אגרות שמריהו לוין: במעשה הבנין / שמריהו לוין
אל אחד העם, לונדון
חיפה, 24 אפריל 1912
לידידי היקר והנעלה, שלום וברכה!
קיבלתי את מכתבך מן 5 דנא והנני מביע לך תודה בעד ברכתך, כי אצליח במלאכותי.
מה אומר לך, יקירי, רציתי לבוז לקטנות, לפסוח על המגרעות, שאפשר עוד לתקן אותן, ולהביט על סביבי מנקודת ראיה יותר רחבה, אך אין הדבר עולה בידי והצער עולה על הנחת הרבה פעמים.
ראשית מה שנוגע לברלין: עד כה לא זכיתי עוד לקבל אף מכתב אחד מה“אדונים”, ששלחו אותי הנה, וכדי בזיון וקצף. הנני מניח את הצד הנימוסי שבמחזה הזה, מפני שנהירין לי שבילי ההנהגה כביכול בברלין. אבל איך אוכל לעבוד, ושאלות לאין מספר מבצבצות לרגל העבודה והן דורשות את פתרונן בלי עיכובים. כן למשל ניגשנו אל המלאכה לא רק כעברים, כי אם כעוורים ממש, המגששים באפלה. הן זוכר אתה, כי בין המעלות הטובות שיש למגרש הטכניקום, ושהד“ר נתן היה מונה אותן בכל ישיבות הועד ובכל האספות היתה מעלה אחת כפולה מכופלת: טבע האדמה שהיא כמעט כולה מוצקת אבן. המהנדס ברוואלד שמע את התהלות והתשבחות, סמך עליהן ועשה חשבון, כי כל בנין היסוד של הטכניקום יעלה אך בערכך לשבעת אלפים פרנק. צריך רק לגלות את מכסה העפר מהאבן ולבנות. והנה ניגשנו אל העבודה. במקומות אחדים חפרנו כבר עד עומק של שבעה מטרים, ואין עוד אבן ואין זכר לאבן. מר ברסקי אינו אלא ממלא את פקודותיו של ברוואלד, וזה האחרון כל כך רחוק מהבנין. הזמנתי את שומכר מפני שסוף סוף בנה הרבה ומומחה הוא במקצוע הזה, וגם פניות צדדיות אין לו, והוא אמר בפירוש, כי אך תמימות יתרה היתה מצד הבנאי לחשוב, כי על יסוד רעוע כזה יש להקים את בנין הטחניקום. כי אי אפשר לקמץ בהוצאות במה שנוגע להיסוד. לפי השערתו יעלה בנין היסוד עד ארבעים אלף פרנק לכה"פ. שומכר יתן לי הרצאה מפורטת עם כל הטעמים והנימוקים ואשלחנה לברלין כמובן. הרי לך דוגמא והרי לך ההתחלה. בחרו את המקום בעד הטחניקום, הבנין הראשי, ולא מצאו לנחוץ לבדוק ראשית כל את אדמת היסוד. אמת, כי מקרים כאלה אינם בודדים פה בארץ, וכזה קרה גם להסנטריום הגרמני על הר הזיתים ועוד ועוד, אבל היא הנותנת, דווקא מפני זה צריך היה להיזהר ולבלי לעשות חשבונות, שאין להם כל יסוד. רואה אני, כי כל עבודת ההכנה נעשתה באופן עיוני, כמו נגשו לבנות מוסד תלוי באויר. שומכר וגם הקבלנים שלנו מערערים, למשל, שעל פי התכנית של ברוואלד יש רק עובי אחד, של חמישים סנטימטר מן המסד ועד הטפחות לכותלי הבנין של הטחניקום, וגובה להם 14 מטר, ופה, במקום רוחות וסערות נוהגים להוסיף על העובי של הקומה התחתונה לכה”פ עשרה סנטימטרים. שינויים כאלה, אם גם תבוא עליהם ההסכמה מברלין אינם קלים כל כך, וחבל שמתגלים הם רק כעת לרגל העבודה.
אם אוסיף על זה את שאלת הפועלים הארורה , תוכל להבין, שאין אני קופא פה על שמרי. להאומנים המשובחים יש עבודה גם בירושלים ואינם רוצים לנוד ל“מרחקים”, והבינונים, מכיון שהם יודעים, שהקבלנים אנוסים להזמין אותם, מעלים את השער. פועלי ציון מתמרמרים, ערבים מאיימים ואין נחת. לע"ע עובדים אצלנו ששים אחוז עברים וארבעים אחוזים ערבים.
בודאי הודיעו אותך מברלין, כי לפני שני שבועות הנחנו את אבן הפינה לבנין הטחניקום. עשיתי את הדבר הזה נגד רצוני, אך כך גזרו עלי, מפני שהד"ר טשלינוב חפץ להניח את האבן הראשונה. החגיגה היתה בלי רעש, אבל יפה עד למאוד. אפילו הקונסול הגרמני הרבה לספר בשבחם של היהודים נושאי הקולטורה. הפקידים המקומיים לא באו, אבל מבלי כל כוונה, כי אם פשוט מעצלוּת, כדרכם תמיד. אדרבא, היחס שלהם אל המוסד הוא כעת חיובי, וחושב אני, כי מצד זה לא נפגוש כל מכשול ומעצור.
בדבר ועד הבנין, הנני מזמין לפעמים את קייזרמן אף מפני הכבוד, אבל באמת בטל כבר הועד ואין לו עוד כל ערך. יכול אני להימלך עם מי שאמצא לנחוץ. אמנם גם מר קייזרמן בעצמו יודע כעת כי אין לו יתרון על יתר האנשים שאני מתיעץ עמהם לפעמים.
בדבר העתקת מכתבי לברלין קשה לי לע"ע לעשות כרצונך, מפני שאין לי מכונת הכתיבה ואין אני יכול לעשות שתי העתקות. ועוד גם זאת. אני הייתי יותר מרוצה לוא קיבלת את ההעתקה ישר מברלין ולא ממני. הן יש שתחפוץ להעיר אל איזו שאלה שבברלין רוצים דוקא להעלימה. ואהיה כמתעתע.
ע“ד התחנה להיגינע אין לי מה להוסיף. היא עומדת ברשותו של מר אהרונסון, אבל בראשה יעמוד הד”ר ברין מחדרה ועוד שני רופאים עוזרים על ידו. לרגל המוסד החדש הזה נולד כבר סכסוך חדש בין אהרונסון ובין הד“ר [הלל] יפה. זה האחרון קיוה, ובצדק, כי הוא יעמוד בראש המוסד, והנה ניתן משפט הבכורה לרופא צעיר. אודות פרטי הסכסוך תכתוב לך בודאי בתך לאה. היא מלאה כעס על אהרונסון, שנהג כעריץ וכאכזר בנוגע להד”ר יפה. נסינו לעשות שלום בין שני הצדדים, לע“ע לא עלתה בידנו לפשר ביניהם. כמובן אין אני רואה מקום בהתחנה הזו בעד חביבנו וויצמן אפילו לעתיד. אהרנסון לא יזמין לעולם אנשים העומדים עמו בשורה אחת, אע”פ שהוא חושב, שאנשים כאלה לא באו עוד לעולם. מדוע לא השתדלת שהנדבה החדשה של בית ויסוצקי תוּעד למחלקה כימית על יד הטחניקום. אחרי התחלה כזו היה ווייצמן יכול למצוא עוד מקורות חדשים והיה בורא ע"י זה את האפשרות לעקור במשך הזמן את דירתו ממנטשסטר ולהשתקע פה.
ואחרי כל אלה הנני חוזר עוד הפעם על דברי ואומר, כי אינני מתחרט כלל שבאתי הנה. אולי יעלה בידי לתקן מה שיש לתקן ולברוא שיטה בעבודתנו פה והיה זה שכרי.
מביתי מקבל אני מכתבים שלא בתמידות, וזה גורם ליה הרבה צער ושולל ממני את שלוות הנפש. זה יותר משלושה שבועות שלא קיבלתי מביתי שום מכתב. בתך לאה מתעתדת לנסוע בקרוב לאירופא ובעוד שני חדשים יסע גם שמואל ואשאר פה כמעט לבדי, כי לפניהם הנני שופך את רוחי מדי ערב בערב ומספר את צרות היום.
ואחרון אחרון ע"ד מאמרך האחרון בהשלוח (*“סך הכל” ב“השלוח” כרך כ“ו חוב' ג' [ניסן תרע”ו]). קלויזנר יודע שצריך לעשות “הערות”, ומפני שאין לו חוצפא כזו להדפיסם במקום שנוגעות הנה למאמריך אתה, יוצא הוא ידי חובתו בהערות במכתב פרטי. מה שנוגע לי, להרושם שעשה המאמר הזה עלי ועוד על רבים מאתנו, הנני אומר לך בפירוש, שמעולם לא נהניתי מהשקפותיך כמו בפעם הזו. מכל ההשקפה בולט בטחון ותקוה ואם מהרס אתה את חלומותיהם של המדיניים אין בכך כלום. הפקחים שבהם חדלו גם המה מהאמין בחלומות והצעקנים אין מוסיפים דבר על רכושנו הלאומי.
היה שלום, יקירי, ולך בכחך זה, כי רבים אשר אתך.
שלך באהבה רבה
שמריה הלוי
אל ד"ר ארתור האנטקה, ברלין
(*תורגם מגרמנית)
חיפה, 5 במאי 1912
אדוני הדוקטור היקר!
את מכתבך מיום 22 באפריל קיבלתי, לצערי, רק ב-1 במאי, ועד היום לא יכולתי להשיב עליו.
הרושם הכללי שארץ ישראל עשתה על ד“ר בודנהיימר ומר הופיין הנו, כנראה, טוב למדי. זאת שמעתי משניהם כמה פעמים. אולם רשמים דרכם להתנדף לעתים, אך מניח אני, כי בעניינים רבים נוכל לסמוך על תמיכה מצד שני האדונים, לפחות בזמן הראשון לאחר שובם. ד”ר בודנהיימר הביע כמה פעמים את דעתו באזני, כי עכשיו הבין, מה רבה יכולה להיות השפעתה של פעולה תרבותית שיטתית מצדנו בשביל ה“ישוב” כולו. בעיניו – כך הוא טוען – אין זו “בטלנות”, כפי שאוהבים להתבטא בקלן, כרגיל, אלא פעולה פוליטית נבונה. לא טענתי כנגדו.
מר הופיין, לעומת זאת, הנו מסוגר יותר, ומכיון שהרי יבוא בעוד זמן קרוב למדי לארץ ישראל כמנהל, כבר נוקט הוא עמדה מסוייגת בעוד מועד. מצטער אני צער עמוק ביותר על כי לא עלה בידנו לרכוש את ד"ר שטראוס לעניין באנק אנגלו-פאלשתינה. במקום דג טוב אחד רוכשים אנו תמיד דגים מלוחים רבים.
עם שני האדונים דנתי בכמה שאלות, אך לא עיבדתי אתם ראשי פרקים או אף תכניות. ראשית – ערך ד"ר בודנהיימר את מסעו דרך ארץ ישראל במהירותה של “טיטאניק” בשעת התנגשותה עם הקרחון; אולם, שנית, הייתי גם אני עסוק מאוד בענייני הטחניקום. תפקידי כאן מתגלה כמסובך הרבה יותר משנראה היה בתחילה.
גם עתה אין לי עדיין האפשרות לעסוק בעניינים אחרים; עלי לעשות כמעט את כל הזמן על מגרש הבנייה. אין טעם בכך שאכתוב לך פרטים. ה“בנייה”, במובנה הפשוט וכן במובנה המושאל, כרוכה כאן בקשיים גדולים: חייב אדם להיות מצוייד בסבלנות.
ד"ר צ’לנוב כבר יוצא את הארץ מחרתיים. בדרך כלל הנו שבע-רצון, אך עם גידולה של שביעות-הרצון גדל גם התאבון. הוא רכש מגרש בחיפה; אני מייעץ לכל חברינו לעשות אותו הדבר, לא מתוך יצר-החיקוי אלא מתוך מניעים אנוכיים בהחלט: חיפה יפה כל כך.
ד"ר ציפר מלמברג הנו נלהב לחלוטין משהותו כאן. לדעתו, אפילו אני לא הגזמתי אף במילה אחת בנאומי על ארץ ישראל. גם הוא קנה כאן מגרש וחושב ברצינות לעבור בקרוב לחיפה.
גם אדם בשם ד“ר דולז’אנסקי מיקאטרינוסלאב, אחד הרופאים בעלי שעור הקומה הגדול ביותר שם, רכש כאן מגרש, ובמרחביה – 150 דונאם קרקע. לעומת זאת יצאו כמה תיירים אמריקניים את הארץ תוך התמרמרות מפני שבמקרה הודרכו על-ידי אנשים פחותי ערך. חסר לנו מוסד ל”קבלת-פנים", והתרשמות האנשים כאן תלויה לעתים יותר מדי קרובות בידי המקרה.
אני מצפה כאן לד"ר רופין ומקוה לדון אתו במפורט יותר בכמה וכמה דברים ועל כך אודיע לך לאחר-מכן.
כפי הנראה אשאר כאן עד אמצע אוגוסט. אך אין זה ברור עדיין, אם אז אוכל להיפנות מכאן ללא קשיים. העובדה, כי היה עלי להפסיק את פעילותי הציונית גרידא, כואבת לי, בפשטות. אך אין אני חפשי בבחירתי.
עם הערותיו של ד"ר יעקב טהון בדבר קרן-המרכז מסכים אני לחלוטין. לדעתי שגיאה גסה היא ששגינו במזגנו את קרן-התרבות בקרן-המרכז. אנו חייבים חובה מוסרית ופורמאלית לעסוק בפעולות תרבות בארץ ישראל ובמזרח. משימה חשובה זאת מן הדין היה שתישאר נפרדת משאר המשימות. סבור אני, כי בועידה השנתית נערוך רביזיה בשיטתנו הנהוגה באיסוף כספים.
ברכות לבביות ביותר לכל ידידינו המשותפים, ובברכת-כרמל
שלך
ש. לוין
אל הרמן כהנהיים, ניו-יורק
(*תורגם מגרמנית. המכתב קטוע.)
חיפה, 7 במאי 1912
הרמאן יקירי!
מאת ד“ר מוסינזון, שחזר לפני זמן קצר, נודע לי כי לאחרונה לא היית בקו הבריאות. הלנה הודיעה לי פרטים נוספים. חולייך משכבר הימים שוב פקד אותך. הידיעה הפתיעה אותי וגרמה לי חוסר-מנוחה חדש. הייתי כותב לך מזה זמן רב, אך נסיבות שונות מנעוני מכך. שהרי לפני צאתי לדרך הבטיח לי ד”ר נתן להסדיר את עניין רוזנוואלד – להבהירו, לפחות. אולם ברלין, למרבית הצער, מתמידה ללא תקנה בכל הנוגע לדייקנות. יותר מחדשיים עברו מאז עזבתי את ברלין; עד היום לא קיבלתי מאת ה“אדונים” אף מכתב אחד ויחיד. הם ציידו אותי ביפוי-כוח מקיף, ודעתם, בוודאי, כי בזאת יצאו ידי חובתם. לא הייתי מתרגז כלל לולא צצו בעיות חדשות, שאינני יכול לקבל אחריות עליהן. עבודות ההכנה לא בוצעו ביסודיות, ועכשיו מתגלה על כל צעד ושעל, עד כמה הן לוקות בחסר. נוהגים לדבר על הסדרים הפולניים, אך יכולים הם להחשב אפילו מופתיים בהשוואה לאלה הברלינאיים. אני מנהל קורספונדנציה במכתבים ובמברקים עם ברלין, כלומר – אני שולח את הדינים-והחשבונות שלי באופן סדיר, מבלי לחכות לתשובה. קורספונדנציה חד-צדדית במקצת – אך אין דבר!
ועל אף זאת, הרמאן יקירי, רואה אני את עצמי מאושר שקיבלתי על עצמי את תפקיד הפיקוח. קשה לי להכריע הכרעה, אך אינני מתחרט עליה. במשך כל החורף עבדתי עבודה קשה מאוד, אך כנגד זאת – בהצלחה רבה. אך נאלצתי להבין במהרה, כי קלות-דעת נהגתי בהסכימי לבחירתי כחבר בוו[עד] הפ[ועל] המ[צומצם]. להיות פעיל בפעולה ציונית, ואף לעמוד בראש התנועה, ועם זאת להתענות מדי יום ביום בדאגות של פרוטות – בזאת לא יכולתי לעמוד עוד. הוצאות המחייה בברלין נעשו גדולות מדי; התביעות אותן אני נתבע על-ידי החברה נתרבו; גם משק הבית שלנו התרחב, ולא היתה לי אפשרות של קיום הוגן בברלין. הכנסותי עולות לסך 11,000–12,000 מארק, הוצאותי – 16,000, לפחות. זהו תרגיל המסתיים, בהכרח, במינוס.
אני מרגיש את עצמי שלא במאושר. זו הפעם הראשונה בחיי עזבתי את הלנה ללא כסף. הדבר כאב לי, כאב מאוד, אך לא היה לי מוצא. הלנה מקבלת מדי חודש את שכר עבודתי ללא ניכוי, אך מקבל אני ממנה מכתבים עצובים מאוד. אין פלא בדבר. לפנים הייתי נאלץ ללוות ולשאול, עכשיו אין זה אפשרי לאורך ימים.
יש בשבילי רק אפשרות אחת כדי להבריא: להקים את ביתי על בסיס איתן יותר בארץ ישראל. אני מאמין, כי גם הלנה היתה יכולה להרגיש את עצמה כאן במאושר הרבה יותר. ארץ ישראל עשויה לרפא את שנינו, כי מחלתנו העיקרית היא – עיר-הכרך, אשר בה אין אנו יכולים לעמוד – – –
אל אחד העם, לונדון
14 במאי 1912, חיפה
לידידי היקר והנעלה, שלום וברכה!
שאלת היסוד בעד הבנין הראשי של הטחניקום עוד לא נפתרה. ברלין שותקת וברוולד מטלגרם ובא בעצות שונות מרחוק. והנה אם אינה דומה שמיעה לראיה בכלל, על אחת כמה וכמה בנידון שלפנינו. מפני זה כתבתי עוד לפני שלושה שבועות לברלין וביקשתי שמר ברוואלד יבוא הנה לכה"פ לחודש ימים, כדי להחליט בדבר היסוד ולסדר את כל העבודה להבא. בשאלה חמוּרה כזו אי אפשר להטיל את האחריות על מר ברסקי, שסוף סוף הוא למד את מלאכת התספורת על זקן הישוב החדש, טרם שצמח עוד. מצדי עשיתי כל מה שיכולתי, היינו הזמנתי את המומחים המקומיים, את מר אהרונסון, את מר בלומנפלד, שהוא מומחה במקצוע הגיאולוגיה ועוד, ואין איש מהם יודע באיזו שיטה לבחור ולבנות בלי חשש.
הנה דוגמא: עוד לפני חדש ימים טלגרם מר ברוואלד כי יעשו “הטענה של נסיון” “Probebelastung”. מר ברסקי לא ידע פשוט במה אוכלים את הירק הזה והשיב סחור סחור, כי אי אפשר לעשות נסיון כזה פה, מחוסר מכשירין הנחוצים בעדו. גם הד“ר שומכר הסכים לדעתו, ועל סמך דבריו אלה כתבתי לברלין, כי אין פה היכולת להוציא את הנסיון הזה אל הפועל. והנה במקרה התיעצתי עם מר ווילבושוויץ ממינסק, שהוא מתארח פה כעת, בשאלה הזו, והוא שחק ממש על משבתנו. מכשירין מיוחדים לא נחוצים לנסיון כזה, ואפשר לעשותו אפילו במדבר שממה, אם רק יש אבנים ומוטות ברזל במדה הגונה. ת”ל חומר כזה יש לנו, והנסיון יעשה במהרה. בין כה חפרנו בורות במקום יותר נמוך, אבל גם שמה לא מצאנו סלעים, שיש לסמוך עליהם.
עבודת בית הספר הבינוני נפסקה לפי שעה, מפני שלא באו עוד התקרות מברלין. מיד כשבאתי הנה טלגרמתי, שנחוץ למהר לשלוח אותם, אבל עד כה איני רואה שום זריזות מהתם.
וברלין שותק, וגם עד היום לא קיבלתי אפילו שורה אחת מהקורטריום מלבד טלגרמא ששלחו לי כסף. זכרה זאת להם אלוהי לטובה!
בכלל הנני רואה, כי ע"י שיטת עבודה כזו נוציא הרבה כסף לבטלה, והבניין ימשך יותר מכפי שחשבנו לא מפני שתנאי המקום גורמים לזה, כי אם מפני ההתרשלות מצד ברלין, הן עלינו לדעת, כי הבניה היא מלאכה פשוטה, וכשנגיע לפרק המכונות ולהשכלול הפנימי יצמחו מעצורים ומכשולים, שאי אפשר לשער אותם מראש.
נחוץ לנו איש מומחה ובקי. איש כזה הוא ווילבושוויץ, הוא אחד מהאינזינרים המצוינים, והוא יכול להיות גם המנהל של ה“ווערקשטאטען” [בתי מלאכה], והוא אחד משלנו, שאנו יכולים לסמוך עליו מכל הצדדים. דיברתי עמו, והוא מוכן להעתיק את מושבו לחיפה אם רק יזמינו הקורטריום. הנני כותב לך אודות זה כעת, מפני שעלינו להכין בעוד מועד לכה"פ אנשים אחדים משלנו, שלא יהיה הכוח “הגרמני” השליט היחידי בהמוסד. מר ווילבושוויץ גמר את הפוליטכניקום בשרלטנבורג וכבר יש לו נסיון גדול של כ' שנה. עיין בהדבר ושים אליו את לבך.
כמעט כל הימים מבלה אני על מגרש הטכניקום. יש לי חדר קטן מיוחד ויש לי מעט ספרים שהבאתי עמי. לולא ה“צרות” והמעצורים הייתי יכול לשבת במנוחה, להשגיח וגם להשתלם. עוד אני מקוה, כי ההתחלה הקשה תעבור, וכי אזכה עוד לראות בעבודה מסודרת.
עם לאה ושמואל [פבזנר] הנני נפגש מדי יום ביומו ומבלה עמם שעה קלה. המה מתעתדים לנסוע לאירופא בתחילת יוני, וחיפה העברית תתרוקן בבת אחת מחצי תוכנה.
לפני שבועים נסו פה ערבים אחדים להקים שאון על מגרשנו. הפיצו שמועות, כי אין אנו מקבלים שום ערבי (כלומר נוצרים) לעבודה. בא אלינו גם ראש העיר ועוד אחדים מהשרים, אבל כלם נוכחו עד מהרה, כי השמועות הללו אך בשקר יסודם, והבטיחו כי מצדם יגינו עלינו לבל תאונה לנו כל רעה. ובאמת נלחמתי מעט עם ה“אדוקים” שלנו ואיני מניח לקפח את שכרם של האומנים המקומיים. עד עתה עבדו אצלנו כששים-שבעים אחוזים יהודים וכשלשים-ארבעים אחוזים נוצרים ומשלמים. מצד זה הנני מקוה כי לא היו שום סכסוכים.
אם אינך טרוד מדי, הנני מבקשך לפקדני לעתים במכתביך ותקל מעט את משא ההתבודדות,
שלך באהבה
שמריה הלוי
אל ד"ר פאול נתן, ברלין
(*תורגם מגרמנית)
חיפה, 19 במאי 1912
אדוני הדוקטור הנכבד והיקר!
האמן לי – כחג ממש היה לי הדבר כשקיבלתי אתמול את מכתבך האדיב מיום 8 לחודש. דבריך השפיעו עלי השפעה מרעננת והפיחו בי אומץ-רוח חדש. שתיקתך הממושכת – יותר משפגעה בי, הדאיגה אותי; יודע אני, כי על כתפיך רובץ משא של דברים רבים עד למאוד שחשיבותם מרובה לציבור שלנו, וכי בריאותך וכושר-פעולתך תלויה בהם הצלחתן של משימות שונות: על אחת כמה וכמה היו לי איפוא סיבות להרגיש כאן דאגה. ואם כי מכתבך אינו משמח ביותר בתוכנו, מכל מקום שאבתי ממנו עידוד-מה. הייתי רואה את עצמי מאוּשר לוּ עלה בידי להתגבר על הקשיים כאן ולמלא את שליחותנו כאן בהצלחה. אפשרות כזאת קיימת; חסרים לכך רק כמה תנאים. לא רק מר ברוואלד נהג בתפקידו שלא בכובד הראש הדרוש – גם כאן במקום מצאתי את העבודה מאורגנת ארגון רופף מדי. מר ברסקי, האחראי הראשי, הנו, כפי שאומרים, כוח-עבודה רציני כאדריכל, אולם חסר הוא כושר-ארגון. אני, אפילו אינני מומחה, מבחין בחסרונה של משמעת בביצוען של הפעולות שבשלבי-העבודה השונים; חסר קו חמוּר של תכנון ותכנית לפיו תתנהל העבודה. מצב-עניינים זה בודאי עלה לנו בסכומים גדולים בעבר ויגרום לנו בעתיד להוצאות רבות, שיכולים היינו להימנע מהן על נקלה על-ידי ארגון קפדני יותר של העבודה בכללותה. אין אני מומחה, אך לאחר שכבר עשיתי חדשיים ומחצית החודש על מגרש הבנייה ועיינתי בפרטים עיון מעמיק יותר, סבור אני כי מותר לי לחוות דעה על כל אחד מן העובדים וכן על שיטת העבודה בכללה.
ברור לי, מה גדולה האחריות שאני מטיל על עצמי – אך גמרתי אומר, לאחר שיקולים מרובים, לתבוע ממך, אדוני הדוקטור הנכבד, אמון רב עוד יותר. אין אני יכול לנקוב פרטים; תובע אני את הסמכות המלאה והבלתי-מוגבלת לפיקוח על המפעל ולארגונו. כך, למשל, נתגלו קשיים גדולים בהנחת היסודות של הטחניקום; אין אנו מוּגנים גם מפני קשיים אחרים – מדבר אני על קשיים טכניים גרידא; את הנחת היסודות יש לעשות בזהירות ובעזרת כוח-עבודה מנוסה. קיצורו של דבר – דרוש לי כאן כוח-עבודה ממדרגה ראשונה, שעליו אוּכל לסמוך לחלוטין. כוח-עבודה כזה יכול אני להשיגו עכשיו למפעלנו – אין זאת כי יד-המקרה היתה בדבר. זהו אחד מידידי משכבר הימים, שאחרי התפתחותו עוקב אני מזה 22 שנה. זהו אדם בשם וילבושביץ' ממינסק. הוא שוהה כאן כאורח, והכרחתי אותו לבצע את בדיקת העומס. את מהלך החיים שלו תמצא במצורף. מבטיח אני לך, אדוני הדוקטור הנכבד, כי בשום אופן אין אני נותן לרגשי-ידידותי כלפי מר וילבושביץ' שישחדוני. מר ו[ילבושביץ‘] הנו אמיד עד מאוד, בתי חרושת לו במינסק ובבוריסוב; הנו אחד האנשים המוכשרים והישרים ביותר שהכרתי מעודי, ונאלצתי להפעיל את כל כוחותי כדי להניעו שיסכים להצעתי. למרבית-המזל מצבו כך, שיכול הוא להתפנות מעסקיו, ומהרהר הוא ברעיון, כי בעתיד יעתיק מושבו לארץ-ישראל. רצוני הוא זה: רוצה אני לקבל לעבודה את מר ו[ילבושביץ’] למשך שנה אחת לפי שעה, ולאחר מכל לפטר שניים מן העובדים שלנו, היינו – את מר [ישראל] שוחט (גיסו של מר ו[ילבושביץ']) ואת מר שוחט מיפו, שאת קבלתו לעבודה בשכר חודש של 200 מארק כבר אישרה ברלין. למר וילבושביץ' ברצוני להציע שכר של 600 פראנק לחודש. אין זה שכר נאה לאדם כמוהו, אך אשיג את הסכמתו על אף הכל. מכך יצמחו לנו הוצאות-יתר בסך 150 פראנק לחודש, אך על-ידי כך נחסוך אלפים רבים, רבים, ויתרה מזאת – נוכל אז להיות סמוכים ובטוחים שלא תיעשינה שגיאות.
לא רק להנחת היסודות אלא גם לאחר-מכן, להתקנתם של המיתקנים השונים והמכונות, לשאלת הבאר, התעוּל וכו' יהיה אתנו איש-מקצוע מעשי ומוכשר ביותר; הוא יחסוך לנו הרבה וימנע מאתנו דאגות רבות. אני מאמין, כי אילו דיבר פרופ' שלזינגר עם האיש הנידון, לא היה מבקש איש-מקצוע טוב יותר בשביל כל העבודות כאן. מר ברסקי יוכל לטפל בתפקידיו המיוחדים; כל אחד אפשר יהיה לקבוע לו את מקומו הנכון.
אדוני הדוקטור הנכבד! מנוי וגמור אתי להתמסר למפעל בגוף ונפש ובאימוץ כל כוחותי. אני מבקש, כי תראה אותי כנציגך לכל דבר כאן בחיפה. לא אעזוב את המקום כל עוד אני מאמין, כי נוכחותי כאן יש בה משום תועלת למפעל.
זהו עיקר-בקשתי. אני מאמין, כי פועל אני לטובת הענין, וכי הצעתי תזכה למלוא ההתחשבות מצדך. אני סומך על הסכמתך כי תינתן, ומבקשך להודיעני על כך באורח טלגראפי.
אשר לענייני האישי, הרי אין ברצוני עוד להטרידך גם בעניינים כאלה. אכתוב על כך בפרוטרוט לד"ר כהן, וברצוני לקוות, כי תימצא העצה הנכונה. לך אדוני הדוקטור היקר, מיטב תודותי על נכונותך לדאוג לי. האמן-נא לי – אין אני נוהג להרבות בדרישות, אך לצערי הזנחתי תכופות מאוד את האינטרסים של משפחתי, ואם ברצוני להביא אותה – את משפחתי – לתנאי-חיים חדשים לגמרי, רואה אני חובה מוסרית לעצמי לדאוג למינימום של נוחיות; בראש ובראשונה נחוצה לי דירה כדי שהחיים כאן אפשר יהיה לשאתם. אינני צעיר עוד, ואת הדרישה למעט נוחיות אין לחשוב לי לעוון.
גיסי נמצא עכשיו באירופה. לדאבון-לבי חולה הוא עד מאוד; הוא מקבל עכשיו טיפול בבאדן-באדן.
בכל לבי מברך אני אותך בברכת רפואה שלמה. ישלח לך אלהי ציון רפואה שלמה, לך ולאחינו.
בברכות לבביות ביותר
שלך
ש. לוין
אל ד"ר י. צ’לינוב, מוסקבה
חיפה, 28 במאי 1912
לידידי היקר והחביב, שלום וברכה!
קיבלתי את גלויתך מאלכסנדריה של מצרים ושמחתי מאוד לשמוע עוד הפעם מפיך, עד כמה נתחבבה עליך הארץ אחרי ביקורך השני. מי יתן ותזכה לביקור שלישי על-מנת להשתקע פה. כי באמת חסרים לנו פה אנשים המסתפקים במועט. כלומר יש לנו הרבה ציונים שהיו מוכנים ומזומנים להיכנס לארץ אחרי בוא הגאולה, אבל מעטים המה הרוצים לקרב את הקץ בעצמם, ע"י עבודתם הם בארץ, עבודת ההכנה.
יש לי הרבה אודות מה לכתוב לך, אבל מוכרח אני לדחות זאת לפעם אחרת, וכעת אודיעך רק ראשי פרקים.
מברלין קיבלתי כבר תשובה על מכתבי (וגם כסף שלחו). ד“ר נתן היה קצת חולה וד”ר כהן טרוד בעניני ה“עזרה”. מבטיחים הם אותי, כי מהיום והלאה ינהגו בי באופן יותר נימוסי. מי יתן והיה.
ופה אין לע"ע נחת. עוד לא החליטו איך לגשת לבנין היסוד. בא הנה ה' וילבושביץ ממינסק, שהוא אחד המומחים היותר מצויינים בשאלות כאלה. כפיתי עליו הר הכרמל כגיגית והוא נשאר פה, חקר ובדק את טיב האדמה ועשה תכנית איך להקים את היסוד. היום שלחתי בדבר זה הרצאה מפורטת לברלין. בין כה וכה איבדנו הרבה זמן לבטלה, ואני מצטער על זה.
מברלין כותבים לי, כי ממציאים הם העתק ממכתבי גם למר וויסוצקי. באופן כזה אולי תוכל גם אתה לקרוא אותם במוסקבה ותדע איך מתפתחת העבודה.
כמעט כל הזמן מבלה אני על מגרש הטחניקום וחודר לכל השאלות הקלות והחמוּרות, הכרוכות בהבניה. אני עושה כל מה שיש ביכולתי לעשות ובלבד שלא נוציא מתחת ידינו דבר שאינו מתוקן. משתדל אני יותר מכפי כוחותי לברוא בעדי תנאים נאותים שאוכל להשתקע בארץ, אבל לצערי אינני יודע עוד אם יצליח חפצי בידי, כי רבו המכשולים, שמוצא אני על דרכי.
ושלום לך ואנ"ש במוסקבה, לרעיתך הכבודה ולביתך
מאת שלך באהבה
שמריה הלוי
אל אחד העם, לונדון
חיפה, 28 במאי 1912
ידידי היקר והנעלה,
סוף סוף, אחרי ששלחתי מכתב פרטי לד“ר נתן וכהן, נענו לי מברלין וגם הבטיחו לנהוג בי דרך-ארץ מכאן ולהבא. ד”ר נתן היה חולה עוד הפעם זמן רב וד“ר כהן היה טרוד בעסקי ה”עזרה" עד כי לא מצא פנאי להשיב על מכתבי. אמנם אני יותר משכעסתי התפלאתי לראות איך שותקים זמן ממושך כזה, בשעה שיש שאלות בוערות הדורשות פתרונן.
עתה, אחרי שבתי פה יותר משני חדשים ומחצה ואחרי שביליתי כל הזמן על מגרש הטחניקום והסתכלתי להעבודה ולסידור העבודה, באתי לידי החלטה גמורה, שאי אפשר לעבודתנו להתקדם במידה רצויה, כל עוד שלא יהיה לנו פה איש מומחה ובקי, היודע את פתרונן של השאלות הטכניות המתגלות לרוב לרגל התפתחות העבודה. איני יודע, אם אוּכל אני לעזוב את מקומי פה אפילו כשנמצא איש כזה, אבל זה ברור לי כשמש, כי השגחתי בלבד לא תספיק. לשאול תמיד את פי מומחינו בברלין, להציע לפניהם כל שאלה ושאלה, קלה או חמוּרה ולחכות לתשובתם – באופן כזה נפסיד הרבה זמן וע"י זה גם כסף, ובפרט שהאומנים שלנו אינם מתושבי חיפה, כי אם מירושלים והקבלנים ידרשו בודאי שכר בטלה אם אך העבודה תיפסק באמצע שלא באשמתם הם.
יש לנו עוד שאלת הבאר, הקנליזציה ועוד ועוד, ובין באי-כוחנו, שלהם מסרנו את ההשגחה, אין אף אחד שיוכל למצוא את ידיו ואת רגליו בשאלות כאלה. מר ברסקי הוא אולי בנאי טוב, אבל איש לא יוצלח הוא לארגן ולסדר את העבודה. אי הסדר הזה, אי ההבנה לקמץ במקום שיש לקמץ ולבלי הוציא עבודה לבטלה, גורם לנו נזק רב. אני לומד כעת את ספרי החשבונות שלנו, כדי להוציא מהם איזו מספרים המענינים אותי. למשל כמה שילמנו עד כה בעד סיתוּת האבנים, מפני שלתמהוני ראיתי, כי בשעת הבנין נותנים אנו מסתת לכל בונה על חשבוננו. לי נראה הדבר כמוזר מעט ולא מצאתי עוד את פתרונו.
אבל אין צועקין על העבר. צריך לברוא שיטה של עבודה חדשה, והצעתי לפני הד"ר נתן שירשה לי לפטור שנים מפקידינו, ולמנות תחתם פקיד אחד שיהיה המשגיח העליון על סידור העבודה, כדי שלא תהי מלוכה אחת נוגעת בחברתה. מר ברסקי ישגיח רק על הבניה, כי זוהי אומנותו ולא יותר. הצעתי מצדי למנות למשגיח ראשי את מר ווילבושביץ' ממינסק. מלבד שיודע אני אותו זה עשרות בשנים ראיתי גם פה איך הוא עובד ואיך סרים הפועלים אל משמעתו. בקושי גדול נתרצה להשאר פה שנה אחת בשכר של 7,200 פר'. השכר הזה כמובן מועט הוא בעד איש מומחה כזה, אבל הוא איש אמיד ונתרצה לבקשתי. כעת מחכה אני לתשובה מברלין.
ד“ר כהן כותב לי, כי שולחים לך מברלין את ההעתק ממכתבי. אם כן אולי ישלח לך גם ד”ר נתן העתק ממכתבי ששלחתי לו ביום ט“ו דנא. בכל מיני בקשות שבעולם בקשתיו, כי יסכים להצעתי. ע”י זה נרויח הרבה זמן וכסף.
ד"ר נתן כותב כי רוצה הוא שיבוא הנה הפרופ' פרנץ או ברוואלד לזמן קצר כדי לפתור את כל השאלות. אמנם אין להתנגד להצעה כזו, אבל ביקורים כאלה לא יביאו לנו תועלת מרובה. צריכים אנו למומחה תמידי לא רק לפתרון השאלות כי אם להשגיח על העבודה עצמה.
בזמן האחרון סבלתי הרבה מכאב שיניים, ומאשר אין פה כעת רופא שיניים הלכתי לימים אחדים ליפו, ואגב אורחא נמשכתי להזרם שבתל אביב. ארץ ישראל בכלל, אחרי שעבר בה מר קלוזנר לארכה ולרחבה, היא כעת הרת מחאות. קלוזנר גילה, כי חיפה למשל אינה עיר יהודית כלל, כי אדרבא יש בחיפה מושבה גרמנית, שיושביה מדברים אפילו גרמנית, וכעת בונים שמה גם טחניקום גרמני, כדי להגדיל את ההשפעה הזרה, ובכן צריכים למחות. בשבועות היתה אספת מרכז המורים ואני הצעתי לפני האספה את מצבו הפנימי של מוסדנו. לא ביקשתי חלילה להרגיע אותם, כי אם שאלתים במה כוחם גדול להשפיע על הוועד שלנו שיהיה נוטה לפשרוֹת. הן ע"י מחאות אי אפשר להשיג איזה דבר חיובי. וכרוז הוציאו קלוזנר, שיינקין וחבריהם, כי אפילו אחד-העם נוטה כעת לפשרות מצדו. ובכן צריך לעמוד על המשמר.
ומאשימים אותך בפשרות גם “השחר” הרוסי, גם “הפועל הצעיר”. האחד דן ברותחין והשני בפושרין, וכמדומני שזוהי רק ההתחלה. אידלסון היה תמיד לץ להתלוצץ לא רק במסבת רעים כי אם גם בחיים. בסתר לבבו כורך הוא את המדינים ובעלי המרכז הרוחני ביחד ושוחק עליהם, והפועלים הצעירים אינם מוצאים באמת נחת רוח בהחיוב שלך, מוטב להם להרוס הכל מהסתפק במועט כזו.
בקרוב תתראה עם בניך שמואל ולאה, ובודאי יספרו לך באריכות הן בדבר חיפה והן על א"י בכלל, ואני סימנתי לך רק ראשי פרקים.
מה נשמע בדבר הפרוגרמא של בית הספר התיכוני. חושב אני כי בנוגע לבית הספר מחויבים אנו לדרוש ששפת הלימודים תהיה רק העברית, וכי להגרמנית יהיה רק מקום הגון כמו להשפה הזרה הראשית, אבל לא יותר.
הנסיון של אדמת הטחניקום וההטענה עלתה יפה. היום שולח אני לברלין את הרצאתו של ווילבושביץ', שבה הוא מראה איך אפשר לגשת לבנין היסוד,
מביתי הנני מקבל מכתבים ות"ל שלום לביתי. גיסי כהנהיים חולה כעת ונמצא בבדן-בדן. מחלתו, כפי הנראה, אינה מהקלות, ואני מצטער על זה הרבה.
עם שמואל ולאה מבלה אני את כל הנשפים. בתך היתה קצת חולה, אבל על אמונתי, כי אפילו מחלתה זו שרשה בעצביה של לאה. הרופאים לא יכלו למצוא איזה סימן אוביקטיבי של איזו מחלה. מי יתן ותמצא רפואה לעצביה וממילא תהיה בריאה.
הקבלן רוגוב עזב את קבלנותו, מפני שנוכח לדעת, כי העסק רחוק משכר וקרוב להפסד. בעמל רב עלתה בידי למסור גם את גמר הבנין של בית הספר התיכוני לטריידיל וקרויזא על פי תנאי הקשר שהיה לנו עם רוגוב. מהפירמא טריידיל וקרויזא הנני לע"ע שבע רצון, ומקוה אני שהיחס יהיה בינינו טוב גם לעתיד, אם רק לא ירגיזו אותם מברלין. ברלין יודע רק לחשוד ורחוק הוא מאוד ממקום העבודה ואינו יודע מפני זה לשפוט מישרים.
ושלום לך, ידידי היקר, לך ולביתך
מאת שלך באהבה רבה
שמריה הלוי
אל חברי הוועד הפועל הציוני המצומצם, ברלין
חיפה, 7 ביוני 1912
לחברי הנכבדים מאוד, שלום וברכה!
הנני מביע לכם את תודתי בעד החומר, שהלשכה ממציאה לידי בתמידות. אם כי באמת אינו מספיק, שאוכל לשפוט ממנו על מהלך תנועתנו בכלל. מרחק המקום ממרכז התנועה וההנהלה גורם, שאך בת-קולה של העבודה הציונית מגיעה גם לכאן, והקהל הארצי-ישראלי כל כך שקוע הוא בעניניו הפנימיים, בעולמו הוא עד כי כמעט שאינו מתענין לגמרי בהרוחות המנשבות בארצות הגולה. ואני איני צריך לבאר לכם עד כמה צמא אני לדעת את כל הנעשה במחיצתנו ומחוצה לה. המאמרים היבשים והצנומים שבעתונינו מגלים רק טפח ומכסים יותר מטפחיים.
וכפי הנראה התלקחה הפעם המלחמה הישנה בין ה“מדינים”, ה“מעשיים” וה“קולטורים” ביתר עוז וביתר שאת. עוד הפעם בא עלינו מבול של פראזות ריקות בדבר היקפה של הפרוגרמא הציונית. ומה מאוד התפלאתי לראות, כי האורגן הרשמי שלנו (* Die Welt ) נתן מקום למאמרו של ד“ר פסמניק מבלי שום הערה מצד המערכת. ד”ר פסמניק, כפי שנראה ממאמרו זה, לא קרא אפילו את “הסך הכל” של אחד-העם ויצא אך לקטרג ולזלזל. צריך להיות מוּכּה סנוורים כדי לחבר את “אחד-העם” לשונאינו. אינני אומר, כי אסור למי שיהיה להילחם בהשקפותיו של אחד-העם, אבל הסגנון של ד“ר פסמניק אינו נותן כבוד לא לבעליו ולא להאורגן המדפיס את מאמריו בצורה כזו. לא די לנו, כי ה”רסווט" בחר לו דרך היתול בכל השאלות הנוגעות להתפתחות הישוב בזמן הזה, בא גם האורגן שלנו בתור תנא דמסייע לו ונותן מקום למאמר בלתי מבוסס, בלתי מנופה ומלא דברי שטות על כל גדותיו בראש הגליון, לאמר: כזה ראה וקדש!
ודעו לכם, חברי הנכבדים! הפסמניקים וכדומה הפכפכים המה, אין להם שיטה קבועה והשקפותיהם מתחלפות לפי הרוחות המנשבות. את הארץ לא ראו מימיהם. את הישוב והתפתחותו אינם יודעים, את החיים המתרקמים פה אינם מבינים ובדברי “אחד-העם” יש גם הפעם אמת. אמת מרה כלענה, אמת העלולה לפזר הרבה תקוות שוא, אבל הכי מחויבת ההנהלה הציונית לאחוז את העינים ולתת עוד הפעם, אחרי כל המלחמה הארוכה בזמן האחרון, השפעה וכוח להגמדים הרוצים בציונות ריקה, בלי כל תוך, ובלבד שהקליפה שלה תהיה יפה?
לוּ נתנה ה“וולט” מקום למאמרו של פסמניק בתור “ויכוח חפשי” לא הייתי רואה בזה שום נטיה מן הדרך, שהתווה לנו הקונגרס האחרון, אבל עכשיו כשהמערכת שלנו לא העירה שום דבר על המאמר הזה, מוצא אני לי לחובה להביע את מחאתי נגד העובדה הזו בכל תוקף. איני רוצה לצאת לע“ע מגדרי ולמחות על חשבון עצמי, ומפני זה הנני מבקש אתכם לתקן את המעוות הזה עד כמה שאפשר לתקנו. ולהבא הנני חושב, כי עלינו להיזהר בכבוד סופרינו וחכמינו ובשום אופן אסור לנו לחדש את תקופת הזלזולים והחוצפה היתרה. שם אחר איני יכול למצוא למבטאיו של הד”ר פסמניק.
בכבוד גמור ובברכת ציון
שמריה הלוי לוין
אל אחד העם, לונדון
חיפה, 30 ביוני 1912
לאחי הנעלה וידידי היקר, שלום וברכה!
כמעט חודש ימים עבר מאז שלחתי לך את מכתבי האחרון. ובמשך החודש הזה לא כתבתי לך כלום, מפני שמאום לא נתחדש פה, ואנחנו ישבנו כמעט בחיבוק ידיים וחכינו לפתרון שאלות אחדות מברלין. צריך אני לאמר בשבחם של חברי הועד בברלין, כי התיחסו הפעם להצעותי בכובד ראש, וכי לא הסבו לי כל צער. גם לך, יקירי,לא רציתי לגלות את כל האמת, כי למה אסב לך מכאובים, בשעה שרחוק אתה ממקום המעשה. כעת אין לי עוד הצורך להצפין את אשר מצאתי, אחרי אשר הסתכלתי אל אופן העבודה פה, אל השיטה המקולקלת ואל פני הסדרים בכל פינה שאתה פונה. אך תמימות יתרה היתה מצדנו למסור עבודה רבת גוונים ומרובת צדדים כזו שיש לנו פה לצעיר, שחסרים לו הידיעות הנחוצות והנסיון. אלפים לרוב הוצאנו לבטלה והיינו מוציאים אותם עוד הלאה, וגם העבודה לא היתה יכולה להתקדם באופן רצוי, מפני זה ביקשתי, כי ירשו לי להקים מומחה בראש העבודה. והועד בברלין, אחרי שקיבל את הרצאתו המפורטת של מר ווילבושביץ' וגם את הרצאתי אני, הסכים להצעתי. בקושי גדול עלתה בידי לכוף על מר ווילבושביץ' הר כגיגית – בחרתי הפעם את הכרמל – והוא קיבל את המשרה לנהל את עבודת הבניה וכן את הקמת המכונות. בטוח אני, כי הפעם מצאנו מומחה הגון ולא נגשש עוד באפלה. אבל אין אליה בלי קוץ. מר ווילבושביץ' יכול לקבל עליו את המשרה שהציעו לפניו רק בעוד שנים שלושה חדשים, יען מוכרח הוא לסדר לראשונה את עסקיו ברוסיא. בינתיים בא הנה המהנדס שלנו מר ברוואלד וישהה פה שני חדשים. גם הוא מאושר, שיש לו כעת בר סמכא בשאלות הטכניות. מעתה, יקירי, בטוח אני, כי העבודה תתקדם ונחדל מהוציא סכומים לבטלה.
אני חפצתי לנסוע כעת לביתי, ראשית לנוח מעט, ושנית לסדר את עניני הפרטיים אני, אבל ווילבושביץ' גזר עלי להישאר לע“ע פה ולעמוד לימין ברוואלד ולנחותו גם בעצה בשעת הצורך. גם מר ברוואלד הפציר בי שאשאר לע”ע פה, עד שיכנס בראשו ורובו לתוך העבודה, ובכן החלטתי לשהות פה עד אמצע אוגוסט, וכתבתי ע“ד זה להועד בברלין. אם יהיה צורך בישיבתי פה גם לעתיד אין אני יודע לע”ע. חושב אני, כי בספטמבר תהיה לנו ישיבת הועד שלנו ונדבר אזי על הכל בפרוטרוט. קשה לבאר את הכל במכתבים.
והנני אומר לך, יקירי, כי שבע רצון אני עד למאוד מאופן עבודתי פה. השתדלתי בכל כוחי לחדור להענינים, שעלי להגן עליהם פה, ומרגיש אני, כי עשיתי את מלאכתי באמונה, וכי הבאתי תועלת למוסדנו.
קראתי את מכתבך לר' מרדכי [בן הלל הכהן] שלנו והבינותי את התמרמרותך. יותר ממך התמרמרתי אני ושלחתי להועד הפועל הציוני את מחאתי, וכמעט שנבאנו בסגנון אחד בעיקר הדבר. בראשית ספטמבר יתאספו בברלין חברי “הקונגרס הקטן” – כלומר האספה השנתית – ואמצא לי עוד מקום לגבות את חובי. האמינה לי כי אינני מקנא קנאת כבודך, והלא לא איש כפסמניק יכול לפחות ממנו אפילו כמשהו, אבל חס אני על ההכרה הציונית, אחרי שנדמה לי, כי היא מתרוממת לאט לאט.
בראשית אוגוסט אשתתף בהשעורים למורים, שיהיו הפעם בזכרון יעקב, ואקרא שני פרקים ע“ד מה שא”י יכולה וצריכה לתת לנו בתור מרכז היהדות.
כל היום הנני מבלה על מגרש הטחניקום ואיני יושב בטל כלל. לעומת זה רוצה אני לפעמים ליהנות מעולם הזה בערב, אבל אין פה סביבה עברית, והמעטים שהיו פה נסעו גם המה, איש לפינתו באירופה. בכל זאת שמח אני בחלקי ואשמח פי שנים אם יעלה חפצי בידי להעתיק גם את ביתי הנה בקרוב.
כפי שמסר לי ממלא מקום ר' שמואל פה, כי לאה ושמואל שוהים כעת בברלין. אם כן התחרטו והחליפו ווין בברלין. לוא ידעתי זאת מראש, כי אז מסרתי על ידו איזו דברים בעד הוועד שלנו.
מתי ולאן אתה הולך להינפש. אני אשתדל להתראות אתך באירופא, ואם לא יספיק הזמן, אבקרך בלונדון, כי על הרבה דברים יש לנו להתיעץ.
והנני שלך באהבה רבה
שמריה הלוי
שלום לביתך ולכל אשר לך.
אל דוד ויסוצקי, מוסקבה
(*תורגם מרוסית)
חיפה, 30 ביוני 1912
דוד בן ואסילי הנכבד מאד,
אינך צריך לכעוס עלי מפני שאני כותב אליך לעתים כה רחוקות. ד“ר כהן כתב לי, שהדו”חות שלי נשלחים גם אליך. אתה, איפוא, תמיד יודע על מהלך הענינים. אני כאן, דוד בן ואסילי, עסוק מאוד. עלי לאמץ את כל כוחותי ואת תשומת לבי, כדי שאוכל להתמצא בתפקיד כה מסובך, שהוא לגמרי חדש בשבילי. יותר מהכל הדאיג אותי הרכב הפקידים שלנו: אנשים היו רבים, סדר היה מועט. הצלחתי לעניין במפעלנו את המהנדס וילבושביץ' ממינסק. הוא הסכים לפקח על הבניה, וכן על הרכבת המכונות. זה הוא איש מוכשרביותר. בעל ידיעות רבות ונסיון. גם על ברוואלד, שבא בימים אלה לחיפה, עשה רושם טוב ביותר. לדאבוני צריך מר ווילבושביץ' לחזור עכשיו לרוסיא, כדי לסדר את ענייניו, ויחזור הנה רק בסוף ספטמבר, אולם הוא הספיק כאן הרבה, ואני מקווה, שמעכשיו יתקדם הענין הרבה יותר מהר. אנו מניחים, שהבנינים יגמרו, פרט לסידורים הפנימיים, בסתיו 1913. כמובן, צריך יהיה לעבוד במרץ, אולם בשביל זה מצאנו במר ווילבושביץ' בן-אדם בעל מרץ רב. אם יהיה צורך גם בנוכחותי כאן להבא אינני יכול להגיד עכשיו. בסוף החודש אוגוסט בדעתי לחזור הביתה, ואז נדון בבעיה זו בקוראטריון. ברוח זו כתבתי היום גם לקוראטריון שלנו. סיפוק נפשי אחד יש לי כבר עכשיו. נוכחתי, ששהותי כאן עד כה לא היתה בלי תועלת. הגיע הזמן, שבו צריך להתערב (*משפט זה נכתב בגרמנית: Es war die Zeit, dass man eingreift ). אני יכול להגיד גם את זה, שעבדתי בחריצות, נכנסתי לכל הפרטים והשתדלתי לארגן את כל העבודה על יסודות נכונים יותר. אני מרוצה עכשיו מאוד מהיחס של ברלין. אני מקבל בדייקנות תשובות על שאלות, וזה מעודד.
הקומה הראשונה של בית הספר התיכון כבר מוכנה. מתקבל יפה מאוד. אנחנו ניגשים עכשיו לבנין הראשי. נמשכתי אחרי מפעל זה, בהיותי משוכנע, שהטחניקום עתיד למלא תפקיד נעלה מאוד בפיתוח ארץ ישראל החדשה.
בקיסינגן נמצאת עכשיו גיסתי מניו יורק, הגב' כהנהיים (מרתה כהנהיים). אם תהיה הזדמנות, אני מבקשך לעשות אתה הכרה, היא נבונה ומוכשרת באופן יוצא מהכלל.
מסור נא דרישת שלום לבבית ממני לרעיתך הנכבדה ואיחולים להבראה.
אהיה אסיר תודה לך אם תכתוב מלים אחדות, מותר גם על גלויה מצוירת.
תודה רבה לך על מכתבך. אני מקווה, שהכל יסתדר, ושאוכל להגשים את שאיפתי בדבר עלייתי לארץ העבר הגדול שלנו ועתיד מזהיר יותר.
כל טוב לך!
שלך, המסור לך
ש. לוין
אל יוסף לוריא, יפו
חיפה, 5 ביולי 1912
חביבי יוסף!
עד היום עוד טרם קיבלתי את הרצאתך בדבר הרחבת פעולותיו של מרכז המורים, והנני מבקשך בכל לשון של בקשה להזדרז ולהמציאה לידי. אולי אמצא לנחוץ לשים נוספות על הצעותיך, והזמן קצר, מפני שפה הנני טרוד כעת במידה מרובה מאשר עד כה, ובראשית אוגוסט הנני חושב לשוב ברלינה.
בדבר הרצאתי אני עוד לא עלתה בידי למצוא בעדה שם קצר ומתאים לתוכנה. מפני זה הנני מסמן לך את ראשי העמודים, שהרצאתי תהי נשענת עליהם, ואתה עשה כחכמתך וברור לה שם יפה.
א. היהדות בתור השקפת חיים כללית, מלאה ומקפת את כל צדדי החיים, כלומר, היהדות היא מוניסתית, וכל מה שאינו מסתעף מההשקפה הכללית הזו נחשב לעבודה זרה.
ב. במרכז החיים, לפי השקפת היהדות, עומדת האומה. אין לה עסק עם אנושיות מופשטת מחוץ לתחומי האומיות. כופרת היא במציאותה של אנושיות כזו וחושבת כל תורה, המתרחקת מהמציאות, לתורה מזויפת. העיקר אצלה לא ההלכה כשהיא לעצמה אלא ההלכה למעשה.
ג. המרחק בין התורה ובין החיים (בין ההלכה להמעשה) אינו רשאי להיות גדול יותר מדי (מעולם לא עלה משה לשמים ולא ירדה שכינה למטה מעשרה טפחים).
ד. המלחמה הנצחית של היהדות בהעבדות, הפושטת צורה לובשת צורה.
ה. מלחמת היהדות בערמת הרכוש (פה הנני יוצא נגד ההשקפה, שנתפשטה בזמן האחרון, וביחוד ע"י זומברט, כי היהודים המה יוצרי שיטת ערמת הרכוש).
ו. מה יכול לתת לנו מרכז הרוח בארץ ישראל בנוגע לצרוף מושגי היהדות העיקרית, ואיך עלינו להשפיע על הגולה, כדי למשוך אלינו את חלקי האומה היותר מוכשרים להתפתחות על יסוד בסיס היהדות.
כמובן, חביבי, רשמתי רק ראשי הפרקים, אבל מקוה אני, כי יעלה בידי להביע את השקפותי באופן בהיר.
והנני מחכה לתשובתך ומחבק אותך באהבה.
שלך
שמריה
אל ד"ר ברנהארד כהן, ברלין
(*תורגם מגרמנית)
חיפה, 12 ביולי 1912
אדוני הדוקטור היקר!
הגיעני מברקך ובו הידיעה, כי פרופ' שלזינגר יישאר בברלין עד סוף יולי. אקווה כי מר וילבושביץ' העוזב את חיפה היום עוד ימצאנו, ודבר זה חשיבותו למען המפעל תהיה רבה. שמח אני על שהטיתי את לבו של מר ו[ילבושביץ'] לכך שיישאר כאן עוד לזמן-מה. הישגיו בשבועיים האחרונים, לאחר בואו של מר ברוואלד, עשו עלי רושם חזק עוד יותר מאלה שקדמו להם. הוא עבר עם מר ברוואלד באופן יסודי על כל התרשימים והתכניות וקבע את תכנית-העבודה לחודשים הבאים.
אדוני הדוקטור היקר, לך כותב אני, כי אתה תיטיב יותר להבין את הדבר. המדובר הוא כאן במקרה יוצא מגדר הרגיל. מר ו[ילבושביץ‘] יש לו ברוסיא בית חרושת לנייר שעסקיו מצויינים, והיה עלי להפעיל את כל כוחי כדי להניעו שישתקע כאן. מובן מאליו – לולא היה מר ו[ילבושביץ’] חובב ציון אמתי, כי אז הייתי גם אני חסר-אונים לעומת הטעמים שבהגיון שטענו כנגד זאת. עשה-נא גם אתה למען כך שיכיר במידה רבה עוד יותר בחשיבות התפקיד שבחיפה. אל נא תדבר אתו על פרטים – לגביהם בוודאי נמצא הסדר, אך דאג-נא לכך שלא תפוג התעניינותו. היה-נא נוכח בשיחתו עם פרופ' ש[לזינגר]. המדובר יהיה בעיקר בבתי המלאכה. מר ו[ילבושביץ'] מלבד היותו מומחה בחסד-עליון מכיר הוא גם היטב את ארץ-ישראל, כבר מזה עשרים שנה. אין הוא בעל-חלומות ומצויה בו חכמת-המעשה במידה רבה ביותר.
אין טעם בכך שאכתוב לך עכשיו על פרטים; לא רחוק עוד הזמן בו אוכל לספר לך הכל בעל-פה ובפרוטרוט. יוודע לך, מה היה עלי לעבור כאן, אך סבור אני, כי עכשיו עלינו על הדרך הנכונה, ועל כן נאחז אני באיש שסייע לנו בכך מהיותו בלתי אנוכיי.
אקווה, כי בברלין תימצא אוזן קשבת לבקשתי, וכי אשוב אל משפחתי באמצע אוגוסט או בסופו. לפי שעה אשתדל למען כך שהעבודה תתנהל בהתאם לתכנית כפי שתוכננה.
אמור-נא שלום לבבי ביותר בשמי לד"ר נתן וקבל את מיטב הברכות
מאת שלך
ש. לוין
אל ד"ר יוסף לוריא, יפו
חיפה, 14 ביולי 1912
יוסף יקירי!
זה כשבוע שעזבתי את העמק ונהנה מזיו הכרמל והדרו. הישיבה פה נעימה לי ויש לה גם השפעה טובה על בריאותי שהתרופפה מעט בזמן האחרון.
רק אתמול אחר הצהרים קיבלתי את ההזמנה הטלגרפית להשתתף באספת הגמנסיה ובערב – את גלויתך ומכתבו של בוגרטשוב ומוסינזון. אמנם צריך הייתי לבלי לסרב לכם ולנסוע ליפו, אבל מאידך גיסא מחויב אני ג"כ להיזהר בבריאותי ולא להיטלטל ממקום למקום, ובפרט אחרי שהנסיעה לכנרת ולמגדל פעלה עלי לרעה. ועוד גם זאת, יראתי, כי ביום אחד לא תיגמר האספה. אם כן הייתי אנוס לשהות ביפו כשבוע ימים, יען שהנסיעה בעגלה כמעט שאסורה היא לי, ואין אני בן חורין לקחת לי חופשה לזמן כזה. העבודה פה אינה קלה כל כך, כמו שאולי חושבים, והאחריות הכללית מוטלת עלי. פה הנני יורד בסירוגין, פעם ליומים או לשלושה ימים, מעל הכרמל ומסתכל ומתבונן למהלך העבודה.
את הרצאתך תוכל להמציא לידי בזכרון יעקב, כאשר ניפגש שמה בראשית אוגוסט, ונעבור עליה שנינו עוד הפעם. לפני שבוע כתבתי לך בדבר תוכן הרצאתי אני, ומתפלא אני שלא זכרת כלום אודותה. רוצה אני לקרוא אותה בימים הראשונים לאוגוסט, מפני שאני חושב לנסוע מפה לברלין ביום י' אוגוסט. ונא, יקירי לסדר את הדבר.
בקש נא בשמי סליחה מאת ידידינו בוגרטשוב ומוסינזון. רבות היה עלי לכבוש את יצרי ולהיכבד ולשבת במקומי. הן יודע אתה, עד כמה קרובים לי עניני הגימנסיה ועד כמה משתוקק אני לראותה משוכללת ועומדת לנס ולמופת, ומובטחני שסוף סוף תנצח את כל המכשולים הקטנים, העומדים על דרך התפתחותה.
ושלום לך, יקירי, מאת אוהבך כולו שלך
שמריה
אל המשרד הארץ-ישראלי, יפו
חיפה, 14 ביולי 1912
ד"ר [טהון] מאוד נכבד!
קיבלתי את מכתבו מן י“ב דנא והנני להשיב עליו, כי ענין ה”ירושה" מצא חן בעיני מאוד, אבל אינני מאמין, כי אפשר יהיה להוציא את המחשבה הרצויה מן הכוח אל הפועל. האליאנס לא תסכים לעולם למסור את רכושה או אפילו להחכיר אותו בחצי חינם לאיזה מוסד שיהיה ולוא גם יהיה הוועד של הטחניקום. הקנאה והשנאה לכל הסתדרות אחרת עוורו את עיניה, ומוטב לה להוסיף עוד חורבה אחת על כל החורבות העתיקות בארץ מתת את קנינה הפרטי למוסד שיש בו רוח חיים וסימני התפתחות. חופרי קברים לא יהיו לעולם לבונים בעד החיים.
אבל יש לי עצה אחרת: כמדומני שטוב נעשה אם נשתדל, שהבית יעבור לרשותה של היק"א,
כי היא תפרוש לראשונה את כנפיה על המוסד הזה, ומאת היק“א נוכל לחכור את הבית בדמים מועטים. חושב אני שאוכל לפעול על שנים מחברי יק”א, שימסרו אח"כ את הבית לבצלאל.
בכל אופן אתענין בההצעה הזו, אבל לצערי אין אני יכול לעשות בנידון זה גדולה או קטנה עד שובי ברלינה. אתיעץ עם הד"ר נתן, כי הוא יעמוד לצדנו בלי שום ספק, וטובים השנים מן האחד.
חושב אני להיות בברלין באמצע אוגוסט, ואז אמצא גם את ה“אדונים” בביתם. השעה הנוכחית אינה מסוגלת כלל לתעמולה, כידוע גם לכבודו.
ברכת ציון ובכבוד גמור
שמריה הלוי לוין
אל הוועד הפועל המצומצם של ההסתדרות הציונית
חיפה, 14 ביולי 1912
חברים מאוד נכבדים!
את כל מכתביכם אלי והעתק חליפת המכתבים שביניכם ובין חברינו השונים הנני מקבל בזמנם ומביע לכם את תודתי בעד החומר שאתם ממציאים לי, מפני שזהו המזון הרוחני היחידי המגיע אלי מחו"ל.
הנני חושב למותר להאריך כעת ולחוות את השקפתי הפרטית על השאלות, שנגעתם בהן. ראשית, מפני שיש ביניהן שאלות כאלה, שיש להן ערך עיקרי, ואי אפשר לברר אותן מכל צדדיהן במכתב, ושנית מפני שזמן שובי לברלין הולך וקרוב. ומניח אני בירור דברים רבים עד שובי. שעה אחת של שיחה בע"פ שקולה כנגד מאות מכתבים.
אומר אני לנסוע מפה בתחילת אוגוסט, למען שתספיק לי השעה להשתתף עמכם בישיבות הכנה אחדות לפני אספתנו השנתית. בדבר תכנית עבודתנו התרבותית פה בארץ תהיה בידי הרצאה מפורטת, מעובדת ע"י ועד המורים.
קיבלתי את החוברת העבה בעלת הכרס של ידידנו בודנהיימר, שבה הוא נותן דין וחשבון ע“ד תיורו את הארץ. מקנא אני בו. לרבים מאתנו נחוץ זמן רב, כדי להסתכל, להתבונן אל החיים המתרקמים ואח”כ לשפוט. וידידנו זה: בא, ראה ונצח. רכב וטס על כנפי נשרים ובין רכיבה וטיסה נתגלו לפניו המון תעלומות ומעשי בראשית. וכבר הוא דן כבקי ורגיל על הזית ועל והתאנה, על החיטה ועל השעורה וגומר, ואינו מבין כלל, עד כמה מבייש הוא ע"י זה את הישוב בכללו. כולנו טוענים, כי ישוב הארץ, אופני ההתנחלות, סדר העבודה וכו' – תורה היא וללמוד אותה אנו צריכים. והנה בא ידידנו זה והפך את הקערה על פיה והראה לנו, כי אפשר לקנות את כל הידיעות הנוגעות להישוב בשעה אחת. כמה מאושרים אנשים תמימים כאלה, כמה מאושרים הם, כשהם לעצמם, וכמה מקלקלים הם בבואם לדין ולשפוט מגבוה.
הנני מבקש מכם, חברי הנכבדים, לבל תטעו חלילה לאמר, כי יש כעת לכם דין-וחשבון של מומחה, שיש לסמוך על השקפותיו. בוודאי כוונתו רצויה, אבל השקפותיו שטחיות הנה יותר מדי ונחוץ עוד להביאן בכור הבקורת, ומי יודע אם תעמודנה ביום הדין.
בדבר התעמולה שעושה הד"ר ציפר לטובת הגימנסיה בירושלם – חלילה לנו להתרעם עליו ולבוא בתביעות, אדרבא, עלינו מוטלת החובה לעזור לו בכל מה שאפשר. הגימנסיה בירושלם היא מוסד חשוב, אבל מזלה גרם לה, מפני שנולדה אחרי אחותה הבכירה, שמתיחסים אליה לא באותה החיבה שמתיחסים להגימנסיה היפואית. גם המורים העומדים בראשה ראויים הם, כי נקל מעליהם את עבודתם הקשה. המה כל כך מסורים למוסדם, כל כך מקריבים לו את מבחר כוחותיהם. והלא סוף סוף זהו מוסד תרבותי שיש לו ערך גדול, ואם איש נלהב כציפר מקנא כעת קנאת המוסד הזה, חייבים אנו תודה להציוני המצוין הזה בעד כוונתו הרצויה ועבודתו הפוריה.
בדבר השתדלותנו ברוסיא אין אני יכול לשפוט מרחוק, והלואי שנשיג איזה דבר. אני חושב שלא יעלה בידנו ולא כלום, מפני שהממשלה הרוסית אוחזת בשיטת העקירה, ורוצה היא לשרש כל תנועה שיש לה איזו סימנים של חיים. מאידך גיסא היא נוקמת נקם העבודה הפוליטית, ודי לה אם הציונים משתתפים בהבחירות להדומא, כדי להרבות בחומרות ובסייגים, והלא לנו אי אפשר להציע לפני חברינו ברוסיא, כי יתרחקו לגמרי מהחיים המדיניים. שאלת התפתחות הציונות ברוסיא היא אחת מהשאלות היותר חמורות שבהסתדרותנו, אבל, כאמור מהיות שאני רחוק כעת ממקום המעשה הנני מסכים בכל לבי להצעדים שאתם עושים ושאומרים אתם לעשות.
בדבר מאמרו של פסמניק, לא נתקררה דעתי ע“י תשובתכם. אני לא התווכחתי נגד דעותיו של פסמניק, אם אך יש לו דעות בכלל, אבל מחיתי נגד הסגנון, נגד הביטויים הקשים ונגד קלוּת הדעת של המערכת, שנתנה מקום לביטויים חריפים ומבזים כאלה מבלי כל הערה מצדה. המאמרים שבאו אח”כ בה“וולט” אינם מעלים ואינם מורידים. לי לעצמי נראה שהתהום היא יותר עמוקה, לי לעצמי חשוב לברר באמת את השקפתנו בדבר העבודה בא“י, ומי יתן ויהיו לנו אויבים כאחד-העם ולא אוהבים כפסמניק ודכותיה. אז אולי נצליח, אולי יקום לנו דור חדש, שיבין את שלילת השעבוד ואת חיובה של ההשתחררות. אמנם על זה נדבר באריכות כשאשוב במהרה לביתי. יודע אני רק, שע”י מאמרים ממין הנזכר הננו דוחים בשתי ידים את מבחר בנינו, המתיחסים אל תנועתנו בחיבה גלויה או מוסתרת.
בראשית אוגוסט נפתחים שעורי המורים בזכרון יעקב. גם אני אשתתף בהם ואקרא לפני המורים הרצאה אודות מה שא"י החדשה צריכה ויכולה לתת לנו בעד קיום היהדות בכל העולם.
נא לשלוח תיכף את האלף פרנקים שהקציבו בעד השעורים האלה.
כשאשוב לברלין תתברר גם השאלה בדבר עבודתי אני. משתדל אני להיות חופשי לעבודתי הציונית במשך חדשים אחדים. אבל דעו לכם, כי עבודתי פה ג"כ נחוצה היא עד למאוד.
בברכת ציון ובכבוד גמור, שלכם
שמריה הלוי לוין
אל בצלאל יפה, יפו
חיפה, 19 ביולי 1912
חביבי בצלאל!
אע“פ שידידנו ווילבושביץ' החליט לשהות ביפו אך יום יומיים, בכל זאת חושב אני, כי לרגל העיכובים בפתח תקוה עודנו יושב ביפו ויסע לביתו אך ביום ב' הבא. אצטער עד למאוד, אם לא יעלה בידיו להתראות כעת עם הפרופ' שלזינגר בברלין וגם את מכתבי הפרטי לד”ר כהן לא יוכל למסור. בכלל הנני מוצא כי אם לא ישתמש בהזדמנות המוצלחת הזו להשתקע בארץ, יהיה חייב ארבע מיתות בית דין. לאו בכל יומא איתרחש נס כזה.
ברוואלד עודנו פה ועובד בשקידה רבה, אבל חסרונו של ווילבושביץ' מורגש, והלואי שישוב הנה אחר החג.
אני חושב לנסוע מפה דרך יפו ביום ג' אוגוסט, היינו בעוד חמשה עשר יום, ואתעכב ביפו רק שעות אחדות. מפני זה הנני מבקשך, כי תתראה עם יוסף [לוריא] שלנו ותבקש אותו בשמי, אולי יש אפשרות להקדיש בעד הרצאה שלי איזה ערב מיד כשיתחילו השיעורים ולהודיעני זאת תומ"י.
מהלנא הנני מקבל מכתבים. נראה מהם, כי מצב בריאותה אינו טוב כלל. בפקודת הרופאים נסעה לפירמונט. ע“ד נסיעה לארץ בחורף הבא ובכלל ע”ד יחוסה להרעיון ע"ד השתקעותנו בארץ חדלה מכתוב לגמרי, למרות שהחיים בברלין היו גם עליה למשא, עד כי היא רובצת ממש תחתיהם.
הודיעני נא את תוצאותיה של אספת הגימנסיה, איך עברה האספה ומי נבחר. לך, חביבי, הלא יכול אני להגיד את האמת: מלבד שהייתי זקוק למנוחה לא נסעתי הפעם ליפו, מפני שלא רציתי להיכנס בעבי הקורה במקום שיש “אינטריגות”, במקום שהאחד חותר חתירות תחת רעהו, ושלמות המוסד נעדרת. אך מקווה אני, כי הגימנסיה תצא גם ממצבה זה בשלום ותגיע לידי השכלול הרצוי.
פעמיים או שלוש בשבוע יורד אני למגרש הטחניקום. כדי להסתכל אל התקדמות העבודה. ביום ב' ערב ת"ב יניחו את היסוד, ברוואלד ישאר פה עד 10 אוגוסט, יסדר את העבודה וימסרנה עוד הפעם לברסקי עד שובו של ידידנו ווילבושביץ'. כמובן, אין אני שבע רצון מזה, אבל אין לפנינו דרך אחרת.
אניטא הבטיחה לכתוב לי, אבל לא כתבה כלום, סימן שהפגישה בברלין דיכאה מעט גם את רוחה היא.
הודיעני נא ע“ד התקדמות בניניך בפ”ת.
שלך באהבה רבה
שמריה
אל אחד העם, לונדון
חיפה, 21 ביולי 1912
אחי הנעלה וידידי היקר!
רציתי לכתוב לך ע"ד מהלך העבודה פה ועל התקדמותה שיכולה להפיק ממנו רצון בזמן האחרון, אבל אחרי שקראתי את דבריך לאחותך במכתבך האחרון נרעשתי ונדהמתי כל כך, עד שאין ביכולתי לטפל כעת בענינים אחרים ואפילו בשאלות הנוגעות למוסדנו והתלויות בארץ.
מה אומר לך, יקירי, מה אנחמך, איזו דברי תנחומים אמצא (*על הליכתה של בתו אחרי אוהבה הגוי). האמינה לי, כי לא רק שמשתתף אני בצערך, כי אם מרגיש אני את הכאב שלך, כמו היה כאבי שלי והלא באמת הכאב הזה משותף, במידה ידועה לכולנו. הלא הוא מהפך את הקערה על פיה וצווח: זו תורה וזו שכרה. אמנם איש מאתנו לא פילל, ש“אחד-העם” יהיה אנוס להקריב בעל כרחו קרבן כזה לאליל ההתבוללות, והכאב גדול פי שנים.
כן, יקירי, לא לנחם אותך הנני בא, אבל סלח לי אם אומר לך, כי מחוייב אתה להבליג על יגונך. הן לרבים היית למופת כל ימי חייך בעוז רוחך ובכוח השכל שלך, בחדירתך לעמק הגלות ותרפ"ט יסוריה ובהבאור החדש שנתת לה. והנא בא ההכרח ההיסטורי האכזר והראה לך ולכולנו, עד כמה צדקת במשפטיך בלי רחמים. ראה נא, יקירי, קבל את היסורים שעלו בגורלך כיאות לאיש כמוך והיה לנו גם להבא למורה דרך.
באמצע אוגוסט הלא חושב אתה להיות בברלין, ואני יוצא מפה כפי הנראה, ביום י' אוגוסט ואבוא ברלינה ביום י"ט לחודש בערב. אנא, יקירי, סדר נא את נסיעתך באופן כזה, שנוכל להתראות בברלין. על הרבה ענינים יש לנו לדבר וגם להתיעץ,
הנני מחבק אותך באהבה רבה
שלך לעולם
שמריה הלוי
אל לאה פבזנר, גרינוואלד
(*תורגם מרוסית)
חיפה 21.7.1912
לאה בת אשר היקרה!
מעולם לא שיערתי, שלאחר כל התכניות המחוכמות בדבר פסיכו-אנליזה וכו' תימצאי במקום כה רגיל כבית-ההבראה שבגרינוואלד! אני מצטער מאוד על כך, כי אילו ידעתי מראש על העתיד להתרחש, הייתי דואג לפגישה ראויה.
שלי נמצאים עתה בפירמונט. אשתי, כנראה, חולה רצינית. היא בעצמה אשמה בכך: ברלין אינה בשבילה ולא לפי כוחותיה. הייתי מייעץ גם אותך לחיות זמן-מה את חיי ברלין, ואז, בטוחני, היית משלימה עם חיפה והיית חדלה לקבול על הים, ההרים והרוח. מפונקת את, לאה בת אשר, ונתפסת בברק עץ רקבון. מקרב לבי מאחל אני לך הטבה, ועד לאבחנת אופנהיים הייתי משוכנע, שהנך בריאה לחלוטין, שגם עצביך בריאים לגמרי, שחסרה לך רק השקפת-עולם בריאה, שיהיה בידה לגלות לך את טעם החיים. אינני סבור, כי תמצאיהו בחו“ל. אתן לך אמצעי טוב: השתמשי בשהותך בברלין לתעמולה למען א”י, וחיפה במיוחד. יקום-נא בחיפה ישוב יהודי גדול וטוב, תראי, איזה חיים טובים נוכל לחיות.
אני נמצא על הר-הכרמל, משלם 6 פראנקים ליום, ולא אמיר לעולם את הכרמל בגרנוואלד שלך. איזו קרירות, איזו תאורה, אילו לילות נפלאים! גם ברוואלד מתגורר על הכרמל. הוא מכיר את גרינוואלד בעל-פה ומתמרמר מאוד כשמדמים אותה לכרמל. הכרמל אציל הוא, ואילו גרינוואלד – אך מי שעלה לגדולה. פקחי את העיניים והביני את ההבדל, העמוק יותר מן הגיא הנפלא המוביל לים, ושאנו נותנים בו עינינו בחדווה לעתים כה קרובות.
באמצע אוגוסט, בערך ב-20 בו, אני מקווה כבר להיות בברלין. נשוחח בפרוטרוט על הכל. אני מקווה למצוא בברלין גם את אביך, ואולי גם את מוניה.
אני שמח מאוד, כי נפגשת עם בתי הקטנה. מה רבות הייתי נותן, לו יכלה להיות על ידי כאן.
העבודה מתקדמת באופן ניכר. וילבושביץ' נסע לרוסיא ועומד לחזור לחיפה בסוף ספטמבר. ברוואלד נשאר כאן רק עד 10 באוגוסט. הוא נוסע לברלין יחד עמי.
אתמול התארחה אצלנו חיפה כולה, אפילו ברמן בא. אולם אוהב אני על הכרמל דווקא את ההתבודדות, ענין אחר – קרובים.
אם תרשי, הנני נושק לך,
שלך
שמריה
אל יחיאל צ’לינוב, מוסקבה
חיפה, 28 ביולי 1912
לידידי וחברי היקר והחביב, שלום וברכה!
קיבלתי את אגרתך מן 19 יוני, היינו מן 1 יולי ומביע לך את תודתי בעדה. אמנם, יקירי, חושד אתה בי במה שאין בי. מעולם לא הרגשתי את עצמי בתור עומד מעל להחברה, והועד הפועל המצומצם לא השפיע עלי לשלילה כלום. פשוט חשבתי, כי מברלין מודיעים אותך מזמן לזמן אודות התפתחות העבודה פה, ומפני זה לא הייתי זריז לכתוב לך גם מצדי אני.
ראשית כל, העבודה פה על מגרש הטחניקום מתפתחת כעת באופן רצוי. הרבה עזר לזה מר ווילבושביץ' בהשתתפותו והמהנדס ברוואלד היושב פה ומנצח על העבודה זה כחודש וחצי. גם שאלת היסוד של הטחניקום, שהיא גם השאלה היסודית, נפתרה בכי טוב ובזהירות יתרה. את האבנים הראשונות של היסוד הנחתי למשמרת עד כה, למחר או מחרתיים נניח אותן בראש פנה. בית השוער נגמר כולו, נגמרה גם הקומה הראשונה של בית הספר התיכוני. הבנינים עושים רושם נפלא ומצוין במינו. בידי ברוואלד עלתה, לפי הבנתי, למצוא את הקשר שבין המזרח והמערב ולגשם את הרעיון הזה בהצד החיצוני של הבנינים.
היחס מצד ברלין הוטב עד למאוד. משיבים על כל מכתבי ודנים בכובד ראש על השאלות, שאני מציע לפני הקוראטריום. ובאמת יודע אני כעת את כל השאלות התלויות בהבנין ממש בע“פ ומשתדל לרדת לעומקן ולהבינן מכל צדדיהן. וראה זה מצאתי, כי אסור לנו להסתפק בהמהנדס בברלין ובבא-כוחו מר ברסקי פה. לנו נחוץ איש מומחה ובעל ידיעות רחבות לנהל את העבודה פה וע”י זה נוכל לקמץ הרבה עשרות אלפים פרנקים. הצעתי, כי ימסרו את ההשגחה העליונה על עבודת הבניה והשכלול הפנימי של הטחניקום לידידנו ווילבושביץ‘, שהוא לפי דעתי בר סמכא גדול, בקי נפלא ואיש מהימן. ברלין הסכים להצעתי. ווילבושביץ’ נסע כעת לרוסיא לסדר את עסקיו הוא שמה וישוב הנה אחרי החג. בטוח אני, כי האיש הזה יצילנו מאיבוד זמן ומהוצאת ממון לבטלה. היהיה נחוץ, כי גם אני אשב פה בתור בא-כוחו של הקוראטריום, או לא – ימים יגידו, אבל מרגיש אני שעשיתי מה שמוטל עלי.
כמעט מדי שבוע בשבוע שלחתי את הרצאותי להקוראטריום, ופעם אחת קיבלתי טלגרמא, המביעה לי תודה עמוקה בעד Vortreffliche Berichte שלי. מר ברוואלד ישאר פה רק עד 10 אוגוסט וגם אני עוזב באמצע אוגוסט את חיפה ושב לביתי. לצערי הגדול הידיעות שמקבל אני מביתי אינן משמחות כלל. אשתיחולה, היא יושבת כעת בפירמאנט עם בתי ובני ואין נחת. הרופאים מוצאים לנחוץ לשלחה לסנטריום למשך חצי שנה, כי מתיחסים הם אל מחלתה ברצינות. ואני איני יודע מה לעשות, עוד הפעם נתבלבלו חשבונותי ומחשבותי.
בדבר הפרופסורשיפּ שלי, אינך יודע, כפי הנראה, את הענין. מסופק אני אם יוכלו כעת לתקן מה שקלקלו ע“י עקשנותם. אמת, הד”ר נתן רוצה כעת עד למאוד לתקן את הדבר, אבל אולי אחר את המועד. וגם ידידנו וויסוצקי לא הבין את הענין כראוי ומפני זה קלקל גם הוא מעט. לא נכון הדבר, כי רציתי לעמוד מחוץ לרשותו של הקוראטריום. את התנאי הזה היו יכולים לשנות מעט, אבל אני פילסתי ע“י הפרופסורשיפּ הזה הראשון נתיב לאחרים. בראתי שיטה, שהיתה יכולה להביא תועלת לכל הענין שלנו, כלומר לקיום מוסדנו בעתיד, וכך נוהגים בכל מדינות אמריקא, במקום שבתי הספר הגבוהים נמצאים לא ברשות הממשלה, כי אם ברשותם של יחידים או של חברות שונות. ידידינו בברלין ובמוסקבה (האחרונים הושפעו ע"י הראשונים) לא הבינו את טיב השיטה ואת מהותה והרסו את אשר בניתי בעמל רב. בקרוב נתראה ונדבר על זה באריכות, ובטוח אני, כי תסכים לי, שלא היה כל מקום לחששות. איך שיהיה, ואני מתירא שלא יבטל הדבר לגמרי, ויבטלו ע”י זה חמשים אחוזים למאה מאפשרותי להשתקע בארץ.
בזכרון יתחילו בקרוב שעורי הקיץ להמורים. גם אני אשתתף בהם עד כמה שאפשר, כי רוצה אני להשתמש בההזדמנות להסתכל מעט אל רכושנו הרוחני. אני אינני נוטה הצדה מהשקפתי הישנה, כי כל כובד תנועתנו נמצא וימצא בהצד הרוחני של הישוב, ואפילו אחרי המאמר המחוצף של פסמניק לא חזרתי עוד בתשובה.
אשמח מאוד אם אקבל ממך מכתב בברלין קודם לבואך.
והיה נא שלום, יקירי וחביבי
שלך בברכת הכרמל
שמריה הלוי
אל אחד העם, לונדון
ברלין, 14 ספטמבר 1912
לאחי וידידי הנעלה והיקר, שלום וברכה!
לא הספיקה לי השעה להשיב מיד על מכתבך מן 10 דנא, ואתך הסליחה. ד"ר נתן שב ברלינה עוד בראשית ספטמבר וכבר התראיתי עמו פעמים אחדות. אודות הפרוגרמא לא דיברתי עמו כלום, מפני שלא נשאלתי ולא רציתי להיות קופץ בראש. אמנם לנו אי אפשר בשום אופן להסכים לפרוגרמא כזו, והשאלה היא רק בדבר טכסיסי המלחמה. היו פה ימים אחדים מר וויסוצקי וצייטלין ונגעתי אגב אורחא בשאלת הפרוגרמא. המה הסכימו להשקפה הלאומית אך בשפה רפה, וחושש אני, כי כשיהיה תלוי פתרונה של השאלה הזו בחוות דעתם של חברי הקוראטריום, יבקשו אחרי פשרות. לצערי אינני עוד רק חבר הקוראטריום, כי אם גם “נושא משרה” בהקוראטריום, אבל מוכן ומזומן אני לוותר אפילו על משרתי, אם רק יהיה צורך בדבר. אני מוצא, כי הפרוגרמא המוצעת מתנגדת גם להתקנות שלנו, שאין בהן אפילו זכר לגרמניות.
ד"ר נתן מושפע ממר אפרים כהן ומהקונסול הגרמני שבחיפה, וזה האחרון מסוכן הוא לנו. השקפתי זו אינה קלוטה מן האויר, ולכשנתראה בקרוב אספר לך בפרוטרוט על הסכנה הנשקפת לנו מצד תביעות הגרמנים.
אי אפשר לקרוא כעת לאספת הקוראטריום, ובכן החלטנו לקרוא רק לאספת הוועד הפועל שלנו בראשית אוקטובר ובטח תקבל בעוד ימים אחדים את ההזמנה. טוב תעשה, יקירי, אם תקדים לבוא הנה ימים אחדים לפני הישיבה, ונתיעץ על הכל המתינות.
בדבר הקונפרנציה שלנו, אין לי אפילו חצי דבר, שאין מגלין אלא לצנועים. הישיבות היו פתוחות, ולא היה מקום לסודות ולרמזים. תמצא דו“ח מפורט בכל עתונינו. הונח היסוד ע”י נדבתו של האדון [משה] פלדשטיין מווארשוי לקרן קיימת בעד עבודה תרבותית בא“י (*קרן התרבות“קדם”). הוא נדב לע”ע מ"ב אלף פראנק, ורוצה אני לקוות, כי מכיון שנעשתה התחלה הגונה כזו יעלה בידנו לאסוף עוד סכומים, ולא תהיה עוד במשך הזמן העבודה התרבותית תלויה במוסדותינו האחרים.
מר {יחזקאל] קרבצוב מווארשוי נדב בעד הטחניקום שלנו סך עשרים אלף פראנק לקניית ספרים עבריים. הוא נתן את נדבתו ע“י הוועד הפועל הציוני, כלומר עשה אותו לשליח מצוה. בטח יתרעמו ה”אדונים" מעט אבל את הכסף יקבלו.
את בתך לאה ראיתי פעמים אחדות. בקרתיה בהסנטריום, מצב בריאותה טוב למראית עין, אך בכל זאת מתאוננת היא כדרכה תמיד.
הנני משיב לך תודה בעד ברכתך לראש השנה וברכה כפולה ומכופלת לך ולביתך.
שלך באהבה רבה
שמריה הלוי
אל ד"ר האנטקה, ברלין
(*תורגם מגרמנית)
וינה, 10–18 באוקטובר 1912
אדוני הדוקטור החביב!
בפראג ידעו האנשים לערוך אסיפה בעלת רושם רב. הבורסה שיכולה להכיל כ-2,500 איש, היתה תפוסה עד אפס מקום והאסיפה עברה בצורה שקטה ויפה. לוינה הגעתי ביום ו' אחרי הצהרים, אולם האדון בלומנפלד כבר נסע לאיגלאוי, פרסניץ וכו'. הצטערתי מאוד על זאת וניסיתי להשפיע עליו שיחזור לוינה, לכל הפחות לשעות מספר, אבל עד עכשיו טרם קיבלתי כל תשובה ממנו.
אתמול היתה לי שיחה מפורטת עם מר אדולף בּהם. לא הסתמכתי על דעת הד"ר [יהושע] טהון, אלא על דעת האדון קרמנצקי, שגם הוא בדעה כי אין כל סיכויים למאבק לקהילה. ביהם התבטא בסודי סודות, כי גם הוא באותה דעה. והנה הקובלנא הישנה: חסרים אנשים, אנשים בעלי קומה, אשר בתורת מועמדים יוכלו לעשות רושם על ההמונים. ביהם בעצמו, זהו הרושם שקיבלתי כאן, אינו בא בחשבון עתה. הוא התעקש, ואינו רוצה לעשות את הויתור האפשרי היחידי: למול את בנו. רבים טוענים, כי פעולתו השלילית הזאת תזיק לענינו לא רק בשעת הבחירות בקהילה, אלא גם בפעולות ציוניות גרידא, ויש קנאים הדורשים התפטרותו של ביהם מכהונתו הראשית שבה הוא מכהן. הערב נדבר על עניין זה.
משני האולמות, הבאים בחשבון לישיבות הקונגרס בחרתי גם אני באולם של אגודת הזמרים (Musikvereinssaal) האולם עושה רושם אציל, מספר החדרים הסמוכים גדול, ושיפוצם יפה. מקום האולם מתאים מאוד לצורך שלנו. אבל צריכים לאבד את התקוה כי קהל השומעים יהיה גדול. אולם הישיבות גופא לא יוכל להכיל יותר מאלף איש, התאים בצד והיציע אולי שש מאות נוספים.
שוחחתי עם המנהל. דורשים סכום של 500 כתר ליום. המחיר אינו גבוה מדי, אבל חושב אני, כי אפשר יהיה לקבל את האולם במחיר זול יותר במקצת.
האסיפה הצליחה יפה גם כאן. מאות אחדות של אנשים נאלצו לחזור בגלל מחסור במקום. הוינאים טוענים, כי כאן קשה מאוד, בלתי אפשרי כמעט, להשיג אולם גדול מאוד, אלא אם ההרצאה היתה נקבעת לפני חדשים מספר.
דיברתי בקיצור עם מר קרמנצקי לפני נסיעתו לברלין. אני תקוה כי הבעיה נפתרה לפי רצוננו.
דרישות שלום
שלך
ש. לוין
אל אחד העם, לונדון
ברלין, 2 בנובמבר 1912
לאחי וידידי היקר והנעלה, שלום וברכה!
לא עניתי עד עתה על מכתבך מן כ“ב אוק', מפני שלא הייתי בביתי. רציתי להשתמש ב”בין הזמנים" ולצאת ידי חובתי, עד כמה שאפשר, כלפי ההסתדרות הציונית. ביקרתי ערים אחדות ונאמתי בפרג, ווין ובודפשט, ואך לפני ימים אחדים שבתי ברלינה ומצאתי פה את מר ווילבושביץ'. הוא ישהה פה עוד ימים אחדים ועוסק בזריזות בסידור העבודה ובפתרון השאלות הטכניות, העומדות על הפרק. מדי יום ביומו הוא בא אלי ומתאונן הרבה על חוסר השיטה בעבודת ההכנה. לי אינו מגלה בזה כלום ומוסיף אך צער על צערי.
שואל אתה אותי: מתי אני הולך לחיפה? מאושר הייתי, לוא יכולתי לתת תשובה ברורה על השאלה הזו, אבל לדאבוני הגדול עודני בבחינת “תלוי ועומד”. ממר רוזנבלד לא נתקבלה עוד שום תשובה, ולהשאיר הכל כדאשתקד, מבלי שאדע גורלי אין אני יכול עוד. ובכן, מוכרח אני לחכות, עד שיתברר מצבי, אע"פ שכמעט איבדתי את תקוותי שהשאלה תיפתר באופן רצוי. מיד לכשתיפתר הנני מוכן ומזומן לצאת לחיפה.
כמדומני, שנחוץ יהיה, שגם הד“ר [אלפונס] פינקלשטיין יבקר את הארץ בחורף הבא ויסתכל שמה אל תנאי החיים, ואך אז יוכל לברוא לו מושג נכון ע”ד מהות הטחניקום. כל האדונים היושבים בברלין ושופטים מרחוק מגששים כעוורים קיר ואי אפשר לסמוך על השקפותיהם.
הצעיר משה לדיז’ינסקי ביקרני אתמול ודיברנו אודות עניננו. אנסה להמליץ בעדו לפני הפרופ' שלזינגר, אך מסופק אני אם תועיל ההמלצה הזו. הפרופ' שלזינגר עובד במקצוע אחר ואיננו מומחה להמקצוע שבחר לו לדיז’נסקי, והלא יודע אתה עד כמה חוששים ה“גרמנים” לעירובי תחומין.
חיים [וייצמן] שלנו כתב פעמים להמרכז הציוני שיכפו עלי הר כגיגית ללכת לאנגליה לשם תעמולה ציונית. לע"ע לא נתתי הסכמתי לזה, ומי יתן והענינים יתפתחו באופן כזה, שאוכל ללכת במהרה לחיפה.
המלחמה הבלקנית ותוצאותיה המעציבות ממלאים כעת, כמובן, את חללו של העולם הציוני. יעקובסון הנהו כעת בכל זאת בקושטא וממשיך את עבודתו. באמת אין איש יודע איך תשפיע מפלתה של טורקיה על ענינינו אנו. יש דורשים לחיוב ויש דורשים לשלילה. לי ברור רק דבר אחד: נחוצים לנו עובדים בארץ ומאין נקחם? הן כמה אני עמל להוציא משפחה אחת מעבדוּת לחירות וכמה מכשולים אני מוצא על דרכי!
שלך באהבה רבה
שמריה הלוי
אל אחד העם, לונדון
29 בנובמבר 1912
לידידי היקר והנעלה, שלום וברכה!
מפני המאורעות המרגיזות על הבלקנים ומפני הדאגות החדשות שצמחו לרגלם לא כתבתי לך זמן רב. הד“ר רופין שוהה כעת בברלין. לפי דעתו אין כל מקום לחששות בא”י, ובטוח הוא, כי תוצאות המלחמה לא תשפענה לרעה על הישוב ומוסדותיו. גם מהפקידים שלנו מקבלים אנו ידיעות בתמידות, כי הכל מתפתח כראוי וחושבים המה, כי השעה הזו מסוגלת דוקא לקניות חדשות וכדומה. ובכל זאת הננו נמצאים במצב פנימי קשה עד למאוד. מרגישים אנו, כי כעת מוטלת עלינו חובה כפולה לעמוד על המשמר ולהגן לכל הפחות על המועט שרכשנו לנו. קראנו לאספה את חברי הועד הפועל הגדול, התווכחנו. התיעצנו בדבר טכסיסי העבודה. הכל מודים שעתידה א"י להיכנס במהרה לספירת ההשפעה של ממשלת אנגליה, ומלבד אחדים מהטשרטריסטים הישנים אין איש מאתנו שמח לקראת השינויים המתרגשים ובאים.
ממר ווילבושביץ' קיבלתי כבר שני מכתבים. מלאכת הבנין מתקדמת באופן רצוי, מזג האויר מרשה לע“ע לעבוד בזריזות. בית הספר הבינוני נגמר כמעט, ואם אך לא יהיו מעצורים מן החוץ, אפשר לגמור את כל הבנינים במשך שנה אחת. מבקש מר ווילבושביץ' כי נשתדל להשתחרר מהפירמא “ווסטפל” לכה”פ במה שנוגע לה“ווערקשטעטטען” ונציל ע“י זה סכום הגון מאיבוד. לפי חשבונו עד ל”ה אלף מרק. “וסטפל” אינו מוותר לע"ע על זכויותיו. היום ינסה מר נטר לקחת דברים עם הפירמא ולפצות אותה באיזה סך.
מה שנוגע לעניני אני הנני שמח להודיעך, כי הולך הוא ומתברר. הנני שולח לך בזה העתק ממכתבו של השופט מק להד“ר נתן. השופט מק יושב בוואשינגטון והוא איש סודו ויועצו הראשי של מר רוזנבלד. אחרי שקלא וטריא בין הד”ר נתן, סימון וכהן, באו לידי החלטה גמורה, כדי שלא לסכסך את הענין עוד יותר, לשוב להקשר הראשון, כלומר להסכים שישאר בתקפו. כתבו, הד"ר נתן וגם אני, למר וויסוצקי וביקשו אותו שיתן גם הוא את הסכמתו לזה מבלי כל הגבלות. מר וויסוצקי היה פה לפני ימים אחדים ונתן את הסכמתו. וכעת הננו חושבים, כי לא תהיה עוד שום מניעה גם מצד רוזנבלד. ומה שנוגע ליחוסי להקוראטריום הנני מוכן ומזומן לתת מצדי כל מיני התחייבויות שידרשו ממני. אשמח עד למאוד, אם אך הדבר יבוא הפעם באמת לידי גמר. מצטער אני שבמשך שנתיים התפלספו בדבר ענין קטן ערך כזה. מיד כשתתקבל התשובה מרוזנבלד אסע לחיפה.
את לאה ראיתי פעמים אחדות. יושבת היא כעת עם הגב' ברמן, כפי הנראה לא החליטה עוד בדבר שובה לחיפה.
סוף סוף נראה גם ר' אברהם אליהו [לוברסקי] על אופקנו. לפני יומיים בא הנה פתאום. פניו שונו כל כך בשנה האחרונה, עד כי כמעט לא הכרתיו. זקנה משונה קפצה עליו, ועושה הוא רושם של ידוע חולי. הרבה צער הסב לי גם הוא.
הרבה סיפרה לי לאה בדבר מצב רוחך, ותבין מעצמך, שסיפורים מעין אלה מוסיפים רק איזו חוליות לשלשלת העצבות המקיפה כעת כמעט את כל עולמנו. ובכל זאת עלינו להתגבר ולהתחזק.
והנני שלך באהבה רבה
שמריה הלוי
אל אחד העם, לונדון
ברלין, 21 בינואר 1913
לאחי, וידידי היקר והנעלה,
לא באשמתי לא כתבתי לך זמן רב. ט“ו דצמבר נתקבלה התשובה מאמריקא. מסכימים הם שהחוזה הראשון ישאר בתקפו. שמחתי עד למאוד, כי הענין נגמר בכי טוב והחילותי להכין את עצמי לנסיעה. הכל היה מוכן לכ”ה בחודש, אבל יומיים לפני נסיעתי תקפתני פתאום איזו מחלה, שלא ידעתי שחרה. חשבתי לכתחילה שזו אך הצטננות שכיחה שתעבור במהרה, אבל לצערי הגדול הוברר כבר בימים הראשונים, כי המחלה קשה, אע“פ שהרופא גילה לי טפח וכיסה טפחים. כמנהג גוברין יהודאין הזמינו עוד רופא מומחה וגם את הפרופ' איזראל. לא אספר לך, יקירי, הרבה. סבלתי הרבה יסורים ומכאובים במשך שבועות אחדים. לא ספרו לי, כמובן, דבר והשתדלו להרגיע אותי עד כמה שאפשר, אבל כעת יודע אני כי ועידת הרופאים החליטה לחכות עוד ימים אחדים, ואם לא תרד מידת החום – לעשותו ניתוח. היתה לי דלקת החלק התחתון של הכליות ומשכה אחריה גם דלקת נאד השתן. בחסדי אל ניצלתי מהסכנה, שריחפה עלי. מידת החום החלה לרדת מעט מעט, וזה היום העשירי, שמצב בריאותי הולך הלוך וטוב. אולם מפני שסימני המחלה לא עברו עוד לגמרי, מחוייב אני להיזהר עד למאוד. את הקימה ממשכבי אסרו עלי לע”ע, אבל התירו לי לעסוק בכתיבת מכתבים כחצי שעה ביום. כשאשוב לבריאותי כדבעי, יבדקו אותי ביתר שאת ואך אז יחליטו אם יכול אני לנסוע לחיפה או ראשית כל לאיזה מקום רפואה.
עד כמה מצטער אני, שהוכרחתי לנתק את עבודתי שלא ברצוני הטוב, תבין מעצמך. אך מאושר אני שלא תקפתני המחלה בדרך.
ידידנו מר ד' וויסוצקי היה פה בראשית מחלתי וגם באמצעיתה. הוא הראה לי השתתפות כל כך חמה וכל כך הרבה אותות ידידות, עד שלא אשכח לו זאת לעולם.
בקרני פעמיים הד"ר פינקלשטיין. הוא עשה עלי בפעם הזאת רושם טוב עד למאוד, ומאמין אני, כי עטרתו תהי הולמתו.
וילבושביץ' שב ת“ל לאיתנו. הוא כעת בחיפה ושוקד על עבודתו. הפרופ' שלזינגר וד”ר פינקלשטיין שבעים רצון, כפי הנראה, ממנו ומעבודתו.
הד“רים נתן וכהן היו כל כך עסוקים בזמן האחרון בעניני הבלקן, עד כי כמעט אי אפשר היה לדבר עמהם על עניני הטחניקום. כעת המה נמצאים בסופיא או בסלוניק, בודאי ישובו בעוד שבוע או שבועיים אחרי שיתקבלו לראיון אצל כל נושאי הכתר של הבלקן. הרבה הייתי רוצה לספר לך ע”ד הנסיעה הזו ועוד על דברים רבים מעולם הדיפלומטיה הגבוה, אבל לצערי אין אני רשאי עוד לעבור על פקודת הרופאים.
בתך לאה בקרתני גם היא פעמים אחדות. מצב בריאותה, אם נשפוט ע"פ הכרת הפנים, טוב כפי הנראה, אבל מסורה היא לאירופא יותר מדי, והכל פה כל כך חביב עליה. כמדומני שזוהי מחלתה, למצוא את האור במדינות הצל ואת הצללים במדינת האור.
חנה בת ר' מרדכי [בן הלל הכהן] ידידנו באה הנה לפני ימים אחדים מפריז. היא עלמה נחמדה וקשורה כל כך לא"י. היא ספרה לי, כי גם אתה, יקירי, אינך בקו הבריאות. עשה נא עמדי אות לטובה והודיעני מיד ממצב בריאותך ואסיר תודות אהיה לך.
ידידך המסור לך בלב ונפש
שמריה הלוי
אל המהנדס ווילבושביץ'
ברלין, 22.1.1913
גדליהו בן זאב ביקר!
התרגשתי בגללכם למדי. אני מתאר לעצמי את הכאבים והיסורים שעברו עליך. הייתי מאושר, משנודע לי, שלא תצטרך, תהילה לאל לנסוע לאירופא.
אצלי היה מוכן לנסיעה הכל, כולל כרטיס-רכבת. היה עלי לצאת ב-25 בדצמבר, אולם ב-23 בערב נפלתי למשכב, והנה כבר חודש כמעט, מאז שהזמן כולו עובר עלי במיטה. עברה עלי דלקת חריפה של אגן הכליה, וזו גרמה גם לדלקת של שלפוחית השתן. זמן-מה חשבו גם לנתח, ואמנם עלול היה הדבר להיות בלתי-נמנע אילולא פחת חוּמי. ואמנם, תודה לאל, שנפטרתי מהתערבות האיזמל הקר. בשנים- עשר הימים האחרונים החום אצלי הוא כתיקונו, אולם, הואיל וסימני המחלה טרם חלפו, אין מרשים לי לפי שעה לקום. הוזמן לקביעת האבחנה גם פרופ' ג’מס ישראל. אי-אפשר היה לבדקני כראוי. זה יהיה אפשרי אך משאבריא לגמרי. אז גם תוכרע השאלה, אם אצטרך לעבור תחילה מערכת ריפוי במקום-מרפא כל שהוא, או שאוכל לנסוע בבטחון לחיפה.
ביקרוני ברוואלד וד"ר פינקלשטיין. עם האחרון הרביתי לשוחח עליך. אם כי חומי הגיע אז ל-39.5 מעלות, הריני בטוח, בכל זאת, שדיברתי לענין.
נאלץ אני לכתוב לך בשכיבה, וגם זה כמעט בגניבה, מפני בני-הבית. היה בריא. כתוב מיד. פריסת-שלום לבבית לצילה בת תיאודור.
שלך
ש. לוין
בכל אלה ישנה גם נקודה מנחמת: אפשרות לחלות בצורה רצינית לא רק בארץ-ישראל, כי אם גם בברלין.
שלנו שולחים לך כולם ברכת-שלום.
אל אחד העם, לונדון
מארינבאד, 20 בפברואר 1913
לאחי וידידי היקר והנעלה שלום וברכה!
סלח לי, כי לא כתבתי לך זמן רב. הרופאים בלבלו את מחשבותי, ואני טולטלתי ממקום למקום. ממיטתי קמתי אך 6 פברואר וכששאלתי את רופאי אם יכול אני להכין את עצמי לנסיעתי לחיפה, השיבוני, כי הם אינם רוצים לקבל עליהם את האחריות, מפני חשש השנות הדלקת. ובכן שלחוני ראשית כל לווילדונגען, להמומחה המפורסם ד“ר מאַרק במחלות הכליות והכיס. הבדיקה בווילדונגען ארכה כשבוע ימים, וסוף סוף הפך ד”ר מאַרק את הקערה על פיה והחליט, כי דלקת כיור-הכליות והכיס היתה אצלי אך תוצאת מחלה אחרת: “eine schwere Stoffwechsel Stoerung” אם כן באתי לווילדונגען אך כדי לשמוע מפי המומחה, כי אין צורך בישיבתי בווילדונגען. ובכל זאת שמחתי עד למאוד על הדיאגנוזה הזו. בעצת הד“ר מאַרק הלכתי לאָבערהאף, ועברתי לידי ד”ר ויידהאַז הממונה על סנטריום “מריענבאד” פה. עוד הפעם בדיקות ומשמוש עד לאין סוף. כל היום הנני עסוק ב“רפואה”. רוחצים אותי, דשים ולשים, ואני כאילם לא יפתח פיו. כך הוא טבען של המחלות הפנימיות. ראשית כל הנן מסותרות, ואינך יודע, אם קלעו הרופאים אל המטרה או לא, ושנית, מפני שהנך בבחינת נראה ואינו רואה, הרי אתה כולך ברשותו של הרופא. והאמת אגיד לך, יקירי, כי מאוד רוצה אני להיות בריא אחרי שטעמתי את טעמה של דלקת ממושכה פנימית.
בכל זאת הנני מקוה, כי באמצע מרץ אסע בע“ה לחיפה. דעתו של הד”ר מאַרק ושל הרופא פה, כי מזג האויר בא"י ישפיע עלי לטובה. נחוץ רק לחכות, עד שיעברו סימני מחלתי, והמה עוברים רק לאט לאט, אם כי אינני מרגיש עוד כמעט שום כאב, אך ישנן עוד איזו סתירות.
עם הד“ר פינקלשטיין התראיתי פעמים אחדות. כמדומני, שמכיר הוא היטב את גודל האחריות שקיבל עליו, וכי הוא בעל רצון, וזה העיקר. הוא רצה לנסוע בסוף חודש דנא לחיפה, אבל הד”ר נתן מתנגד לזה, באמרו, כי יש עבודה רבה לפניו פה בברלין, הן בדבר התכנית והן בדבר הזמנת מורים מוכשרים. אולי הצדק עם הד"ר נתן. שניהם בקרוני בערב לפני נסיעתי לווילדונגען, ודיברנו גם אודות החיכוכים בין ווילב[ושביץ‘] ובין הקבלנים שלנו. החלטנו לדחות את השאלה הזו עד בואי לחיפה. אמנם ווילב[ושביץ’] אינו עושה שום דבר על חשבון עצמו ושואל הוא את דעת הקוראטריום, אבל לי נדמה הדבר כמין שאלת “אבא היאך מעשרין את התבן”. כשאני לעצמי הנני מתנגד בכל תוקף למסור את הבנינים האחרים לקבלן אחר. מלבד המקח יש עוד טיב המלאכה, ואין להחליף ולהמיר במקום שעד כה היינו שבעי רצון מטיב העבודה. הנני מקווה, כי החיכוכים ייבטלו ונבוא לידי פשרה עם הקבלנים הישנים שלנו.
זה יותר משני חדשים שנתרחקתי מהעולם הגדול ומעולמנו הקטן אנו. הנני מסתפק בקריאת עתונים כלליים ומקבל לפעמים איזו מכתבים מהמרכז הציוני. המצב הכללי, כפי שיש לשפוט ע"פ העתונים, ברע הוא. סכנת מלחמה כללית מרחפת עוד. אסיר תודה אהיה לך אם תמסור לי בקיצור אודות הרוחות המנשבות בלונדון שלך, מקור הפוליטיקא העולמית.
ושלום לך יקירי מאת
כולו שלך באהבה וחיבה
שמריה
את העתק המכתב בדבר קניית המכונות מסרתי מיד כשקיבלתי אותו לד"ר פינק[לשטין]. אמנם מסופק אני אם יקנו איזה דבר בחו"ל.
אל ד"ר ברנהרד כהן, ברלין
(*תורגם מגרמנית)
חיפה, פורים 23.3.1913
אדוני הדוקטור החביב!
אנא, אל תחשוב את מכתבי האחר לדין וחשבון, אלא לידיעות שטחיות, כי הייתי בכלל רק פעמיים על המגרש ואינני מתמצא עדיין בענין. אולם בכלל קיבלתי את הרושם, כי מר ווילבושביץ' עבד במרץ ופעל רבות. בנין הטחניקום עושה כבר רושם כביר. בעיקר מצויין הוא צד הכרמל. בשני הימים הראשונים היתה לי שמחה גדולה, הכל כנראה מוחזק בסדר הטוב ביותר. אם רק ימשיכו לעבוד באותו הקצב, אפשר להניח, כי המוסד כולו ייגמר במשך שנה וחצי.
הנני עומד על דעתי, כי מר וו[ילבושביץ'] הוא האיש המתאים, המוכשר לתפקידו האחראי, ואני רק חושש, כי לא יחזיק מעמד כאן למשך כל זמן העבודה. על זה נדבר עוד עם מר ד"ר פינקלשטיין. לעת עתה הוא עובד בחריצות ובמרץ רב.
ביפו לא שהיתי הפעם, כי לא הרגשתי כל כך טוב; בעיקר זיעזעה ואימצה אותי הנסיעה ברכבת. לעומת זאת מזג האויר כאן הוא נפלא, ואי אפשר לתארו.
מה שלומו של מר ד"ר נתן, האם הוא כבר חזר?
אכתוב לך לעתים קרובות, אבקשך שגם אתה תעשה כך.
דרישות שלום לבביות לך ולמשפחתך
שלך
ש. לוין
אל אחד העם, לונדון
פורים תרע"ג, חיפה
לאחי וידידי היקר והנעלה, שלום וברכה!
בל תכעס עלי, יקירי, שלא כתבתי לך מאומה לפני נסיעתי מברלין. באמת לא הספיקה לי השעה, מפני שנסעתי בחפזון. הרופאים נחלקו בדעותיהם בדבר נסיעתי ועלי היה להכריע את הכף, ות"ל שאין אני מתחרט שהכרעתי אותו. קשה היתה לי אך הנסיעה במסילת הברזל. הייתי מוכרח להפסיק אותה בזאלצבורג ליום שלם, אך תחת זאת השפיעה עלי לטובה הנסיעה באניה והנני מרגיש כעת את עצמי כמעט בריא, ושמח אני להשתתף עוד הפעם בהעבודה בחיפה.
לפני נסיעתי התוודעתי פעמים אחדות עם פינקלשטיין ועם הד“ר כהן, – נתן לא היה בברלין, – ופעם אחת עם הד”ר סימון. נחת הרבה לא שבעתי, ביחוד מפגישתי עם האחרון, נוכחתי לדעת, כי הרבה סכסוכים יהיו בדבר אפיו של מוסד בכללו בדבר השפה השלטת בו בפרט, אבל אמרתי לי: דיה לצרה בשעתה. גיליתי למוסר את אזנו של הד“ר כהן בדבר התרשלותו בכתיבת מכתבים. כמובן מצא תירוצים הרבה והתנצלות, שבשום אופן אין לה מקום במוסד הגון. הוא הבטיח אותי, כי מהיום והלאה ישתדל לתקן מה שפגם. אמנם אין אני מאמין בהבטחותיו, מפני שבאמת אין לו פנאי, כי טרוד הוא בעניני ה”עזרה", שהתחילה לעסוק בזמן האחרון גם בדיפלומטיה גבוהה. ולא רק אתה, יקירי, מתאונן. מתחילים להתיחס בשלילה להנהגה כזו גם יתר הקוראטורים. יש לפנינו רק תקוה אחת: כי בגמר הבנין יעבור מרכז הכובד של כל העבודה לחיפה ומובטחני כי באסיה לא יהיה מקום לההתרשלות האירופית.
גם מר ווילבושביץ' מתאונן על העדר יחס רציני מצד ברלין, והצדק אתו, מפני שנוכחתי מחילוף המכתבים והטלגרמות, שסוף סוף מסכימים הברלינים להצעותיו כמעט לכולם. שמחתי עד למאוד לראות, כי העבודה פה מתפתחת כראוי, וכי הפריזו בדבר החיכוכים שבין ווילבושביץ' ובין הקבלנים שלנו. היו אמנם חיכוכים קטנים ביניהם אבל לא “הכצעקתה”, וכעת באו כבר לידי התפשרות ומר ווילבושביץ' עומד באמונה על המשמר ומנצח על המלאכה בעין פקוחה. איני מאמין רק, כי ישאר פה עד סוף העבודה, ראשית, מפני שגם הגברת פה, וגברתו אינה נופלת בהתיחסותה לחיים בארץ מכל הגבירות, ושנית מפני שעזב את עסקיו ברוסיא בלתי מסודרים ויש לו סכסוכים עם שותפיו. בכל אופן ישאר פה עד ראשית החורף, ובנתיים יבוא הנה גם הד“ר פינקלשטיין, ונתייעץ בדבר העבודה בעתיד. אחת ברורה לי כשמש, שהשתתפותו של ווילבושביץ' הביאה תועלת רבה להתקדמות העבודה, וכי ראוי הוא להאחריות שמשרתו מטילה עליו. הד”ר פינקלשטיין חושב לבוא הנה מיד אחרי הפסח שלנו.
אם העבודה תסודר באופן רצוי גם מצד ברלין, יש לקוות, כי בעוד שנה ומחצה יוכל הטחניקום להתפתח, ולפי דעתי הגיעה כבר השעה לדאוג בעד הוצאות המוסד. חושש אני, כי ע"י ההתרשלות הברלינית נפסיד חלק הגון גם ממה שרכשנו מכבר.
ביפו לא ירדתי הפעם מהאניה, אבל התראיתי עם אחדים מאנ"ש, שבאו לבקרני. מצב הרוחות בארץ אינו נרגש, כמו שמשערים אנו מרחוק. אדרבא, יש איזו מין בטחה, הנסוכה על הישוב, ויש גם התעוררות לעבודה אנרגית. עם המלחמה ועם תוצאותיה אין מתחשבים כלל, ואפילו הערבים המושלמים. אומרים, כי מלאכי חרש מתהלכים בארץ ומעוררים את דעת הקהל לחליפות ולתמורות. קורטוב של אמת יש בספורים האלה, ביחוד במה שנוגע לשליחי צרפת, העושים תעמולה בסתר, אבל לנו אין ברירה אחרת, כי אם להשתדל להרבות את רכושנו הקרקעי. יש אפשרות, אבל קופצים אין.
לפני הפסח אסע ליפו ולירושלים לחוג שמה את חג הפסח ואוכל לכתוב לך יותר בדבר המצב הכללי.
כי נסעתי בחברת בתך לאה וכי פגש אותנו שמואל באלכסנדריה, בטח יודע אתה. בעל מזג טוב כשמואל לא ראיתי מימי, ואי אפשר לבלי התקשר אליו.
ושלום לך, יקירי, מאת שלך באהבה וחיבה
שמריה הלוי
התראיתי על האניה ביפו עם ר' מרדכי [בן הלל הכהן] שלנו ודיברנו על דבר ה“כלבו’ניקים” החדשים שלנו וביחוד ע"ד פסמניק. יש לר' מרדכי איזו הצעה חדשה בנידון זה. כשאתראה עמו בקרוב נדון על זה בפרוטרוט ואודיעך.
אל אחד העם, ברלין
חיפה, 6 באפריל 1913
לאחי וידידי היקר והנעלה, שלום וברכה!
שמואל [פבזנר] שלך מסר לי, כי אתה מוסיף להתרעם עלי, כי לא השבתי בזמן על מכתבך האחרון אלי לפני נסיעתי מברלין, ואני כבר התנצלתי לפניך במכתבי הקודם ואומר, כי כבר סלחת לי, בהביאך בחשבון את רוחי ואת טרדותי הרבות בזמן האחרון,
אמנם לוּ ידעת, יקירי, עד כמה קשה לי בכלל לכתוב אליך. האמינה לי, כי אין לי בעולם איש קרוב לרוחי יותר ממך, ידידי היקר, אך דוקא מטעם זה הנני מתקשה מדי שבתי לכתוב אליך. הן אי אפשר לי לכסות ממך אפילו מחשבה קלה במקום שהדבר נוגע להמוסד שאנו משתתפים בו, עוסקים בטיפוחו ואחראים במידה ידועה בעד האופי שיקבל אחרי היפתחו, ורואה אני שלא על נקלה יעלה בידנו למצוא את הקו המפשר של הזרמים השונים בהוועד שלנו. אחת היא תקוותי, כי החיים עם תביעותיהם בעצמם יעמדו על צדנו, וכי לאט לאט יתגשם בהמוסד, לרגל גידולו, אותו הרעיון, שבשבילו באה גם השתתפותנו אנו.
בדבר מינוי מורים אין גם אני יודע מאומה, מלבד האינז’ינר הקר, שהוא אחד משלנו, ושאומרים עליו שהוא מומחה גדול במקצוע שלו. לפני נסיעתי המלצתי בעד צעיר אחד, שגמר את מחלקת המתמטיקה בהצטיינות ושגם הוא משלנו. הצעתי אותו בתור מורה למתמטיקא בבית הספר התיכוני. שם הצעיר ד“ר לאֶווענהערץ. הנני חושב כי ד”ר פינקלשטיין בא עמו בדברים, אך שום ידיעה בדבר זה לא קיבלתי. בדבר ד“ר [מרדכי] אהרנפרייז דיברתי עם ד”ר כהן. תשובתו היתה משתמעת לתרי אנפין, וביקשתי אותך, כי אתה תציע את הקנדידטורה שלו באופן רשמי, אם בטוח אתה כי אהרנפרייז מוכל להשתקע בארץ.
נתקבלה ידיעה מברלין, כי ד“ר פינקלשטיין יבוא הנה מיד אחר הפסח. באמת יש פה כעת עבודה רבה וטוב יהיה אם גם ד”ר פינקלשטיין ישתתף בה עד כמה שאפשר.
מר ווילבושביץ' שוקד על עבודתו ומפקח על הבניה בשבע עיניים. אולי קשה לעכל את מזגו בפרטים אחדים, אבל החיוב מרובה בו על השלילה, כי איש חרוץ הוא, בקי ומומחה גדול, ואני איני חוזר מדעתי, כי מביא תועלת גדולה למוסדנו, והיינו ניצלים ממכשולים הרבה, לוּ מסרנו לו את ההשגחה העליונה משעת הבניה הראשונה.
מצאתי פה יחס משונה ומכוער בין ההנהלה שלנו ובין הקבלנים מצד אחד ובין הפועלים והקבלנים מצד השני. מה שנוגע להמכה הראשונה משתדל אני, עד כמה שאפשר, ליישר את ההדורים. קשה ממנה היא המכה השניה, שהיא רק חלק ממכת המדינה המתהלכת פה, כידוע גם לך, גם במושבות וגם בכרכים. רע המצב ביחוד בחיפה, במקום שהישוב דל, וממילא נראית פה כל קטטה קטנה כהר גבוה, מפני שכל הישוב לוקח בה חלק.
אחרי כל אלה מקווה אני, כי לא תצא מהוועד וכי אדרבא תשתדל להשפיע על התפתחות הענינים הן בדבר התכנית והן בדבר מנוי המורים, ומובטחני שכל חברי הוועד יתחשבו עם השקפותיך,
והנני אומר שלום, ידידי היקר, ומבקש אותך לפקדני במכתביך מזמן לזמן, ומברכך בשמחת החג.
שלך באהבה גמורה
שמריה הלוי
אל אחד העם, לונדון
חיפה, 15 ביוני 1913
לאחי וידידי היקר והנעלה, שלום וברכה!
ד"ר פינקלשטיין נסע מפה ביום ד' 11 דנא ובעוד שבוע בערך יהיה בברלין. לפני נסיעתו אמר לי, כי הוא לא יתנגד להעברית, אם אך הקוראטריום יקבל החלטה חיובית בשאלה זו. אני לא זכיתי לקבל שום הזמנה, ולוא רק מפני הנימוס, לישיבת הוועד הסמוכה ואיני יודע אפילו, אם הזמינו לישיבה רק את הוועד הפועל או את הקוראטריום.
חושב אני, כי ידונו גם בשאלת הכסף, וצריך יהיה לבאר, כי ע“י שיטת תעמולה, כמו שהיתה נהוגה בהקוראטריום עד כה, לא ישיגו מאומה. קראתי למשל בהעתונים האמריקנים, כי החברה ב”ב (*בני ברית) החליטה בדבר הסטיפנדיות, לתת אותן תיכף, ואין אני יודע עד כמה אמת הדבר.
בכל אופן אבקשך, יקירי, להודיעני תומ“י אחר הישיבה בדבר תוצאותיה, אם תמצא לנכון, הודיעני נא את הקטב ע”י טלגרמא.
העבודה מתקדמת פה, ויש לקוות, כי שום חיכוכים לא יהיו עוד.
והנני שלך באהבה גמורה
שמריה הלוי
סלח לי קיצורי, מרגיש אני את עצמי עוד הפעם קצת קשה.
אל אחד העם, ווילדבאד
קלוסטרס, 22 ביולי 1913
לאחי וידידי היקר והנעלה, שלום וברכה!
מצב בריאותי הורע כל כך בזמן האחרון בחיפה, עד כי החלטתי לשוב לאירופא בהקדם האפשרי ולשאול עוד הפעם ברופאים. אפילו ביפו שהיתי רק יום אחד ונסעתי הלאה דרך פורט-סעיד-גנוי. אשתי ובני נמצאים כעת ב“קלאָסטערס” בשווייץ וסרתי הנה להתראות עמם ואתעכב פה רק ימים אחדים. לפי חשבוני נמצא אתה כעת בבאָדען, אבל מפני שאיני יודע את כתובתך הנני שולח את מכתבי זה לווילדבאד ובוודאי ימציאו אותו לידך. יכול אני לנסוע מפה דרך בזל-פרנקפורט ולבקר גם אותך, יקירי, בלי שום טרחה מצדי, מפני שמוכרח אני לנסוע כעת בהפסקות, אחרי שאני סובל טלטול הדרך. ובכן הנני מבקש לתשובתך, וטוב תעשה אם תודיעני ע"י טלגרמא, מתי ובאיזה מקום אוכל לבקרך. בזה תשמח מאוד את
אוהבך בלב ונפש
שמריה הלוי
אל אחד העם, באדן
וילדונגן, 15 באוגוסט 1913
לאחי וידידי היקר והנעלה, שלום וברכה!
השתיה כדת והרחיצה כהלכה משפיעים על הרגשתי, כפי הנראה, באופן טוב מאוד. מלבד זאת הרגיע אותי גם רופאי, באמרו כי, הכאב, שאני מרגיש עוד, הוא אך “סרח העודף” של המחלה שעברה, וכי פה בווילדונגן מחוייב גם הוא לעבור. ובכן הנני שבע רצון, כי שמעתי בעצתך ללכת הנה.
קיבלתי מכתב מד“ר נתן – תשובה על מכתבי הפרטי, ששלחתי לו עוד מחיפה, ושקראת אותו גם אתה. הוא נח מעט מזעפו. ובכל זאת מתירא אני, כי מעמידים אנו את המוסד בחזקת סכנה. ד”ר נתן אומר, כי אלה המבקרים והמערערים לא יתנו ולא יקחו ממנו מאומה ואין אם כן לשים לב לכל תלונותיהם. ומה שנוגע לשפת ההוראה חושב הוא, כי מוטב לבלי לדבר עליה כלל, כי פתרון השאלה הזו יהיה תלוי בהמורים שיתמנו בהטחניקום. אצלי ברור, כי לא הקורטריום ולא פינקלשטיין לא יחזרו אחרי מורים היודעים עברית, ופירושה של ההצעה הנזכרת הוא כי הגרמנית תהיה בהכרח שפת ההוראה בעד כל מקצועות הלימודים.
קיבלתי מכתב גם מאמריקא. מתרעמים שמה עד למאוד, שמנהל הטחניקום אינו יודע עברית, וכי המוסד מקבל ע“י זה צורה גרמנית מוחלטת. וטעות היא ביד הד”ר נתן לחשוב, כי מכיוון שלא מנדבות המבקרים ייבנה הטחניקום, אפשר לבטל את טענותיהם.
כתבתי לד"ר כהן בדבר פגישתנו בפרנקפורט ביום כ' לחודש, אבל לא קיבלתי שום תשובה, ואולי, אם פגישתנו לא תצא אל הפועל, אסע מפה ישר לוועידת ההסתדרות העברית.
האספה של הקוראטריום הוּעדה ליום ט' ספטמבר. מקוה אני, כי בהסכמתך בחרו את היום הזה. אם כן נסע יחדיו מווינא לברלין. מצטער אני, שלא אוכל להשתתף בהקונגרס עד סופו, אבל אין לי ברירה אחרת. בהוועידה העברית, כך כותבים לי, יקראו הרצאות: ביאליק, פרישמן, קלויזנר ועוד. אני רוצה לדבר ע"ד “התנועה והטרה בתחיית השפה”.
ההסתדרות הציונית תביע בהקונגרס הבא בפעם הראשונה רגשי כבוד להברון רוטשילד, שבאמת הוא אחד מ“יחידי סגולה” שקמו לעמנו בדורות האחרונים. גם זה סימן טוב בעד ההכרה הציונית, המסירה מעצמה לאט לאט את הקליפה הזרה. הברון רוטשילד אינו מתחרט כלל על פעולותיו בעבר. אדרבא, הוא מלא רצון ללכת גם הלאה בדרך זו, אם אך לא יהיו עיכובים מצד המצב הפוליטי.
והנני כולי שלך באהבה רבה
שמריה הלוי
אל אחד העם, באדן
וילדונגן, 18 באוגוסט 1913
לאחי וידידי היקר והנעלה!
אתמול קיבלתי טלגרמא מאת ד“ר כהן, שבה הוא מודיע אותי, כי נכון הוא להיפגש אתנו בפרנקפורט ביום ה' הבא, כ”א דנא. השיבותי ג“כ בטלגרמא, כי מסכים אני להצעתו, וחושב אני, כי גם מצדך לא תהיה שום מניעה שניפגש שלושתנו בפ”פ ביום המיועד ונעבור יחדיו על השאלות העומדות על סדר היום. איני נותן חשיבות יתירה להפגישה הזו, על כל פנים תועיל מעט לבירור המצב.
אני אתאכסן בהמלון Monopol-Metropole, ממול בית הנתיבות הראשי, כך כתבתי גם לד"ר כהן, וביקשתי אותו, כי יודיעני בדיוק לאיזו שעה ניפגש ואודיעך, אחרי שאקבל תשובה ממנו, בהקדם האפשרי.
שלך באהבה גמורה
שמריה הלוי
להקדים חזירתי לברלין לפני 9 ספטמבר לא אוכל, מפני כי ביום 8 ספט' ירצה חיים [וייצמן] שלנו ע“ד ה”אוניברסיטה" ולא נעים יהיה לי “לעזוב את המערכה”.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות