29 באוקטובר 1936

– – בקרוב תבוא הועדה המלכותית ותבדוק את המנדט מיסודו. באופן פורמלי אמנם אין היא רשאית לשנות את המנדט, אלא רק לבחון אם הוא נתפרש כהוגן או לא. היא גם לא תבדוק את מהלך המאורעות, כי אם את הסיבות והגורמים למאורעות אלה. ועליה יהיה להציע הצעות לתיקון המצב לאחר שתשמע את טענות היהודים והערבים. אם טענות אלה תמָצאנה צודקות, יהיה עליה להציע איך לסלק ולספק את הטענות האלה. הועדה לא תבוא כאורגן ממשלתי בלבד, אלא **כאורגן של דעת-הקהל האנגלית. ** אילו היתה הועדה רק אורגן של הממשלה לא היו תוצאות פעולותיה כל-כך חמוּרות. כבר היו לנו התנגשויות עם הממשלה וכמה פעמים עלה בידינו לקרוע את רוע הגזירות. הועדה הזאת נתמנתה אמנם על-ידי הממשלה, והיא הקובעת את סמכותה, אבל בתוקף המאורעות, לא רק בארץ, ובתוקף התגובה וההד שהיו למאורעות באנגליה, נעשתה הועדה הזאת לאורגן של העם האנגלי, של דעת-הקהל האנגלית. כי אנגליה מצפה עכשיו למוצא פיה של הועדה; המאורעות הכריחו כל אנגלי בר-דעת להתעסק בשאלה ארץ-ישראל. האנגלי הבינוני, שהוא מתענין פחות או יותר בשאלות פוליטיות, והוא פחות או יותר הגון בדרך כלל, רוצה להיות “פייר” גם ליהודים וגם לערבים, והוא מתחבט בשאלה קשה זו מבלי לראות בעצמו מוצא לדבר. אין הוא יודע במידה מספיקה את העובדות ואינו מסוגל להתיר סבך היחסים – והוא רואה בועדה חבר אנשי-סגולה שיחקרו בשאלה באופן יסודי ובלתי-משוחד, ועל יסוד נסיונם הרב יציעו פתרון.

דעת-הקהל האנגלית עצמה מתקשה בפתרון הפרובלימה הארצ-ישראלית. מצד אחד יש הבטחה חגיגית לעם היהודי שהתאשרה על-ידי חבר-הלאומים; יש לא רק הבטחה: קיים מפעל הנעשה על יסוד ההבטחה הזאת, והמפעל מעורר כבוד. אבל יש לא רק מפעל, אלא גם מצוקה היסטורית של עם ישראל. האנגלים יודעים פחות או יותר (הרבה פחות מאשר יותר), שמצב העם היהודי הוא ללא מוצא; הם יודעים אמנם כמעט רק על צרת היהודים בגרמניה ומקצת מן המקצת על פולין וארצות אחרות; הם יודעים גם זאת, שיש קשר היסטורי ישן בין העם העברי לארץ-ישראל. אלה הם הנימוקים לטובת היהודים. אבל הם יודעים עוד דבר: א) הם רואים שבארץ יש עם ערבי, והארץ שהבטיחו ליהודים אינה ריקה מתושבים, אלא יושבים בה ערבים לא מאתמול, לא פחות זמן מאשר יושבים האנגלים באנגליה, ואולי גם יותר; ב) העם הזה נלחם, נלחם שלא ינשלו אותו ממולדתו. אין מדברים עכשיו על נישול מאדמה, – אם כי יש טוענים גם על נישול זה, אך רבים יודעים שטענה זו נתבדתה לגמרי והעיקר הוא לא הנישול מעל האדמה, אלא נישול מן המולדת של העם הערבי, שרוצים להפוך אותה למולדת של העם היהודי. והערבי נלחם באופן שאי-אפשר להתעלם ממלחמתו. הוא שובת, הוא נהרג, הוא מקריב קרבנות גדולים. אלה הן הטענות המתרוצצות בלב האנגלי ההגון. כך הוא המצב מבחינת שיקול הדברים גופם, מבלי הכנסת האלמנט של האינטרסים העצמיים של אנגליה. האינטרס הבריטי מסבך עוד יותר את השאלה. גם מבלי הסבך הזה יש לשאלה הארצישראלית שני צדדים וכל צד צודק בעיני האנגלי וקשה להכריע ביניהם. אבל נוסף עוד מומנט אחר. האנגלים אינם רק שופטים אובייקטיביים ובלתי-מעונינים. אין כאן מקרה של שני בעלי-דין הבאים אל השופט שאינו נוגע בדבר, ואינו נוטה לא לכאן ולא לכאן, והוא שומע את שני הצדדים ומוציא פסק-דין בלי משוא פנים, לפי מיטב יכלתו השיפוטית, האובייקטיבית. במקרה הארצישראלי הענין נוגע מאוד לשופט האנגלי. יש לאנגלים איטרסים גם מצד זה וגם מצד שני. היהודים מפוזרים בכל העולם והם יכולים להבאיש את ריח אנגליה, וזה אינו ענין נעים. מאידך גיסא יש ערבים, מדינות ערביות מסביב לארץ זו. ולא רק אלה, יש עוד עמים מזרחיים. הם אמנם לא ערבים, אבל הם רוחשים רגשי סולידריות לערבים. ותמיכת אנגליה במפעל היהודי מעוררת שנאה אליה בקרב העמים הערבים והמזרחיים. ויש עוד דבר נוסף בשאלה: מלבד החשש לשני הצדדים הרבים ולתומכיהם בעולם ­ יש לאנגליה אינטרס ישיר באחיזה בטוחה בארץ; רבוי היהודים מחזק אחיזה זו – אבל מגביר גם מלחמת הערבים וחריפות התנגדותם. ואנגליה מסתבכת בהתחייבויותיה, וההגנה שהיא חייבת ליהודים עלולה להעמיד אותה במצב קשה. היא צריכה לשלוח הנה צבא. מקודם בטליון אחד, שנים, ואחר-כך גם דיביזיה שלמה. אמנם ברגע זה אין לה צורך רב בצבא באנגליה עצמה ולא באיזה מקום אחר, אבל מי יודע מה יהיה לאחר חצי-שנה. יש לה הודו; וגם שם יכול לפרוץ מרד. יכולה להיות מלחמה בים התיכון – יש מוסוליני בעולם והוא חומד את הים התיכון; יש גם מצרים ויש גם פינות אחרות מסוכנות. אנגליה יש לה אינטרסים בכל קצוי עולם. ויכול להיות, שאנגליה עצמה תצטרך לצבא במקום אחר. יכולה גם לבוא מלחמה עולמית או מלחמה גדולה שתצריך להוציא את הצבא מתוך הארץ. הם אינם יכולים לקשר עשרים אלף אנשי צבא לארץ קטנה זו. והם יאמר לנפשם: אולי צדקו היהודים בהחלט, אבל הדבר הזה אי-אפשר לעשותו בלי החזקת צבא רק בארץ. אם נמשיך בעליה הגדולה – יהיו היהודים לרוב; הערבים יודעים זאת, וילחמו נגד זה בחרוף נפש, וידָרשו קרבנות צבאיים גדולים מצד אנגליה; בשל מצבה הבין-לאומי קרבנות אלה בלתי-אפשריים הם, ולכן יש לשנות את כל הפוליטיקה שהיתה עד עכשיו. אי-אפשר להיות קשור לעולם להבטחה שניתנה פעם. לא רק מדינאים, אלא דעת-הקהל האנגלית – השליט הסופי באנגליה – עלולה להגיד: לא יתכן להמשיך ככה, לא יתכן שהדברים יגיעו לידי כך שנהיה מוכרחים לשלוח עוד פעם צבא כה רב; צריכים עכשיו לנקוט בפוליטיקה חדשה שלא תביא לידי צורך כזה. יתכן גם שיאמרו: דרישות הערבים אולי אינן צודקות, אבל הערבים יושבים בארץ 1400 שנה, ואין להכניס עם אחר לארץ בעל כרחם, בכוח צבא, הנחוץ אולי במקום אחר; ומן ההכרח הוא לשנות את הפוליטיקה הזאת בנוגע לעליה אשר לא תעורר התנגדות כל-כך חריפה מצד הערבים ולא תפיל עליהם פחד כה רב המביא לידי מלחמה נואשת – – –

זאת היא הסכנה הגדולה הצפויה לעליה וזהו חומר הסכנה הכרוך בשליחות הועדה. אנגליה חושבת שהיא הביאה קרבנות כבדים במאורעות אלה. ההחלטה שנתקבלה בקבינט בשנים לספטמבר היתה בה הכרעת-גורל. זאת היתה ההרגשה שליוותה את ההחלטה. יתכן שהחלטה זו נתקבלה לא רק מתוך ידידות כלפי היהודים, יתכן שאינטרס ממלכתי בריטי – שאלת פרסטיג’ה וכדומה – גרם לכך. אבל היה בהחלטה זו מאמץ גדול, כמעט אפשר להגיד – מאמץ עליון. חלק מדעת-הקהל האנגלית הצדיק מאמץ זה וחלק דחה, ומשלוח הצבא הרב הזה לארץ רק הפגין חומר השאלה הארצישראלית, ושיוָה לועדת-הכתר משקל נוסף. עכשיו מצפים האנגלים למוצא פיה, ולמסקנותיה יהיה משקל עצום בעניני דעת-הקהל האנגלית, לא רק משום חשיבות האנשים והתואר שלה, “רויאל קומישן”, אלא בשל הנסיבות ההיסטוריות שגרמו לקביעת הועדה.

– – – אין ספק שהשאלה המרכזית בועדה תהיה שאלת העליה. אמנם יכולות להיות גזירות גם בכל ענינים אחרים, בקרקע וכדומה. אבל אילו היינו מובטחים להבא בעליה גדולה, אין סכנה גדולה בגזירות אחרות. המכה האנושה והמסוכנת היא הצרת העליה וצמצומה. כל הסכנות והאבדות שהיו לנו בארץ, הריסת הרכוש, רצח אנשים, כל אלה הם ולא כלום לעומת גזירה על העליה. למערכה מכרעת זו טרם הגענו. כל מה שהיה עד עכשיו הוא בבחינת הקדמה, המערכה תתחיל רק בגמר המהומות ובמערכה הזאת אנו עומדים לפני סכנות תהומיות… לא בריחה מהועדה היא שתעזור לנו. אילו היינו מחרימים את הועדה לא היה זה נוטל ממשקלה המכריע בדעת-הקהל האנגלית. החרמתנו את הועדה אינה מוכיחה שטענותינו צודקות. האנגלים, המתחבטים ללא מוצא בשאלת ארץ-ישראל, זקוקים לועדה. בחדשים ששהיתי באנגליה ראיתי התחבטות קשה מאוד בעתונות האנגלית, ולא רק בעתונות. אחד המדינאים הגדולים של אנגליה, שרב לא פעם את ריבנו, אמר לנו: מה לעשות? האם להפוך את ארץ-ישראל לארץ יהודית? לבית-לאומי – כן, לבית-לאומי בארץ-ישראל נסכים, לזה התחייבנו, אבל לא התחייבנו להפוך את הארץ לארץ יהודית. ועליה בלתי-פוסקת לפי יכולת-הקליטה של הארץ פירושה להפוך את ארץ-ישראל כולה לארץ יהודית. – – –

– – – לנו אין ברירה אלא לעמוד על נפשנו; אבל עלינו לקדם את פני הרעה עד כמה שאפשר ולמנוע מראש את הסכנות, או לכל-הפחות להפחית במידת יכלתנו את פעולת הגורמים השליליים. עלינו לבקש דרכים להבטחת המינימום ההכרחי של העליה למען נוכל לגדול בארץ ולהגיע למה שאנו רוצים להגיע. – – –

דעת כולנו היא, כמובן, בעד פּרינציפּ של עליה גדולה, אבל אין להסתפק בפּרינציפּ מופשט. לנו דרושה עליה יהודית למעשה. לא הכרזה על עליה גדולה נחוצה – אלא עליה גדולה ממש. עליה של ששים אלף בפועל היא יותר חשובה מהכרזה על עליה של חצי-מיליון, אפילו יותר חשובה מאשר הכרזה על חופש-עליה.

בניגוד לרביזיוניסטים ראתה תנועתנו תמיד את המרכז לא בהכרזות, אלא בהגשמה. כל הגשמה היא מצומצמת, אבל בצמצום זה יש יותר מהתקרבות למטרה הסופית מאשר בהכרזה בלתי-פוסקת על המטרה הסופית הגדולה. כשאנו התנגדנו להכרזות, לא התעלמנו אף פעם מהמטרה הסופית, ואנחנו ידענו את חשיבות החזון הגדול, לא רק לגבי העתיד, אלא גם לגבי ההווה. מעשינו הקטנים והממושכים יונקים מתוך החזון. המניע האי-רציונלי, האמונה בגדולות, השאיפה לגאולה השלמה, לא רק גאולת ישראל אלא גאולת האנושות, החושים העמוקים השולחים קרנים חודרות בעד כל פגעי המציאות והזמן ומאירות את ערפלי העתיד הרחוק, וכוחות הנפשיים הנעלמים הפועלים בתוכנו, במעמקינו, ומגבירים אותנו על מכשולים חיצוניים ומכשירים אותנו לבלי הירתע גם ממוות – כל אלה אינם זרים לנו. כולנו יונקים מתהומות אלה. מלחמה ללא פשרה על פּרינציפּים אינה מלחמה מופשטת ואינה מלחמת-סרק. הפּרינציפּ זהו רק שם אחד למקורות, ליסודות, לנשמת הדברים. בלי יניקה מתמדת ממקורות אלה, בלי אחיזה איתנה בנבכי האמונה יתערער כשרון פעולתנו וייבש מעין כוחנו. תקראו לזה מיסטיקה, תקראו לזה שם אחר – בדבר זה יש לכולנו חלק. אולם זה לא די. כשאנו באים לשאלה קונקרטית – מה לעשות היום, מחר, עלינו ליהפך למכונה מחשבת; ולגבי המעשה המסוים יש רק חשבון קר, אכזרי, כלמהנדס שניגש לבנות בית; המניע לבנין יכול להיות אסתטי, רליגיוזי וטרנסצנדנטלי, ולא רק הצורך המעשי במחסה – כשם שאדם עושה לעצמו לבושים לא רק לכסות את גופו אלא מפני כיסופי היופי; אלה הם צרכים עמוקים של נשמת אדם. ויש צורך לבנות היכל, בית-תפילה וכדומה. אין כאן מניעים מעשיים בלבד, ואין חשבון מעשי אם לעשות או לא לעשות. אבל כשבאים לבנות – מוכרחים לשקול ולמדוד, לעשות צירופי חשבונות ולהתחשב עם טבע החומר, מידת המקום, גבולו וכדומה. והוא הדין במעשה מדיני. אנו חייבים לראות את הדברים כהוויתם. אני רואה בתקופה הקרובה אפשרות פוליטית של עליה בת מאה אלף לשנה, וגם אפשרות פוליטית של עשרים אלף לשנה או פחות, ואין לעשות את גורל האומה העברית ענין של משחק בגורל.

עד עכשיו הצלחנו במלחמתנו – והצלחה זו גופה מחמירה את עמדתנו. ועלינו לעשות את החשבון האסטרטגי, ולא להסתפק רק בחשבון תכסיסי. החשבון האסטרטגי קובע, ולא תוצאות הקרב בכל יום. אנחנו צריכים לדאוג לנצחון סופי, ובשביל נצחון סופי זה שחייבים לפעמים לסגת אחור, במערכה מסוימת (אם-כי אין להמליץ על נסיגה כעל שיטה, ואנו צריכים לדאוג לנצחון יום-יום; אבל הנצחון הקטן אינו צריך להאפיל על הסכנה הגדולה, העיקרית). עד עכשיו היו לנו נצחונות, אחדים מהם הם בעיני בגדר נסים. אני חושב לנס שאחרי ששה חדשים של מהומות כאלה, יש עוד עליה יהודית, ויתכן שמחר תהיה עליה חדשה, כי נקבל שוב שדיול חדש. אבל אין לסמוך על נסים. הם אינם מוכרחים להתרחש גם לאחר גמר המאורעות. כל זמן שתוקפים אותנו – האנגלים עומדים אתנו, מתוך יושר-לב ומתוך טעמי פּרסטיז’ה. הם אומרים: הורגים יהודים, מתעללים ביהודים, היהודים מתנהגים יפה, אנו אחראיים לחייהם, ועלינו לחסל התקפות פראיות אלו, עלינו למנוע את הישנותן ולשם כך עשו בחודש זה מאמצים עליונים. אבל לאחר דיכוי המהומות – יעשו חשבון, ויאמרו: השלטנו סדר, עכשיו עלינו לדאוג לכך שהדבר לא ישָנה – – –