תמכור עמך בלא הון ולא רבית במחיריהם.

תשימנו חרפה לשכנינו לעג וקלס לסביבותינו.

(תהלים מ"ד,   יג, יד).

כה אמר ה' צבאות אלהי ישראל עוד

יאמרו את הדבר הזה בארץ יהודה ובעריו

בשובי את שבותם יברכך ה' נוה צדק הר

הקדש. וישבו בה יהודה וכל עריו יחדו

אכרים ונסעו בעדר. כי הרויתי נפש עיפה

וכל נפש דאבה מלאתי.

(ירמיה   ל"א, כב-כד).

הנני נותן לפני קוראי “המליץ” שני מכתבים, אשר קבלתי בימים האלה. המכתב הראשון הוא מהרב ר' יחיאל-זאב בהר“ר עמנואל מו”צ בעיר הילמיאזאוו (פלך פאלטאווא), והשני מארץ הקדש מאת ה' מרדכי לובמאן, הוא המודד ארץ, אשר נסע בחרף הזה לארץ אבותינו במלאכות חובבי-ציון אשר בחארקוב (ע' “המליץ” לשנת תרמ"ד נומר 5).

אלה דברי המכתב הראשון:

“מכבד הגזרות וכו' התעוררו… משפחות לנסוע אחר החג ציונה לקנות שמה אדמה ולהוציא לחמם מן הארץ” וכו' וכו' (פה תבאנה כ"ה שאלות שונות הנוגעות למטרת הנוסעים ההם, ובסוף המכתב יוסיף הרב הכותב כדברים האלה): אל תדמה בנפשך, כי רק הנסיעה לארץ-ישראל עשתה את כל זאת בעירנו, לא וכו' כי אם מאשר כשל כח הסבל. הן בעיר גדולה אתה יושב, אשר שמה לא נגעו הגזרות כל כך לאחינו, וצרות אחינו יגיעו לאזניך רק מפי השמועה; אבל אין דומה שמיעה לראיה. לו ראית כמוני איך אכרים נבזים ושכורים יבואו בבתי יהודים נכבדים יושבי הכפרים (לא אדבר ממחזיקי בתי-משקה ) והוא יתן להם מקום במבחר חדריו והם ישבו ויחרפו ויגדפו אותו ואת בניו ואשתו ובנותיו, יקללו אותו גם ירוקו בפניו ובפני בניו (ממש) והוא לא יכלימם וגם לא ימנע אותם ממעשיהם הרעים, אך יחנן להם קולו: “נא, אהובים, חדלו מלצחוק”! לוּ ראית כמוני איך כל סופר הכפר, כל סטאראסטא נמאס, ישק את אשתו של היהודי ובנותיו בפניו, לוּ שמעת באזנך איך יתאונן סופר הכפר לפני היהודי על בתו של היהודי לאמר: “ראה נא ב… הן בתך הצעירה לא תשק לי מנשיקות פיה כאשר נשקתי לה, הה סורבה!” והאב יצוה לה לאמר: “נשקי נא לו”, וכל זאת יעשה וישמע האב האמלל רק לבלי יעלה עליו חמת האכרים ולבלי יעשו פריגאוואר (החלטה) לגרש אותו הלאה מן הכפר, ששם לו שני בתים וריחים של מים! לו ראית, לו שמעת את הדברים האלה, אשר, חי נפשי וחי האמת, הם מעשים אשר ראיתי בעיני (אוי לעין ראתה כאלה!) לא אחת ולא שתים אצל אנשים נכבדים שונים וכו' כי אז במסתרים בכתה נפשך כמוני… הה, גלה כבוד מישראל!"

ואלה דברי המכתב השני:

"זה שבוע תמים אשר זכיתי להתענג על יפי הדר הטבע אשר שפך ה' על אדמתנו הקדושה ועוד לא שבעתי ענג. כל הר וגבנון, כל רכס ובקעה, כל בית גן יפיחו בקרבי רוח חדשה וחיים חדשים וכו' וכו'. “דברי מחוקקנו, כי הארץ הזאת היא “ארץ חטה ושעורה גפן ותאנה ורמון, ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם ולא יחסר כל בה” נכונים וקימים לעד. מלבד יפעתה והדרתה הנה תתן יבולה למכביר, ואשרי האיש אשר זכה לתקוע יתדותיו במקום נאמן זה. רוח החיה באופני עבודת האדמה היא נטיעת כרמים וגנים. הגן יעשיר את בעליו, כי כל השנה הוא מסובל באלפי פירות נחמדים למראה ותאוה לעינים. תפוחי-זהב, לימאנען, שקדים, פרי עץ הדר, ענבים, זתים ועוד פירות, בלתי נודעים לכל איש אירופי, יפריחו ויעשו פרי כמעט כל השנה. עוד לא שקע שמשו של פרי אחד ויזרח השמש של פרי השני, וכה יסבבו בבכורים כל השנה. כל האדמה מסגלת להוציא פרי הלולים גם במקום שמם, ומתוך הררי חול וערמת אבנים הגפן יתן פריו. אולם הגנים הנושאים פרי מכבר יקרים הם מאד, ומחיר גן כזה יעלה לעשרת אלפים רו”כ ויותר. הגנים נמצאים לרוב בסביבות יפו, ששם נאחזו האשכנזים וירבו לטעת גני חמד, אך גם הערבי ירבה במחירו, כי אוצר נחמד הוא ומעין לא אכזב¹.

“הערבי בטבעו אוהב כסף, אך לא יביט למרחוק ולא יאבה לעמול בכח בדבר אשר יביא לו שכר אך אחרי איזו שנים. הוא יושב שאנן ובוטח, לחמו ימצא בנקל, כי לחמו הוא פרי העץ הנמצאים כל השנה ונמכרים בזול גדול אשר לא יאומן. לבושו היא כתונת ארוכה, אשר לא תוסר ממנו עד אשר תקרע לגזרים. באמצעים כאלה ובסירת דוגה ובעבודת עבד יחיה את נפשו ונפשות ביתו ומפני האירופי נחת הוא, כי כל בן אירופי לדעתו שוע ורוזן אשר אוצרות זהב לו, והכסף הוא השליט בכל ויעור גם את עיני הפקידים. בסבת הבטחה והעצלות הזאת לא נפרצה נטיעת הכרמים אצל הערביים, וגם עבודת האדמה, במקום שהיא דורשת עמל כפים וידים חרוצות, היא במדרגה שפלה, ורק השדות, שהן מן העדית ומביאות עושר רב, הן נעבדות באופן קל מאד. על כן רבה העזובה בארץ, ושדות רבות עומדות ומחכות עד אשר יבואו היהודים לעבדן. מחיר האדמה היה פה בזול, גם לא ידעו פה מדה משטחית הארץ, ובשנים החולפות היתה המדה מהלך צמד בקר ביום שלם. אך מעת אשר קראו צעירינו בקול גדול, כי עוברים הם לפני מחנה ישראל הנכון לבוא ויעמדו לפני הערביים בתור נבחרים ודעלעגאטים, מאז עברה הרנה במחנה הערביים, כי רוזני אירופא באו לקנות את הארץ, והגיעה העת לקבוץ כעפר כסף, ואז עלה המחיר באופן נורא מאד והמדה נהייתה לדולם, היינו ארבעים אמה מרובעות. אך בכל זאת לא יעלה המחיר כעת מן המחיר ברוסיא הדרומית במקום הערבה (הסטעפית). אך מאד יזהרו הקונים בנפשותם לבלי יפלו ברשת הסרסורים, אשר רבו פה כארבה. כן עליהם לחקור היטב על איכות הארץ ולא יחליפו עדית בזבורית, כאשר קרה להמושב “ראשון לציון”. אכן בכלל נוכל לאמר בהחלט, כי האדמה דשנה ופוריה. ואין לך שעל ושעל בא”י אשר לא יצלח לאיזה פרי. והעיקר הוא לדעת טבעה של כל אחוזה ואיזה פרי יכשר לה, ונחוצות ידים חרוצות ואמצעים נכונים. כפי שדברתי עם רבים מהקולוניסטים נחוץ לכל קולוניסט (היינו לכל משפחה) כסף לא פחות משלשת אלפים רו"כ² ואז יוכל לקוות כי יראה טוב בעמלו והיתה לו אחוזה טובה עם כל הנחוץ לה. זמן העבודה הוא באופן זה: בחשון, אחרי הרביעה הראשונה, מתחילים לחרוש ולזרוע; בכסלו זורעים חטים, שעורים, עדשים ותורמוס (מין קטניות אשר איננו למאכל רק לצבע ונמכר בלונדון); בטבת ושבט זמן נטיעת הכרמים והכנת האדמה לזרע הקיץ, אשר תֵחָרש (האדמה) שלש פעמים. אחר הפסח זורעים דורא, שומשמין, אבטיחים, המביאים מאה שערים ויותר. בעת ההיא מתחילים גם לקצור את החטים, אשר בשנת שובע יביאו עד עשרים שערים³.

"עבודת האדמה בכלל קלה שם מאד ונקל ללמדה לכל איש יהודי אשר לא הסכין מנעוריו לעבוד בזעת אפו. לשוא הוציאו מנגדינו דבה, כי יהודי רוסיא, שלא הורגלו בעבודת האדמה, לא יצלחו לה. הן שקר מוחלט הוא, וכל מי שראה בעיניו את אחינו הקולוניסטים, לא רק הצעירים, אבל גם אנשים ממוצעים, שמעודם לא ראו את המלאכה הזאת, איך הם עושים חיל ונעלים על הערביים, כל מי שראה את פניהם ששזפתם השמש, המעידים על בריאותם ושלומם, יתפלא וישתומם על התמורה אשר נהיתה בקרב בית-ישראל.

"הערבי יכבד כל איש אירופי ובפרט את היהודי, אשר אח יקרא לו, ולשוא יפחדו פחד פן לא נוכל להיות שם בטוחים מפני חמת המציק. הן פה אין סדרים כלל, מקום הפאליציי נפקד פה, ורב עמל ויגיעה יעלה לאיש עד אשר ימצא ביפו איש חיל, אבל בכל אי הסדרים האלה גדולה המנוחה והבטחה יותר הרבה מאשר באירופא עם כל סדריה. עוד לא נקרה פה בהקולוניות, גם ברחוקות מן העיר, כי יגנב מאומה, וגם בעיר הדלתות פתוחות ביום ובלילה וכלם יושבים שקטים ושאננים.

“מצב הקולוניות הנוסדות בסביבות יפו, היינו “פתח תקוה” ו”ראשון לציון" לא טוב הוא (מלבד המושב החדש עקרון, אשר יושביה מצאו חן בעיני ה' הירש ויעשו חיל בעבודתם⁴). לא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהם, ששניהם במעמד רע וסכנה מרחפת על פניהם. הקולוניא “פתח תקוה” היא היותר גדולה, ושטחה יעלה יותר מכל הקולוניות שנוסדו עד הנה ביחד. רובי הקולוניסטים הנם אנשים נכבדים, אשר באו בצרור כספם ויעבדו אדמתם בזעת אפם ויזילו זהב רב על קנין הנחלה ובנין הבתים וישאר כיסם ריק בזמן הזריעה והנטיעה ועתה אין בכחם לבוא אל מטרתם, ואם לא יחישו מאירופא לישועתם, אז יעלה כל עמלם בתהו חס ושלום. חוב קדוש מוטל על כל חובבי-ציון לחוש לעזרתם, כי אנשים ישרים הם ואדמתם טובה מאד מאד. המה לא יחפצו להביא את צוארם בעול האלליאנס (?), יען כבר הביאו הכל בסדר נכון ועתה רק עזרה זמנית יבקשו ומוכנים הם לשלם כפי אשר יושת עליהם שנה בשנה. חסרון לא יוכל להמנות הוא העדר מקום הלואה על נכסי צאן ברזל. היאומן, כי איש אשר נחלתו וביתו יעלו לסך איזה אלפים רו“כ לא יוכל להשיג עליהם כערבון כמאה רו”כ? ועל חובבי ציון החובה להתעסק בדבר נחוץ כזה, אשר יוכל להציל רבים מן הקולוניסטים מן המחסור הצופה להם.

“מצב הקולוניא “ראשון לציון” הוא גרוע יותר, פה קברו הקולוניסטים את רכושם ועתה הם נמצאים תחת מחסה הבאראן… אשר מסבות שונות יביט עליהם בשאט נפש⁵. לא אוכל ולא אחפוץ לדון את מי הצדק, כי הדברים יגעים ומסוכסכים ולא לי לבארם. אך גורל הקולוניסטים מר מאד, והמקור אשר ממנו נפתחה הרעה להקולוניא הוא האדמה הגרועה למאד, אשר לא תצלח כמעט לזריעה, רק לנטיעת כרמים. האמנם כבר נטעו עצים על שטח שתי מאות דולם, אשר ישגשגו ובמועדם יתנו פרי הלולים; אבל עד העת ההיא עוד נצפנו להם עמל וטרדות רבות. ועל זה המה מחויבים להודות ולברך את הסרסורים הצדיקים בכלל ולראשי “הועד”⁶ בפרט. יתן ה' ובמכתבי הבא אשמחך בידיעות טובות ועתה אשים קץ לדברי” וכו'.

בזה תמו דברי המכתב השני, אשר לא הוספתי עליו כלום, זולתי ההערות הקטנות אשר בשולי הגליון, ובזה הנני נותן תודתי לה' לובמאן על מלאו את הבטחתו לי להודיעני איזו דברים ממצב הענינים בארץ-ישראל, בעוד שנוסעים רבים, אשר התראו עמי לפני נסיעתם ויבטיחו לי כמוהו להודיעני את אשר יראו, לא הקימו דבריהם.