החיים / שמריהו לוין
נפלאים החיים!
נפלאים החיים לא בשעה שהם מפכים כסדרם ומתנהלים לאטם משעה לשעה ומיום ליום, ובני האדם מתנהלים גם הם בעצלתים, אינם עצבים ואינם שמחים, אינם מתרגשים ואינם מזדעזעים, אינם מתיאשים ואינם מקוים, אינם חמים ואינם קרירים, ויוצאים לפעלם ולעבודתם במתינות ופוסעים פסיעות מדודות, כאלו הכל מדוד, הכל שקול, הכל צפוי מראש, והיה היום דומה לאתמול, והיה המחר דומה להיום, ונערמו הימים והיו לשנים, ונערמו השנים והיו לדורות ולתקופות, וילכו הדורות ויבואו הדורות, והמכונה, שאנו קוראים לה חיים, תעמוד על מכונה כבמסמרות נטועה, ושבו הגלגלים ויתנועעו כמו שהתנועעו עד כה, בתמידות, על פי חוקים ידועים של המכניקה המתה…
נפלאים החיים בשעה שהם שוטפים בעוז והולכים ומתגברים משעה לשעה ומיום ליום, ובני האדם גם הם מתרוממים מעל לקו הבינוניות. רוחם מתעלה ומתנשא, והם הולכים בגדולות ובנצורות, אינם רוצים לקבל את העתיד כמו שהוא מוכן ומזומן לפניהם על פי החוקים הקבועים, הם רוצים להשתתף בהכנת העתיד, לטבוע עליו את חותם שאיפותיהם; אינם רוצים להיות משועבדים לאיזה חוק עור, תמידי והכרחי, רוצים הם לברוא את החוקים, רוצים הם למשול ולא להכנע, ופוסעים הם פסיעות גסות ויוצאים לעבודתם בבטחה וגבורה ואינם משגיחים בחוקים החנוטים של המכניקה, שנבראו אך בעד גלמים מתים, שאין להם לא רגש ולא מחשבה, לא רצון ולא שאיפות. נפלאים החיים בשעה שמתגברים הרגש והרצון, ובני האדם יוצאים לכבוש לפניהם עולמות חדשים ומגיחים אל נשמתם בין-שעה אחת חיי דור שלם: שנה ליום ותקופה לשנה…
נוראים החיים!
נוראים המה לא בשעה שהם מביאים לעולם מהפּכה פתאומית, בשעה שמשתנים לפי מבטנו הצר והקצר סדרי בראשית, בשעה שאיזה דבר או מגפה באים ומחוללים שַמות ביצורים המתגאים שאנו קוראים להם “בני אדם”; בשעה שאיזה הר-געש עוזב את מנוחתו וממטיר אש וגפרית על הגאיונים שהרהיבו בנפשם לבנות להם משכנות מבטחים בסביבותיו, ולא שמו אל לב לפני מי הם עומדים; בשעה שאיזה נהר יוצא מגדותיו ומחריב בפעם אחת עמל שנים ודורות – לא בשעה כזאת נוראים החיים. בשעה כזאת, אם גם מרגיש בן-האדם את חולשתו, אם גם מודה הוא, שהטבע עדיין לא נכבש לפניו, אם גם מכיר הוא כי עוד רב לפניו הדרך לעמול ולעבוד ולעמוד על נפשו, כי עוד הרבה פורענויות ומכאובים, מעצורים ומכשולים מוכנים בעדו על דרכו, וכי אי-אפשר לראותם מראש, להשמר ולהזהר מפניהם, אך אמונתו ברוח האדם אינה אובדת מבן האדם. שטף המים, מטר של אש וגפרית, רעידת האדמה, נגף ודבר, ועוד הרבה שליחי כליון והרס יכולים להרוס את כל מה שבנינו בעמל כפּים ובזעת אפּינו, יכולים הם לשים קץ פּתאום לנו לעצמנו ולנתק בבת-אחת את פּתיל חיינו – אבל אינם יכולים להמית בנו את האדם, כל-זמן שהנשמה בקרבו.
נוראים החיים כשהם באים בצחוק-שטן ומהרסים בדחיפה אחת את כל מה שיסדנו וטפּחנו ורבינו ברוחנו, בשעה שהם מחריבים את עולמנו הפּנימי, בשעה שהם ממיתים בנו את האמונה באדם, שרכשנו לנו במשך דורות רבים, בשעה שהננו רואים בני אדם יורדים מעל הסולם שהיו עולים בו, הראש נמשך אחר הרגלים, והם יורדים משליבה לשליבה עד רדתם אל השליבה התחתונה, וצלם האדם יורד גם הוא, הולך ופוחת, הולך ופוחת; רק קו אחד של פּני אדם נשאר, רק נקודה אחת, עוד מעט וגם הנקודה האחרונה חולפת וכלה, ובן אדם איננו בן אדם; שד לשדים הוא, חבר למלאכי חבלה, ובכור שטן בעל הקרנים ופמליה שלו עומדים בזרועות פּתוחות מתחתית לסולם ומקבלים בצחוק פּרוע את בן האדם שאבד צלמו: תחי החיה, מות לאדם, אחינו אתה!
וימת האדם באדם.
ונוראים החיים בשעה כזאת. נורא לראות האדם שמת בו האדם והוא הולך וטורף ודורס על ימין ועל שמאל; נורא לראות את החיה ההולכת על שתים בעשותה נקמות בבן האדם. ונוראים החיים פּי שנים, שאף בשעה כזאת אינם משתתקים אף רגע, וסובבת הארץ על צירה, ומנסר גלגל החמה ברקיע, ומתנועעים הגלגלים, ורועשת המכונה, הכל דכאתמול, והיה כזה יום מחר, ובני האדם יוצאים לפעלם ולעבודתם. ורואים את החללים מתגוללים בראש חוצות בעצם היום ולעיני השמש, ומוצאים בכל זאת שעת-הכושר לדבר על עסקי יום יום; ושומעים את אנקת הנפצעים, הנוקבת ויורדת עד הנפש, ואינם נרתעים לאחור; ורואים מבלי להתעלף, את הילדים ואת התינוקות מפרכסים ומתחננים על נפשם, מבלי להבין את כל הנעשה מסביב. ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, והרושם של השעה הראשונה הולך ונמחה. עוד מעט ויחדלו גם מדבר על ה"מקרה " המוזר, שקרה באחד מימי האביב באחת מערי הנגב…
“אבל בני האדם העומדים בתחתית הסולם אינם אלא “יחפים”! הבשבילם נקונן על מות האדם, הבשבילם תכרת האמונה ברוח האדם? רוח האדם עולה למעלה, והרשעים שקלקלו עתידים ליתן את הדין”!
ונוראים החיים בשעה כזאת וממיתים הם בנו את ההכרה הברורה. נוראים החיים, שעל-ידי נחמת שוא הם מישנים אותנו.
היחפים! כן הדבר. המה הברקנים – ואיה הזרע?
והזורעים זרעו ולא חדלו עוד מזרוע. הם אינם יחפים. בידם נתנה הספרות, הם יכתבו וידברו ככל העולה על רוחם, וכותבים ומדברים השכם והערב. ישנו עם אחד מפוזר ומפורד, והעם הזה הוא שעיר לעזאזל בין העמים, ומדוע לא יהיה כמטרה לחצי הזורעים?
והמורים יורו זיקים, חצים ומות, ואמרו: הלא משחקים אנו.
והמורים היורים זיקים, חצים ומות המה גם המורים – מורי העם, מאשריו ומדריכיו.
הזורעים ארס ורעל מות וקטב יקצורו.
הקוצרים קוצרים, והזורעים עומדים על גבם וקוראים: נצחונו, בנינו!
היחפים! הם היו לגבורי היום, להם שרים כעת שירות ותשבחות, לראשם מענדים כעת עטרות. היחפים משתמשים כעת בלשון חכמים ומדברים גבוהה גבוהה על תעודת החיים, על תעודת האדם. ולעומתם משתמשים חכמים וסופרים בלשונם של היחפים ומעוררים לתחיה את החיה שבאדם.
נוראים החיים!
מה נורא האדם!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות