “הדינים” היו לאבותינו אז כחוקי-הטבע המושלים בעולם, שבני אדם צריכים לדעתם ולחיות בהם, אם חפצי-חיים הם, מבלי להתוַכּח עמהם ולהבדיל בין הנאה והמגוּנה שבהם. וכמו שאין חכמת הרפואה מתביישת לשׂאת ולתת בהלכות האצטוּמכא ודברים שבצנעא, כך לא היתה התורה אז יכולה להניח חוץ לגבולה שום פרט מפרטי החיים, ואפילו היותר מזוהם. הגדה יפה יש בתלמוד, המציירת היטב מצב רוחם של אבותינו ואותו היחס אל התורה שהתחיל להתפתח כבר אז: דוד המלך נכנס לבית המרחץ ערוֹם ונצטער על שאין לו באותה שעה שום קשר עם התורה, עד שזכר את האות שבבשׂרו ונחה דעתו. היהודי בימים ההם הרגיש עצמוּתו ורוח-החיים שבּו רק בהיותו מוקף אוירה של תורה, ואם יצא אף רגע מתוך האויר הזה, היה בעיניו כמי שנטרד פתאום לעולם שאינו שלו, וכל מרירוּת חייו בארצות נכר ומעמדו הנורא בעולם הזה נגלו לו אז בעצם תקפם והפילו עליו אימה חשכה, עד שחזר וברח לו לתוך תחומו, לשאוף אוירו החביב. וכל-כך היתה נפש היהודי בדורות ההם “כולה תורה” ולא סבלה חיים של חוּלין, עד שגם מעשׂה פשוט ומוכרח כרחיצת-הפה שחרית צריך היה ללבוש צורת “מנהג” דתי ולמצוא לו “טעם”: כדי להתפלל בנקיוּת הפה"².

במצב כזה אין להתפלא, כי אותה ההשקפה שמביא הרב בשם שד“ל – “כי המשנה והתלמוד אינם ספרים מותקנים מתּחלתם להיות כספרי חוקים ונימוסים” – עם כל אמתּוּתה, לא יכלה להתקיים בלב העם. לא שׂיחות של תלמידי-חכמים שנאמרו לשעתן ולא דעות שונות שאפשר לדון עליהן – היו דרושות אז לחייו, כי אם דוקא “חוקים ונמוסים” קבועים שאין להרהר אחריהם, אשר ימשלו ברוחו ביד חזקה ויתּנו לכל עניני החיים, עד לפרטי פרטיהם, צורה דתית מוגבלת. והצורך הזה הוא שהוליד בהכרח את ההשקפה החדשה על התלמוד – המקור היחידי שמתוכו אפשר היה לשאוב חוקים ונמוסים כאלו – ועשׂהו כולו תורה חיה וקיְמה לעַד, והוא שהוליד אחרי כן גם את “היד החזקה” (שם לוָאי מאוחר, הקולע אל עומק הענין) של הרמב”ם, כלומר, הצורה הדוֹגמַטית של חוקי הדת, כמו שהם יוצאים מן התלמוד ע“פ כללי-הוראה ידועים, חיצוניים, מבלי להבחין בין דין לדין לפי ערכם הפנימי ולהסיר מתוכם “אלו שהיו טובים רק במקום ובזמן שנאמרו”. כי בירור כזה היה מתנגד לההשקפה על התלמוד בתור ספר של חוקים ונמוסים לדורות, אשר רק עליה בלבד יכולה היתה הדוֹגמַטיקא להבּנות ולעמוֹד, ולפיה הלכה והתפתחה אח”כ, עד שהגיעה למדרגתה העליונה, לממשלה בלתי מוגבלה, בספרי ה“שלחן ערוּך”.

והנה הדבר גָלוי אמנם, כי בזמננו אין הצורך הזה עוד מורגש הרבה, ואף אלו מבני עמנו, החיים עוד ע“פ השו”ע לכל פרטיו, אינם עושׂים כן אלא מהכנעתם לפני העבר, אך אלמלא היה השו“ע נמצא כבר, בודאי לא היה דורנו בוראו. ובכל זאת, מי שחושב, כי עתה די להריע תרועה גדולה, בשביל שתפול החומה תחתיה, – אינו אלא טועה, בשכחו להביא בחשבון את הכוח ההוא, של רגש כבּוּד אבות, העומד על החומה לשמרה ומתעורר לקול התרועה להגין עליה עוד ביתר עוז… רק בעת שיוָלד ויתפתּח בנו צורך חדש, להבנת נחלת האבות בדרך הוָיתה הטבעית; בעת שיקום לנו רמב”ם חדש, היסטורי, שיחזור ויסַדר כל התורה כולה לא בסדר הגיוני מלאכותי, כי אם לפי סדר השתלשלותם של החוקים במהלך התפתחותם במשך הדורות, ותחת מבקרים, המכריזים על השו“ע שאין זו תורתנו, יקומו לו מפרשים חדשים, אשר יתאמצו לגַלות מקור “סעיפיו” בנפש העם, להראות מפני מה ואיך צמחו וגדלו מתוך מצב החיים והלך הרוח או באו מן החוץ והתאזרחו בעם, בהיות השעה צריכה או מסוגלת לכך, – רק אז יִנתק הקשר בין הרגש ההוא ובין החיים המעשׂיים, ובכל היותנו אז מחבּבים ומכבּדים רוח עמנו אולי יותר מעתה, בהרגישנו בכל עצבינו את הטרגיקא הגדולה הנגלית גם בדברים היותר זרים שהשאירו לנו אבותינו לנחלה, – לא יכריחונו עִם זה רגשותינו אלה לחשוב את נחלת-האבות בכל פרטיה כ”חוקים ונמוסים" העומדים למעלה מן המקום והזמן…