בוא וראה, כמה גדול כחה של חרות! עד שלא נִתְּנָה הקונסטיטוציה (“חושמה” בלע"ז) בטורקיה ואזרחיה היו אסורים בחופש הדבור, היו עורך “הצבי” ועורכתו, עוזריהם ומשמשיהם נוהגים לפרכס אלו באלו והיו קובעים בעתונם רק תהלות ותשבחות איש לרעהו: הבן היה מכבד את האב, הבעל היה מכריז על כבוד אשתו והאשה היתה מספרת על גדולת בעלה וכו'. “אידיליה” יפה היתה זו, והיו הבריות נהנות הנאה משונה, מקלסות ואומרות: כמה יפים וכמה נעימים האהבה והאחוה, השלום והרעות שחלק הקדוש-ברוך-הוא ל“משפחה” מיוחסה זו!… עכשיו מִשֶׁנִתְּנָה הקונסטיטוציה והותר הדבור, עמד עורך “הצבי” והרחיב את אהלו ועשה אותו מדורים מדורים: מדור לתהלות ותשבחות להעורך והעורכת (עי', למשל, עדותה של מרת חמדה בן-יהודה בגליון קע"ג, שבעלה נעשה פתאום צעיר לאחר שכבר עבר עליו חצי יובל של עבודה ספרותית) ומדור לחרפות וגדופים כלפי העורך ועתונו, שנדפסים ב“הצבי” גופו כמו שיצאו מפיהם של המחרפים והמגדפים בלי שום שנוי ותוספות הערה מצד העורך (ע', למשל, מחאתם של בני ראשון לציון בדבר המאמר “אנחנו”). וכל כך גדל כח החרות וחופש הדבור, עד שאפילו הקריקטורה הראשונה בגליון הראשון של ה“חמר-גמל”, המצורף ל“הצבי”, נכתבה לכבודו של העורך עצמו, שוב “אידיליה” יפה, והבריות חוזרות ונהנות הנאה משונה, מקלסות ואומרות: כמה יפים מנהגיה של ארץ-הפלאות וכמה נעימים נמוסיהם של אנשיה, אנשי-הפלאות!…
ועוד חדשה היתה בירושלים: היא נעשתה מטרופולין לעתונים זַרגוניים, המצליחים יותר מעתוניה העבריים. עמד מר סילמן וקנא את קנאת העבריה העלובה, נטל מלוא פיו זלזולים ותוכחות ורקקם מעל עמודי “הצבי” בפני אחד מן המולי“ם העברינים. בא העורך של “הצבי” (עי' גליונות ק“ע-ע”א) והסביר למר סילמן בסימני-קריאה ושאלה, בנקודות וקוים, כארח גוברין ארצישראלין, שבכל דבריו אין ממש, משום ש”לאו עכברא גנבא אלא חורא גנבא", משום שיש בארץ-ישראל וביחוד בירושלים, המרובה באוכלסי ישראל, צורך בעתונים זרגוניים, ולפיכך סופם להתקים ולהיות פרים ורבים. ולא נתקררה דעתו של העורך עד שסים בנבואה, שיבוא יום והעתונות הזרגונית תעקור מן העולם את העתונות הארצישראלית העברית לגמרי.
מניח אני את המחלוקת המפורסמה על עתידותיו של הזרגון בכלל. כשאני לעצמי נראה לי, שגסיסתו של הזרגון קרובה וימיו לא ימשכו עוד. אין אני שונא את הזרגון. כמדומני, שגם אותם המעידים על עצמם, שהם שונאים אותו, עדות-שקר הם מעידים בעצמם, שהרי אין אדם שונא את הלשון, שעליה גודל ועליה חונך, אלא אם כן הוא שונא את ילדותו, שחרותו ונערותו, כלומר את פרקי השירה והזוהר שבספר חייו. ואולם בה בשעה שיצא היהודי הזרגוני מתוך ד' אמותיו הצרות ונכנס לרשותה של התרבות העולמית ונעשה שותף לה, נגזרה שלא מדעתו ושלא מרצונו כליה על הזרגון שלו, ואלמלי היו העברים “הנלהבים” (עורך “הצבי” מעיד על עצמו, שעברי “נלהב” הוא) יודעים להיות זהירים בהוצאת כחותיהם, שאין הם מרובים וגדולים ביותר, ברי לי שלא היו מפסידים אותם לבטלה, כדי להלחם בזרגון, שכבר נגמר דינו, אלא היו מכונים ומוסרים את כל סכום כחותיהם רק לדבר אחד – לגדולה וטפוּחה של העברית, שיש לה בכל מקום ובכל ארץ, ואפילו בארץ-ישראל, אויבים הרבה יותר קשים וחזקים מן הזרגון.
ובכן מניח אני את המלחמה בזרגון שפשטה בימים האחרונים גם בירושלים והיתה שם ל“מחלה מהלכת”. אלא על מה אני רוצה לעמוד? – על נבואתו של עורך “הצבי”, שעתידה העתונות הזרגונית להכחיד בארץ-ישראל את העתונות העברית לגמרי. ואני שואל: זו מנין לו? האם אי-אפשר ששני זרמים, זרם עברי וזרם זרגוני, יזרמו לעת-עתה כאחד, זה בצד זה? האומנם אי-אפשר, שבארץ-ישראל הקטנה יחזור וישנה בזעיר אנפין אותו המחזה, שאנו רואים באמריקה הגדולה, שהזרגון נשאר חי בפיהם של הזקנים ומקבל יניקתו מהם, בשעה שהצעירים, וביחוד אלו הנולדים בארצם החדשה, שוכחים את הזרגון ומסגלים להם גם לשון חדשה, שנעשית להם שפת האם והקיום? האומנם אי-אפשר לנו לציר לעצמנו, שבארץ-ישראל תהיה העברית אותה הלשון החדשה? ואפילו אם יתקים ויתמיד בארץ ישראל הצורך בעתונות זרגונית בשביל הזקנים הזרגוניים, המביאים את שפת גלותם אתם ואינם יכולים לפלוט אותה מתוכם תיכף כשהם מגיעים לחופי ים יפו וחיפה, מדוע לא יגדל יחד עם זה גם צורך בעתונות עברית בשביל הצעירים העבריים, שעריסתם עמדה בארץ העברים ואשר גדלו ונתחנכו בבתי-ספרה העבריים? –
נבא האדון העורך את “הצבי” ולא ידע מה נבא. אמנם אין כל ספק, שעתידה העתונות העברית הארצישראלית להכחד, אבל לא העתונות העברית הארצישראלית בכלל אלא רק זו של עכשו, ולא הזרגון ימית אותה, אלא היא עצמה תגרום את מיתתה, וכשתמות – איש לא יספוד לה ולא יבכה לה רק ההיסטוריקון הבא יציב לה ציון, לאמר: פ“נ זו שלא היה טעם למותה כשם שלא היה טעם לחייה”…
אני רגיל לקרוא את כל העיתונים העבריים שיוצאים עכשו בארץ-ישראל. מכל מקום לא אעמוד כאן אלא על שנים מהם, הקודמים בזמן: “החבצלת” השחורה ו“הצבי” הנאור (לפי ההגדרה של עורך “הצבי” בעצמו), משום שגם העיתונים החדשים היוצאים שם דומים בצביונם אם ל“החבצלת” או ל“הצבי” ואין בהם אלא שנוי-השם בלבד.1
ואני שואל: “החבצלת” האורתודוכסית בצביונה של עכשו מה צורך יש בה להעברים האורתודוכסים שבארץ-ישראל ושבגולה? אמנם האורתודוכסיה שלנו, צריכה לעתון עברי אשר ילך ואשר יבוא לפניה, אשר יטיף לתורה ומצוות ויבאר לקוראיו את עניני החיים לפניה, אשר יטיף לתורה ומצוות ויבאר לקוראיו את עניני החיים וצרכי השעה מנקודת ההשקפה של האורתודוכסיות. ואם יש לה להיהדות האורתודוכסית צורך בה“איזראעליט” הגרמני שבפראנקפורט, לא כל-שכן שיש לה צורך גמור בעתון עברי אורתודוכסי בירושלים. אבל “החבצלת” הירושלמית מה ענינה לכאן? וכי קשקוש בקופסאות והכרזות צעקניות, שנכתבות “בהסכמת חו”ר ופו“מ וכו'” לחובבי “ציון וירוש”תו" ושכבר קצה בהם אפילו הנפש הגסה, רשימת מזמורי תהלים לגזרת-תענית, “חכמותיו”, גימטריאותיו, נוטריקניו ו“בקשת הקי”פן" של מו“ח, רומאנים על דרך ה”פשט’ליך" של יעקב איש תם, “פילוסופיה” ומשלים יפים על “לוקשין ומאקרעטע” בלע“ז של איזה “עברי” וכדומה מהני מילי מעליותי, שה”חבצלת" מלאה אותם, – וכי יש בכל הדברים הללו איזה טעם וריח, וכי יש בהם אפילו אבק צורך לאדם מן הישוב, ויהי אורתודוכסי שבאורתודוכסים? וכי זו היא אורתודוכסיות, שמשמעותה שיטה קבועה בחיים והשקפה ידועה על היהדות? הן זו היא סתם טפשות מן המדרגה היותר נמוכה, שאפילו ר' אליעזר ליפמאן זילברמאן זצק“ל מליק לא היה נזקק לה עכשו. ואם גם יעשה לו נס למר סילמן וכל העתונים הזרגוניים שבירושלים יגועו ויתמו יום אחד הם ועורכיהם ומולי”הם וכל היקום אשר ברגלם, – האם יתקים אז “עתון” עברי כ“חבצלת”, ואם יתקים – האם ישמח מר סילמן לדבר הזה?
ומן ה“חבצלת” השחורה אני הופך את פני כלפי “הצבי” ה“נאור” ושוב אני שואל: כוי זה – ספק הבלים ורעות-רוח, ספק לשון הרע ורכילות, ספק “ליטרטורה” של ילדים, “המנסים את הנוצה”, ספק אפר נשמות שרופות של זקנים שזקנותם בישה את ילדותם – כוי זה למה הוא קים ולי יש צורך בו?
היהודי הארצישראלי יש לו צורך בעתון. עדים הם העתונים השונים. הבאים לארץ-ישראל מאירופה במספר מרובה, בערך, ושיש להם קוראים הרבה בקרב יהודי הארץ. סתם יהודי ארצישראלי הוא חניכה ובנה של התרבות האירופאית ועדין תלוים לו בנפשו נימין הרבה, הנעוצים באותה ארץ שהוא עצמו או אבותיו יצאו משם. ואולם לא די לו להיהודי הארצישראלי בעתון, הנערך על גדות הניבה או הסינה, הוויליה או הווייכסל. סוף-סוף עתון כזה בא אליו מעולם אחר, שבנוגע לפרטים הרבה כבר חדל מהיות עולמו שלו. הוא צריך לעתון שבו ישתקף עולמו שלו ובו ימצאו להם בטוי צרכיו ואינטירסיו שלו, דאגותיו המיוחדות לו ותקותיו המיוחדות לו. תחומיו של היהודי הארצישראלי צרים עדיין וסכום עניניו החדשים, שנולדו לו בארץ זו ולא יכלו להולד בארץ אחרת זולתה, לא רב הוא לעת-עתה. אבל הענינים המיוחדים החדשים הללו כבר ישנם וגבולות תחומיהם הולכים ומתרחבים, אף כי לא באותה מהירות, אשר אליה אנו מתפללים. והיכן ימצאו להם את בטוים הנאמן אם לא בעתון מקומי, ארצישראלי? אני מכיר ומבין את התמיהה והחיוך של בטול, הפורחים לעתים קרובות בפני היהודי הארצישראלי כשהוא קורא בעתוני חוץ לארץ את הפלפולים המשונים ואת ההסברות הנפלאות על עניני ארץ-ישראל, ישובה היהודי, מהלכו, מצבו ועתידותיו. המתוּנים שביהודי הארץ מבינים, שבני אדם היושבים בווילנה ובפטרבוּרג, בווארשה ובאודיסה, בקלן ובברלין, היודעים את ארץ-ישראל מתוך השמועה בלבד או, לכל היותר, מתוך הבטה שטחית בעין אחת ועל רגל אחת, אינם יכולים לדעת את האמת כמו שהיא ולפיכך הם מתפלפלים ומעיילים פילא בקופה דמחטא; הרתחנים שבהם אומרים, שבני-אדם אלו אינם רוצים לדעת את האמת ושבכונה הם מערבים אורות וצללים ומחליפים אלו באלו. ואמנם עתוני חוץ-לארץ מקלקלים את השורה, משום שעל פי רוב אין להם ואי-אפשר שתהיה להם הבנה ישרה בעניני הישוב הארצישראלי. והיהודי הארצישראלי קורא ותמה, קורא וצוחק. ולבסוף – גדול כח השפעתה של מלה נדפסה! – הוא עצמו מתחיל להאמין בדברים אלו שאין להם יסוד ואשר שחק להם, הוא עצמו מתבלבל וניטלת ממנו היכולת לעשות את חשבון נפשו, חשבון צרכיו ומחסוריו. ולא עוד, אלא שניזקת ומתמעטת דמותה של ה“ארצישראליות” בתור ענין עממי ומשא-נפש לאומי: הפלפולים טסים וסותרים אלו את אלו, הסברות מתנגשות ומבטלות זו את זו, הידיעות דוחקות אשה את רגלי חברתה, והקורא התמים עומד מוכה-תמהון, מושך בכתפותיו ואומר: “שמא כל הענין הארצישראלי הזה אינו אלא בדותה בעלמא?”…
והנה באה העתונות הארצישראלית “הנאורה” בדמות “הצבי”, למשל, למלא את הצורך. בבקשה מכם, הסתכלו נא בה, ב“נאורה” זו, רגע אחד ותראו מה יש בה ועד כמה יש לה הזכות להתקים.
אפשר לעבור בשתיקה גמורה על החלק העתוני הכללי שלה, שאיננו ראוי להזכר אפילו כלאחר יד, ולדון אותה לכף זכות: “נאורה” זו עניה היא בממון ואין ידה משגת להעמיד לה בארצות הגולה סופרים פחות או יותר הגונים, אשר יספיקו לה מזמן לזמן ידיעות והשקפות פחות או יותר חשובות על החיים הכלכליים והיהודיים. עניים בכשרון וחסרי כח הבדלה הם הקברניטים עצמם ולפיכך הם בוררים מתוך העתונים, הבאים מארצות אחרות את הידיעות הטפלות, דוקא את הגוזמאות ואת ההפרזות ואת הנסים והנפלאות על שלג של אשתקד ועל ביצה שספק נולדה, ספק לא נולדה. לפי האמת חסר לה ל“נאורה” זו חלק כללי כמעט לגמרי הרי מונחים לפני עשרת גליונות “הצבי” האחרונים. מסופקני אם החלק הכללי שבהם ומה שאינו נוגע לטורקיה וארץ-ישראל יש בו, כשהוא לעצמו, כדי למלא אפילו חצי-גליון “הצבי”. ובכן אין לנו לדון אלא על החלק המיוחד לעניני ארץ-ישראל.
תאמרו: מהפכה אחרי מהפכה היתה בטורקיה, מצד שלטון העריצות נעשה שם גם הנסיון האחרון להפוך “קערה על פיה” ולבטל “בחדא מחתא” את כל נצחונותיהם של גואלי העם והארץ. ודאי חרד גם היהודי הארצישראלי לשמועה זו ובודאי נזדרז גם עתונו “הנאור”, שחופש הדבור לא ניטל ממנו אפילו לשעה אחת, לחזק את בטחונו ואמונתו בכח החרות. לבאר לו את פירושה של המהפכה האחרונה ולהכינו לכך, שיהיה גם הוא, היהודי הארצישראלי, משתתף עד כמה שיהיה הדבר תלוי בו במלחמה לנצחון החרות.
לא טעיתם. “הצבי” היה הראשון שהכריז והודיע בהנאה מיוחדת על מפלגתו של חילמי-פחה, עמודם הימני של הטורקים-הצעירים, ותיכף כשנתקבלו הידיעות המחרידות הראשונות מקושטה, “שנס “הצבי” את מתניו” והתחיל שונה לטורקים-הצעירים פרק בהלכות דרך-ארץ והליכות המדינה ומצדיק עליהם את הדין. ולא עוד, אלא כשפסקו הידיעות מקושטה “הלכנו אנחנו בעצמנו (אין “הצבי” מדבר אלא בלשון “אנחנו”, רמז לעסק של משפחה) להפוסטה הטורקית שבירושלים” ודברנו ושוחחנו הרבה עם פקידי הפוסטה על כל אותו הענין, עשינו ראיון עם הטלגרפיסט בעצמו, אנחנו הגדנו לו את דעתנו והוא שתק ולא הגיד לנו את דעתו, הרבה למדנו משתיקה זו, אלא שלא נודע לנו כלום וגם אין אנו יודעים כלום. והכל שריר וקים…
תאמרו: ארץ-ישראל אף-על-פי שאוכלסיה מועטים כבר יש בה מקום לריב לאומים שונים, העלול להתגבר עכשיו בעידן ריתחא, וליהודי הארצישראלי נחוצים כשרון וזהירות מיוחדים שלא יסתבך גם הוא ברוב זה שאינו שלו, ומצד אחר ידע לשמור על כבודו וזכיותיו בנימוס ובתבונה בשעה שהאחרים יאמרו לפגוע בהם. ודאי יודע “הצבי” הנאור להפר איבה כשהשעה צריכה לכך ולהגן על כבוד עמו כשיש צורך בהגנה.
לא טעיתם גם הפעם, כבוד עורך “הצבי” מכריז ומודיע במאמרו “אנחנו”: בשעת המהפכה האחרונה, כשאמרה העריצות לסתור את בנינם של גואלי העם והארץ “לא עשינו אנחנו, היהודים, מאומה… העם היהודי אשר בטורקיה הגדולה עמד כולו מנגד, בפחד, בקרירות, כמו תמיד אצל היהודים (?)… ובאמת, מה לו, לעם המוזר הזה (כלומר ליהודים) אם יש חושמה בארץ ופתאם התנפלו עליה נבלים להחניקה? מה לו, אם עבדול-חמיד המושל הידוע בעריצותו, יושב ושולט בקושטא שלטון אכזרי או אם העלו על כסאו איש חדש, רישאד החמישי שמו? רישאד אינו יהודי, גם לא אבדול-חאמיד, אף לא הוזיר פלוני או אלמוני, יעשו נא האנשים האלה כרצונם, ישחטו איש את רעהו… היהודים יביטו, יתענינו קצת ולא יותר… ההשתתפות בעבודה הכללית, בממלכה המשותפת לו (ליהודי) ולשאר העמים מסביבו – אל נא אל נא, תדרשו זאת ממנו, עשה לא יעשה… ט”ו אלף ארמינים נשחטו, נרצחו, הומתו. ט“ו אלף – והמספר העגום הזה אינו אומר לנו כלום כמו תמיד אצל היהודים!… לך הגד להם (ליהודים) כי זה עתה, לפני שבועים, הורידו לטבח ט”ו אלף ארמינים אומללים… מעוג קל על שפתותיהם, אנחה קצרה מלבם – ולא יותר… הארמינים אינם אלא עמלקים. עמלקים, הלהם נעזור? למי? לעמלקים? חס וחלילה!"…(“הצבי” גליון קס"ג. – הדברים נמסרו כאן מלה במלה, בדיוק גמור, רק פזור האותיות לי הוא).
תאמרו: כיון שיודע “הצבי” להגן באופן מצוין כל כך על כבוד עמו, חזקה שהוא יודע להגן גם על כבוד עצמו, על כבוד עורכו וקברניטו.
לא שגיתם, לאחר שנתפרסם המאמר “אנחנו” הטילו בני ראשון לציון חרם על “הצבי” ובמחאתם הם כותבים: “אמנם עם מוזר אנחנו, כי רק עם מוזר כעמנו באמת יכול להוציא מקרבו עורך כבן-אבי (כלומר עורך “הצבי”)… עורך שלפי השקפתו הנשגבה על החיים העברים הוא בא סוף-סוף לידי מסקנא כזו, שמתוכה הוציא כנראה משפט מין מוטו שכזה: “היה כופר, היה פוקר, היה מלשין, היה מוסר, חרף את מערכות ישראל, העמידם בסכנה, סבך את מצבם… שקר, רמה, החניף גם על חשבון אחרים גם על חשבון עמך האומלל וכו' וכו' רק דבר תדבר בשפה העברית, תתגדר בה ויהודי נאמן הנך לעמך, לארצו ולשפתו… אוי לך עתון שעורכך נער!… וכל הדברים הללו נדפסו שחור על גבי לבן מלה במלה, אות באות, ב”הצבי” גופו (גליון קס"ח) בלי שום הערה מצד המערכת.
תאמרו: מגוון ומנומר הוא הקהל היהודי בארץ-ישראל. יש בו קבוצי יהודים שונים מכל הארצות שבעולם, וכשם שאין פרצופיהם, מנהגיהם ואורחות חייהם שוים, כך אין דעותיהם שוות. ואם אנו רוצים, שכל הקהל המנומר הזה יקבל צביון ידוע, מעין צביון מיוחד של חברה יהודית מאוחדת, דין הוא שהעסקנים ובעלי ההשפעה יתנו את לבם בעיקר וראשונה לברוא איזו דעת-הקהל צרופה ושהעתון הנאור יעמוד בראשם של הבוראים את דעת הקהל הצרופה הזאת.
לא שגיתם גם הפעם, יש ביפו אגודה לבנין בתים ו“אחוזת בית” שמה. נמצאו מערערים על ההנהגה של האגודה, ו“הצבי” ממהר לעשות את גליונותיו במשך שבועות לביבין של שופכין, לצנורות המקיאים מתוכם זוהמה וחלאה. זלזולים וגדופים, חרפות וקללות שאין להם סוף. וכשאתה קורא את הגליונות הללו נדמה לך שנכנסת פתאם למרחץ, שבני אדם הולכים שם ערומים, מנגחים זה את זה ומתיזים רותחים איש על רעהוּ… וקמת וברחת ואמרת: מקום שיש מרחצאות כאלה – אל ידור בו אדם מן הישוב…
תאמרו: אלמלי לא נברא הישוב היהודי החדש בארץ-ישראל אלא כדי להחיות את שפתנו הלאומית ולשימה בפיהם ובלבבם של אלו, שעינם ניזונית מהדר השרון והכרמל ואזנם קולטת את המית הים הגדול ושירת הירדן – אפשר שֶׁדַיוֹ בכך לעת-עתה, ו“הצבי”, העברי “הנלהב”, אותו “הצבי”, שיוצרו ובוראו היה בשעתו באמת חלוצה וגבורה של הלשון העברית ודאי הוא גם עכשיו מחבבה של העברית בארץ ומרים כבודה.
ואולם הפעם טעיתם. אמנם אין לך גליון “הצבי” שאין בו לכל-הפחות תריסר “הוי ואבוי” על הזרגוניסטים הבוגדים, הנבלים, הנבזים וכו' וכנגדם תריסר “האח” ו“סימן טוב” המכוונים כלפי המקנאים קנאת העברית. אבל הואילו וקראו נא, אם יש לכם סבלנות ואורך-אפים לכך, גליונות אחדים של “הצבי”, עצמו ותודו, שבני-אדם אלו, העושים את “הצבי”, אין להם בלבם אפילו דמדומי טעם והרהור שירה, שהם (תהי חטאתם זאת לנגדם תמיד?) חללו את מקדשנו, נטלו משפתנו את נשמתה והשאירו לנו את אותיותיה, קמציה ופתחיה ועשו, כנראה בכוונה מיוחדה, את העברית גופה לז’אַרגון נמאס ושפת-עלגים. אל תבקשו ב“צבי” סגנון עברי, אל תבקשו בו את חנה ויפיה, כחה וגבורתה של הלשון העברית, אל תבקשו בו הד שירת הירדן וברק יפעת הכרמל: בנקיקיו האפלים מתלונן הצרצר “המנסר שירתו היבשה הריקה”…
תאמרו: עתידה היהדות הארצישראלית להחריב ערכים ישנים ולברוא חדשים במקומם. הרי מעין געגועים חדשים, שלא ידענום בגולה, לשחור-קרקע ולזוהר-שמים; הרי פרשיות חדשות, סתומות ופתוחות, בתורת החנוך; הרי אפשריות ותקוות חדשות, שבאו להיהדות הארצישראלית בהיסח הדעת; הרי מוסדים צבוריים ולאומיים, שכבר בגרו, נעשו “בני עונשין” והגיעה שעתן שינתן עליהם עולה של דעת הקהל; הרי חלוקי דעות בדבר מעשים העומדים להעשות וכו' וכו'. ודאי תופסים כל הענינים הללו מקום בראש גליונותיו של “הצבי”, העתון העברי הארצישראלי הנאור.
טועים, טועים אתם. לדברים “כאלה” אין שעריו של הנאור שלנו פתוחים. פתוחים הם (עיין “דואר הצבי”) להלצות שטחיות ותפלות, לפסלתם של דברים בטלים, לגסות, לריחם המיוחד של מכתבים הערוכים בסגנון מיוחד לשוקול-דילילי וחברותיה וכו'. פתוחים הם השערים לדברים הללו שהרי – “חמש פרוטות המלה”…
ועומד מר סילמן וממטיר אש וגפרית על העתונים הזרגוניים, הנמכרים בחוצות ירושלים וערי יהודה. שיננא! אם באמת אתה רוצה בתקלתה של העתונות הזרגונית ובתקנתה של העברית – חזור בך ושפוך את חמתך על זו האחרונה, על זו של עכשיו…
ועומד עורך “הצבי” ומנבא מיתה קרובה להעתונות העברית הארצישראלית. חזקה על נבואת תלמיד-חכם שכמותו, שלא תצא לבטלה: מות תמות העתונות העברית הארצישראלית, זו של עכשיו, ה“שחורה” ו“הנאורה” גם יחד. היא עצמה תגרום את מיתתה, ואיש לא יבכה לה ולא יספוד לה –
"קיינע מעססע ווירד מאן זינגן,
קיינען קדיש ווירד מאן זאגען, –
ניכטס געזאגט אונד ניכטס געזונגען"…
“הד הזמן”, 1909
-
מוציא אני מכלל זה את “הפועל הצעיר”. זה כבר יש לו לכל–הפחות הרצון, – אעפ"י שכנראה אין עדיין צורך כזה, – לעשות עתון מפלגתי הראוי לשמו. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.