© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.
לגברת הקאייהוגית היו שני אורחים: שליח מלומד מבתי-ספר אידישאים שבליטא, ומשורר עברי צעיר מבני המקום. ביקשה הגברת להצטיין. והיא הגישה לשולחן סאלאד מפואר, מוכתר צנוניות אדומות: והצנוניות – קלפּותיהן חתוכות עד לזנב-השורש ומקופּלות פּנימה, עד היות להן דמות שושנים קטנות.
שני גברים ואשה אחת – מן הסתם יתנגחו הגברים בויכוח. אמר המשורר מקאייהוגא: “צריך לקחת את כל הלשד התרבותי שבאידיש, הן בלשון והן בספרות, ולהכניסו אל הסדן העברי, כי אידיש – כמו ארמית – היא ענף חולף וארעי לעברית הקיימת”. והמלומד מליטא אמר ההיפך: “צריך להכניס את כל הטוב שבעברית העתיקה והאריסטוקראטית אל תוך האידיש החיה וההמונית”.
עכשיו, כשהוגשו הצנוניות, אמר המלומד בהתפּעלות: “מה יפה!” – אמר המשורר: “לא יפה כלל!” – תמהה הגברת: מה הבוז הזה לטרחתה ועמלה? והיא שאלה: “כלום אין הן דומות לשושנים נחמדות?”
פּתח המשורר ואמר: "זה חטאן של הצנוניות שהן משתדלות לחקות משהו אחר תחת לגלות את עצמיותן. מהו היופי של צנוניות? שהן קשות, עגולות ומלאות, מאוד אדומות, ובשרן מבהיק לבן מתחת שכבת האודם הדקה, שהיא כאילו טבועה בו, עד בלי יכולת להבדיל בין קליפּה לבשר. אילו רחצת אותן שיהא אודם שלהן זורח, וחתכת מהן פלח דק לחשוף את צחור-הלובן – די לך. היופי של שושנים מהו? שהן עשויות פטורים-פטורים, רכים, רוטטים, מכונסים איש בתוך אחיו: גביע-שני מלא קפלי-קטיפה, נתון בתוך כתר ירוק עולה מן הגבעול.
תלוי יפיו של דבר בתפקידו הטבעי, בהכרח-גידולו, בשאיפות חמריו: עצם התאים של השושנה – מיצים שלה, אבקת-זהב שלה – צרים את צורתה וקובעים את צבעיה, שתהא נפתחת כך כנגד השמש, שתהא מראה צבעים אלה ונותנת ריח זה לרמשים השדכנים. ואולם שורש-הצנונית טמון באדמה. תפקידו הוא לאגור מזון לקראת גויעת הראש הירוק – על כן הוא מתעגל כבטן קטנה ולובש חולצת-ברזל מאָדמת לשמור על רקחיו המרירים. אך מה בתאי הצנונית וחמריה יכריח אותה שתהיה עשויה קפלים-קפלים? לא כלום;רק רצונך העריץ שיווה לה צורה זו. הפסדת את יפיה שלה, בהתאמצך לתת לה יופי שאינו שלה.
גם חפץ מלאכותי יפה הוא במידה שהוא נאמן לתפקיד שנועד לו. סתם אוירון וספינה הם יותר יפים מסתם בית;כי האוירון והספינה – תבניתם מכוונת לצרכי טיסה ושייט, והבית יכול לצאת ידי חובתו בין עגול בין מרובע, על כן יותר מקום בו למותרות, לחסר ויתיר, לסגנון מחוקה: באנק אַמריקאי בעיר-השדה עלול ללבוש צורת היכל יווני. ברבות הזמנים, כשייטבו אוירון וספינה מבחינה הנדסית, ייטבו גם מבחינה אסתיטית. וכן הבית, אם יהיו כתליו וחלונותיו מכוונים בהחלט לשימושו – לאיוורור, לקרירות וחום, להשמעת-קול ודיכוי-קול, לקלות העליה בו – ייף אף הוא. וראינו כי הרכבות החדישות – תחת להיות תיבות ארוכות – נעשות בצורת גלים שוטפים לשם מהירות התנועה. ולא יארך יום וגם האבטובּוס, שעכשיו מגושם הוא, יהיה נתפס ל“שורה השוטפת”, ויהא חנו כחן אווז-הבר במעופו או השיבּוטה בציפתה.
וכבר אמר אַפּלאטון, כי אין יפיה של חרב דומה ליפיו של סוס-מרוץ: זו צריכה להיות דקה, מבריקה, מכוונת לדקירה נקיה; וזה צריך להיות עז-שרירים, פשוט-גרון, קל-רגל, בנוי לריצה מהרה. וגם המלה יפה בעברית יש בה משום הוראת מועיל, ראוי, כשר למלאכתו.
ומכאן תפארתן של חורבות. טעם אחד שהן נאות בעינינו: זכרונות המתעוררים למראיהן – פולחנות ונימוסים שחלפו, דורות שחיו ואינם. ואולם יש טעם יותר פּנימי, יותר מותנה בגופו של דבר, והוא: הבנין החרב הוא מיושב במצבו הטבעי, מאוזן כמו. איזהו היכל נאה? כל שאבני-תקרתו המושכבות מתאימות בצורתן וכבדן לכוח-הסבל של העמודים התומכים בהן. הנאתנו היא משלום תוך-כדי-מלחמה. התקרה נמשכת לארץ והיא לוחצת מלמעלה, העמודים הזקופים דוחקים כנגדה מלמטה;ואין כח אחד מעדיף או גורע מן הנחוץ לתפקידו. יהיו העמודים עבים והגג קליל – תיפּגם הנאתנו. ועל דרך זו ביאר שופּנהויאר את אכזבתנו האסתיטית כשאָנו מוצאים כי עמודים ותקרה שחשבנום לאבן – מעץ מצובּע הם: אין השאיפות הטבעיות של החומר שלהם מחייבות את צורתם.
בא ארדיכל טירון ועשה היכל אשר קורות-גגו בולטות יותר מדי מעל הכתלים, או הוא מוסיף צעצועי-טיח – מיני ליצנים או פרחים שאין בהם צורך לגוף הבנין. במשך הזמן, יתמטמט הגג שאינו מקודש לכתליו, סופה ושלג יעשו שמות בצעצועים המודבקים, – יחרב הבית. או אָז נעשית התקרה השמוטה מכוונת בדיוק לכוחו של הכותל התומך;אבני הכותל עומדות או מתפּזרות כפי נטיותיהן הפּנימיות;כל יתיר בהן מחוק;הצורה אינה כפויה על הבנין מבחוץ, כי אם מתאמת בשלמות לחומר שלו. מה שלא עשה הארדיכל בבנין, עושה הזמן בחורבן, והבית בא על תיקונו ותפארתו".
המשורר העיף עין אל צמח מטפּס שהיה על יד החלון, נעוץ בארגז מעוטף נייר ירוק. גבעולי הצמח הדקים והמסובּכים נמשכו על פּני כל החלון, והעלים נקהלו בשפעם מלמעלה בסמוך לתקרה.
“הביטו נא” – הוסיף ואמר – “על צמח זה. כמה מכוער הוא! גבעול בשדה – צינור הוא להעביר שרף מן האדמה אל העלים;ואולם אלה חוטי-הברזל העטופים גומי – אפשר כי חשמל העבר יעבירו, אבל לא מיץ חי של שיח פּורח. עלה רענן ביער אוסף קרני-שמש ליצור בכוחן סוכר לצמח, והוא מתפּשט על גידיו ועורקיו לתשמיש זה. ואולם אלה העלים של נייר! למה, דווקא, יהיו עשויים בצורה זו ולא בצורה אחרת? מה שייכות יש בין חומר-הנייר ובין תבנית-העלה? וודאי, אפשר לעשות כלים נאים מנייר בתור שכזה. אבל נייר האומר לחקות עלה-צמח חי – מיאוס הוא”.
הגברת טיפּסה על מדף אצל החלון, קטפה עלים אחדים ונתנה אותם לתוך יד המשורר.
לתמהונו של זה, היה הצמח טבעי וחי!
© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.