בּימים אלה, כּשהעם כּוּלוֹ מתבּוֹסס בּדמיו, כּשכּל עינוּיינוּ וּכלימוֹת-חיינוּ ו“שאלוֹתינוּ” עלוּלים להימָחוֹת בּבת-אחת בּמבּוּל-הדם העוֹמד לכַלוֹתנוּ, כּשהמות והכּליוֹן מַקיפים אותנוּ מכּל עֵבר, חיים בּנוּ ונַעשֹים לחלק מחיינוּ, חלק טבעי ורגיל, אפשר שמוּזר, מיוּתר אוּלי, לטפּל בּציוּן לנפש, לנפש יחיד. ועם כּל זאת אין אני מַבליג על הזכּרה-מעטה זוֹ. יזָכר נא גם בּינינוּ, ה“מאוּשרים”, העוֹמדים כּיוֹם מחוּץ לתחוּם החוּרבּן, הפּטוּרים הפּעם מן הסכּנה להיסחב על המרצפת, להיוֹת מוּצגים אל הקיר, וּלהִיָרוֹת – שמוֹ של א. וַיטר, “הסוֹפר היהוּדי” הידוּע ודאי רק בּמעט בּתוֹך קְהָלֵנוּ, ואף לא בּהרבּה בּקהל קוֹראי אידיש.
את האבידה הספרוּתית שאבדה לנוּ בּוַיטר איני יוֹדע להעריך. איני יוֹדע מה הערכתוֹ בּפי מָרֵי-הבּיקוֹרת, איני יוֹדע לדוּן אם בּיצירוֹתיו יש מן השלימוּת, אם הן בּנוּת-קיוּם, וּוַדאי שאין אִתנוּ פּה יוֹדע מה היה לעבוֹדתוֹ הספרוּתית בּשנוֹת הפּוּרענוּת העוֹלמית. אוּלם לי, לקוֹרא, היתה מַצהירה מבּין שוּרוֹתיו עצמוּת אישית, מחשבה עֵרה ושירה כֵּנה גם בּניסיוֹנוֹתיו הפּיוּטיים, גם בּרשימוֹת-היוֹם. הכּניסה הראשוֹנה שלוֹ לספרוּת הַלֶגַלִית (אגב – א. וַיטר זהוּ רק כּינוּיוֹ הספרוּתי), הפּוֹאֶמה “לפנוֹת-בּוֹקר” ( “פאַר טאג”), היתה בּשבילי גילוּי של מוּסיקה טהוֹרת- צלילים, דבר-מה העוֹמד מחוּץ לספרוּת הרגילה, וּמבטיח. בּרשימתוֹ הראשוֹנה על התיאַטרוֹן היהוּדי – אשר לטיפּוּחוֹ, אגב, נשֹא את נפשוֹ – נשמעוּ אגב-אוּרחא ניבים אחדים של עוֹמק לאוּמי-היסטוֹרי, אשר דוּגמתם אינם מרוּבּים בּספרוּתנוּ הצעירה. וזה שוּב הבטיח. עד כּמה נתקיימוּ הבטחוֹת אלוּ – מי יוֹדע?
איני חוֹשב את וַיטר לאחד מאלה, אשר בּיכלתם הספרוּתית נמדדים חייהם. הוּא גוּפוֹ היה בּשבילי אחד מיַקירי-הרוּח של דוֹרנוּ. בּתוֹך מחנה אחר, זר אוֹ מתנַכּר לנוּ, היה זה אחד האנשים הקרוֹבים, היקרים. אין הפּילוּגים החברתיים בּוֹחרים להם להיעשֹוֹת דוקא על פּי חשבּוֹנוֹת נפשנוּ, ויש שמעֵבר לתחוּם חי וּפוֹעל אדם יקר לך וקרוֹב רב יתר מאשר בּני בּריתך המסוֹרתיים. מלבד דרך-המלך ישנם עוֹד שבילים ומשעוֹלים צדדיים, אשר אף בּהם חלוֹת פּגישוֹת, וּמלבד קוֹלוֹת-דברים שלמים, מאַחדים וּמפרידים בּהחלט, ישנן בּנוֹת-קוֹל, אשר לא לכל אוֹזן הן מגיעוֹת. וּמי יוֹדע, אם לא בּהן הקירבה האמיתית.
בּתוֹך האינטליגנציה הישֹראלית של דוֹרנוּ היה זה אחד המעטים, אשר חִיוּתוֹ, עֵרוּתוֹ וחוּשיו הטבעיים פּרצוּ להם דרך בּסיָגי ההנחוֹת המקוּבּלוֹת ושוֹלטוֹת, היה זה בּן-חוֹרין וּזקוּף-קוֹמה, המצא וַיטר את מקוֹמוֹ בּעבוֹדה החברתית? מסוּפקני. אפשר, כּי בּעצם הדבר היה גֵר גם בּספרוּת וגם בּציבּוּריוּת. בּין אנשי ה“בּוּנד”, אשר לוֹ עבד בּאמוּנה מנעוּריו, היה הוּא איש החוּשים הלאוּמיים-היסטוֹריים, איש האמנוּת והיניקה התרבּוּתית, “קל”, חשוּד על “מינוּת” ואף מרידה. "שָנה וּפירש. בּין פּרחי-הכּהוּנה בּעוֹלם האמנוּת הצעירה, אשר אִתם התהלך, ולהם היה לרֵעַ, היה הוּא איש המחשבה, הנאמנוּת הרַבּה לעם, להמוֹנים, איש החיפוּשֹים הרציניים, ההיפך של סטיליזַציה וצעצוּעי-מליצה.
הכּדוּר הפּוֹלני המציא לנשמתוֹ מנוּחה נכוֹנה בּין שאר קדוֹשים וּמעוּנים.
סיון תרע"ט.
-
כּינוּיוֹ הספרוּתי של אַיזיק מאיר דבנישסקי, 1919–1878. מבּין כּתלי הישיבה עבר לתנוּעה המַהפּכנית. היה מראשי ה“בּוּנד” בּוילנה. נאסר כּמה פּעמים על ידי השלטוֹנוֹת והוּגלה לסיבּיר. אחרי מהפּכת 1905 חזר והמשיך בּפעוּלה בּוילנה וּבערי פּוֹלין אחרות. יצירתוֹ, המחזה “לפנוֹת בּוֹקר”, מבַטאָה את רחשי הרוּח של הנוֹער היהוּדי המתעוֹרר ערב המהפּכה הרוּסית. עם כּיבּוּש וילנה על ידי הפּוֹלנים נרצח בּרחוֹב. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.