פורסם ב-“דבר”, 11 בנובמבר 1942

אחד ממפקדי הצבא הבריטי התבטא בהזדמנות מסויימת לאמור: “כל הגרמנים רעים הם; הגרמנים הטובים כבר מתו או עודם אסורים במחנות ריכוז”; אולם במחנות ריכוז מצויים גם מאות אלפים רבים של בני העמים המשועבדים ושל שבויי מלחמה (הללו מחולקים הן לפי הדירוג הצבאי והן לפי ההרכב הלאומי); והצד השווה שבהם – שכולם הועמדו לרשות משק המלחמה הנאצי, מאחר שכל המוכשר עוד לשאת נשק במלחמה גוייס הן לצבא הלוחם והן ללגיונות השוטרים והנוגשׂים למיניהם, בגרמניה, בארצות כיבושיה ובארצות בני-בריתה.

הנה דכאו, שם-אימים, סמל-זוועה, הכרוך בראשית עלייתו של שר הטבחים החוּם לשלטון. מחנה ריכוז שבבוָואריה, מהגדולים שבארץ צלב-הקרס, הוגדל עתה עוד יותר והותאם לתפקידו החדש והנוסף: סחיטת עמל וזיעה מאסירי-פרך ועוני שבו – למלחמת היטלר.

עוד לפני “היטלר” היה בדכאו בית חרושת לאבק שריפה – ובחצרו הוקם המחנה. עד 1938 עבדו בו אסירים יהודים. עתה הוקמו במקום מפעלים מודרניים לייצור תחמושת. עסוקים בהם, בדרך-קבע, לא פחות מ-2000 אסירים: גרמנים, אוסטרים, צ’כים ופולנים. כולם אסירים פוליטיים. היהודים שהיוו רוב בו – הועברו לשטחי הביצות שברוסיה הלבנה.

משהו על תנאי החיים והעבודה במחנה זה (שתוארו בזמנו ב“ספר החוּם”¹ ובמקומות אחרים): שש שעות מנוחה ליממה. המנה היומית של לחם – 150 גרם. ארוחת הבוקר – תחליף קפה מר ושחור. ארוחת הצהרים – מרק תפל. ארוחת הערב ניתנת רק תמורת ביצוע מכסת עבודה נוספת, שהיא למעלה מכוחותיהם של אסירים מיוגעים ומזי-רעב. תזונתו של האסיר – ערכה 30 פניג² ליום. בשל אוסף בגדי צמר לצבא הנאצי נטלו מאסירי דכאו את רוב בגדיהם – והם קופאים בלילות מקור. אחוז החולי – בעיקר מחלות אברי הנשימה, דלקת ריאות, הקיבה – עצום. קצב העבודה – קטלני. ומובן מאליו – ללא כל תשלום.

על ה“יחס” – למותר לדבר. מכות, מלקות, עלבונות וגידופים, אונס והפקר. אולם התחמושת למיניה ולסוגיה – זורמת למחסנים ולחזיתות…

בדכאו נמצא גם בית חרושת שני – לתוצרת חרסינה. בעיקר חומרי-בידוד למען הצבא. מנהלי ומפקחי העבודה, הקרויים “קָפּוֹס”, נבחרים מקרב האסירים. קורפוס נוגשׂים זה מורכב מפושעים פליליים, יוצאי מחנה הריכוז בוכנוָאלד. כי זאת יש לזכור, שדכאו שימשה כל הזמן מחנה ריכוז לאסירים פוליטיים בלבד (כמאליהן עולים בזכרונך מכתביו של “אסיר עברי” – מ"ג מכתבים בהוצאת הקיבוץ המאוחד³). הללו מפקחים על העבודה בשני בתי החרושת, בגן הירק, במאפיה, במכבסה ובמטבח המחנה. לעומת זה מתפקידם של אנשי הס.ס. הוא – הענשה, קשירת אנשים והלקאתם, עריכת מסקרים בבוקר ובערב וכיוצא באלה.

לא טוב מזה הוא מצבם של שבויי המלחמה העובדים בחקלאות, ביחוד אצל היוּנקרים שבפרוסיה המזרחית. האיכר, הפריץ, הוא אדון לחיים ולמות לעובדיו-עבדיו. כל תלונה קלה שלו היא בחזקת פסק-דין וטעונה משפט ועונש צבאי. להפקרות ולהתעללות אין גבול.

רובם של מחנות הריכוז ומחנות השבויים נמצאים עתה בתהליך של “אינדוסטריאליזציה” (תיעוש), למען מאמץ המלחמה, אשר כאותו מולֶךְ אכזרי, אינו יודע שׂבעה. אנוסים הם, שבויים אלה, לנגד במו ידיהם כבלים לעצמם ולזולתם, ולהאריך את מועד הפדות. עיתונות ההגירה (בגרמנית ובשפות אחרות) רצופה פרטים מזעזעים על אודות אורח ה“חיים” של מיליונים במחנות בּוכנוָאלד, אוריאניאֶנבּורג, סַכּסנהאוּזאֶן, שטוּטהוף, רַבֶנסבּריק, הוהאֶנבּרוּק, מאוּטהאוזאֶן ורבים, רבים, רבים אחרים, - אולם תקצר היריעה מלתארם ויחסר הניב האנושי לבטאם, שכן אין דומה להם מני ה“קטורגה”⁴ בימי הצארים ועד העינויים בבתי-הסוהר במדינות מרכז ודרום אירופה מלפני המלחמה.

אין כל ספק, שמיליונים אלה יהיו לרועץ לשליטיה של יבשת אירופה הנתונה באזיקים, עם תמוטתו הרצינית של הכוח הנאצי בשדה הקרב, בבוא יום תגמול ושילם.