גם הוא איננו. הננו עומדים עוד הפעם על יד קבר לח של אחד מסופרי ישראל, אחד שהיה מן המצוינים בדורו, דור מלחמת הדת והחיים. משפחת הסופרים העברים הולכת ומתדלדלת. בשורות סופרינו אשר קנו להם שם נעשו בשנים היותר אחרונות פרצים ובקיעים רחבים. אחד אחד אחד המה יורדים מעל הבמה. והעולים? אח, גם המה מהרה יורדים, יורדים בעודם בחיים, במיטב שנותיהם וכחותיהם;יורדים לפעמים בצער, ולפעמים גם בשאט נפש, בבוז ולעג לאלה הנשארים, הלוחמים, המתחזקים עד הנשימה האחרונה. נקל מאד לעלות על במת הספרות העברית. אך מה קשה להשאר עליה יותר מדור אחד. כמה כח של סבלנות, כמה אהבה להשפה העברית ולהספרות העברית דרושים להאיש שיש לו כשרונות וידיעות, למען הקדיש את כל עתותיו ואת כל מתנות רוחו, את לשד עצמיו ותמצית עצביו לספרות שאיננה מפרנסת את בעליה אף בצמצום, לספרות אשר כהניה רעבים ללחם ושבעים כל היום חרפות ויאוש. לרעוב – זה עוד לא קשה. העברי, ומה גם הסופר העברי, הורגל למחסור עוד יותר מאשר למותרות. יש ענויים עוד יותר קשים ממחסור, ואלה המה ענויי הנפש. ומה רבים המה הענויים האלה שהספרות העברית החדשה נותנת להעובדים בה באמונה. נעימה היא העבודה שבעליה יודעים ומכירים כי היא דרושה לאחרים, ומה גם אם יאמין אם ישמע מפי אחרים כי יש בה מעין גאולה, הצלה וישועה לבני העם האהוב עליו ומכש"כ להאנושות כולה. אז כל הענויים, כל הסגופים, כל המעצורים, החמריים והרוחניים, רק מרבים ומפרים את הכחות. אולם הסופר העברי שומע כל היום: השפה העברית שפה מתה היא, הספרות העברית רק מעכבת את הגאולה. הספרות העברית היא רק בית מקלט לבעלי מומים רוחניים ומוסריים מכל המינים. ההמון העברי עוד לא התרומם אל הספרות העברית;הנאורים – או שכבר עזבוה, או שלעולם לא יתרוממו אליה. והציונים הלאומיים, אלה המעוררים את האומה העברית לתחיה, אלה בוני העתיד, אלה המסורים לעמם בכל לבבם ונפשם, – הנה גם בקרבם כבר נמצאים לוחמים נגד השפה העברית בגלוי או בסתר, באופן היותר טוב קרובים הם אליה רק בפה ולא בלב.

הידיעה המעציבה מפטירתו של ברודס ¹הגיעה אלינו בשעה האחרונה של נעילת “הלוח” בדפוס (ב“לוח” הנוכחי נדפס ספורו האחרון אשר כתב בשבילו, ואלה המה גם דבריו האחרונים בדפוס). המת עדיין מוטל לפנינו והשעה חטופה ואינה מספקת, גם איננה מוכשרה, לרשום פה את צורתו הספרותית ואת תולדותיו של המנוח. אין אני חפץ לכתוב הספד על ברודס. ההספדים בכל אומה ולשון הם מעין שמיכה שחורה, אשר בה יכסו את פני המת. מבעד השמיכה לא יראו השרטוטים שבפניו, היא מכסה גם את תארו וערך מדתו האמתית. תחת השמיכה השחורה כל המתים שוים. ע"כ הנני נסתפק הפעם רק ברשימות קצרות אחדות.

ראובן אשר ברודס נולד בכ“ה אלול תרי”א ², כמדומה לי, אם אין אנכי שוגה, בווילנא. עוד בהיותו ילד הצטיין בכשרונותיו ובבדיחות דעתו. עוד בילדותו התעוררה בו התשוקה לכתוב מאמרים ולחבר ספרים. אם אתם רוצים – קראו זאת בשם מחלת-הכתיבה, מחלה מתפשטת ביחוד בקרב ילדי העברים, ואם אין אתם מתנגדים לזה הנני לקרוא את התשוקה הזאת בשם “התבגרות-הרוח-הקודמת”. בהיותו ילד בן תשע שנים כתב השגות על ה“פרי מגדים”.

בשנת תרכ“ח החל להדפיס מאמרים ב”הלבנון“, לפי טעמה ורוחה של העת ההיא: מעט דרוש, מעט חקירה, מעט מליצה ומעט תבלין של תורה ו”חכמה“. בשנת תרכ”ט הדפיס ב“כבוד הלבנון” מאמרים תלמודיים ומאמר בקרת בשם “ילקוט ראובני”. צריך להעיר כי הסופר המנוח היה בקי במדרשות ובאגדות. סברתו היתה ישרה ולא בלי חריפות.

הוא היה אחד הסופרים העברים אשר מלא כרסו בספרותנו העתיקה, בטרם שהחל לעבוד בספרותנו החדשה. עוד מעט ויהיה הטפוס הזה יקר המציאות. קרוב לשנת תר“ל החל המנוח להדפיס מאמרים גם ב”המליץ" ו“כרמל”. מאמריו אלה עסקו ב“שאלות הזמן”, לפי המושגים של הימים ההם. מאמריו אלה נבדלו מיתר המאמרים של הסוג הזה, שלא היו נוסחאיים יתר מדי ושפתם היתה קלה ומתובלה בהחדוד העברי.

בשנת תר“ל נדפס פיליטונו “שיחה שעה אחת אחר המות” ב”המליץ“. תוכן העלון הזה הוא וכוח של רב ישן ורב חדש לאחר מותו. הסטירה היתה קצת גסה, אבל היא עשתה רושם על הקוראים. אז היו ימי דרישת התקונים בדת. ברודס היה מושפע ממאמריו של מ.ל לילענבלום במקצוע זה. בשנה ההיא הדפיס ברודס גם ב”הכרמל" פיליטון בשם “סופרי ישראל ברוסיה”, אשר בו נסה לבאר מהי חובתו של הסופר העברי. בהפיליטונים האלה כבר היה נכר כי יש כשרון לכותבם, אבל הכשרון דורש עבוד ושכלול, חנוך וגדול. אולם העומדים אז בראש הספרות העתונית לא היו מסוגלים להיות מחנכים לסופריהם, והכשרונות גדלו פרא.

בשנת תרל“ג הדפיס ברודס בפעם הראשונה ציור ב”השחר" בשם “מסתרי בית צפניה”, גם שירים אחדים לא בלי תוכן. באותה שנה, בא המנוח לווארשא, ושם הדפיס ספור לא גדול בשם “מודה ועוזב”. בו נגלה לראשונה כשרונו לספר, פשוט כמשמעו לספר. כשרון זה לא היה מצוי אז בקרב הסופרים העברים, כאשר איננו מצוי גם עתה. בסוף השנה ההיא בעתיק ברודס את מושבו ללמברג, ויהי שלש שנים העורך השני של מה“ע החדשי “הבוקר אור”, אשר הוציא א.ב גוטלובר לאור. שלש שנים האלה היתה העת היותר פוריה בעבודתו הספרותית של ברודס. מלבד הציורים הקטנים, באורי מקראות ומאמרים שונים שהדפיס בשנים האלה ב”הבוקר אור“, הדפיס בו גם שני חלקים מספורו הגדול “הדת-והחיים”. בספורו זה עלה כשרונו של ברודס למרום יכלתו. אולם הלוחם אשר בו חנק בספורו זה את הצייר שבו. בשנת תרמ”ה הדפיס בלמברג עוד הפעם את שני החלקים הראשונים של הספור הנזכר והוסיף עליהם את הרוב של החלק השלישי והאחרון (208 דפים). ברודס מת ואת בנינו הספרותי הזה (אשר רק עליו יקרא שמו בדורות הבאים) לא גמר, בהקדמתו לחלק השלישי מספר המחבר לקוראיו מה ראה על ככה לכתוב: “… בחפצי לתת לפני בני עמי את המלחמה הכבדה בדבר תקון הדת אשר היתה בארץ ליטא, את השקפת בני הנעורים הנאורים על דבר ה”שלחן הערוך“, ואת מעשי רבנינו, אשר כמתיאשים לחמו בכל כחם בעד חומרותיהם ומנהגיהם הרבים והעצומים אשר כמשא כבד וכנטל החול יכבידו עולם על העם, – גם אנכי בחרתי בדרכי הסופרים החדשים, בחרתי את הרומן למעטה ואת הספור לא___ת³ ובשני החלקים הראשונים הלכנו יד ביד אנכי והקוראים, שנים שלשה סמנים הקדשתי להם וסמן אחד לי, שלבתי את הדעות ואת הספורים בחוברת, משכתי את לב הקוראים באהבה ודבר לאט עמי, זרעתי אחת הנה ואחת הנה, רוב דברי נתתי לקוראים ומעט קט מנחם לקחתי לי ולמטרתי; אולם לא כן עתה, בחלק השלישי אשר בו אתן לפניכם, קוראים, את אשר נעשה “בתוך ארבע אמות של הלכה” את אשר עשו רבנינו בעת ההיא, את אשר חשבו ותקנו, את אשר רדפו והחרימו, את החברות אשר הקימו, ואת המכתבים והתשובות אשר כתבו – בחלק הזה הוכרחתי לקחת לי מנה אחת אפים, להקדיש רובי סמניו למטרתי, ואך מעט לספור ולרומן…” כל הספור הגדול הזה היה “יסודתו בדברי הימים לבני ישראל בארץ ליטא בשנות תרכ”ט – תרל“א”.

בספורו הגדול הזה הראה ברודס את אשר הוא יכול, ואת אשר איננו יכול. יכלתו הספיקה לספר מראה עיניו, להסתכל בשטח העליון, אם הורשה לאמור כן, של החיים ולמסור דברים הגלויים לכל בהויתם החיצונית. אבל חסר יכולת היה לראות ללב, להסתכל אל נפש החיים ולברוא נפשות בדמיונו. יכולת היתה לו לבנות בנין גדול, אך קצרה יכלתו לעבד את החלקים. גדולה היתה יכלתו לראות נקודה ידועה בחיים, אותה הנקודה שכל העינים היו פונות אליה באותה שעה, אבל קצרה היתה יכלתו להקיף בסקירה אחת את יריעת החיים ולראות את כל צבעיה וגווניה. גדולה היתה יכלתו להרחיב את הדבור על אותו הענין שלקח את לבו, אבל קצרה היתה יכלתו לצמצם את מחשבותיו ולרכז את השקפותיו בדבורים מועטים ונמרצים. סמולנסקין התרומם מעל השקפות בני דורו וברודס היה שקוע בהן ומחוגן לא זז. באריכות דבריו של סמולנסקין היה גם קצת פיוט, קצת מקוריות וקצת נביאות. כן, בכמה דברים היה נביא וחוזה לבני עמו. מי שהוא חוזה ופייטן הוא בהכרח גם נביא לעמו (הנני מרחיב את הוראתה של המלה “נביא” לפי מושגי דורנו). ובאריכות דבריו של ברודס היה קצת דרשנות, קצת הסברה יתירה וקצת אהבת-הדבור. זכרתי במקום הזה את סמולנסקין, יען כי נמצאו סופרים אשר העמידו את כשרונו הספורי של ברודס במדרגה יותר גבוהה מכשרונו של בעל “הקבורת חמור” ו“יללת-הרוח”.

בשנת תרמ“א הלך ברודס לרוסיא, ובהיותו בווילנא כתב מאמר “השפה בכבודה ועצמה” בעד ה”גן פרחים" של יהושע מזח. המאמר הזה הוא, לפי דעתי, אחד המאמרים היותר טובים אשר נכתבו אז בדבר השפה העברית. עוד אז, לפני זה יותר מעשרים שנה, היה מצדד ברודס בזכותם של מרחיבי השפה העברית וילחום נגד המטהרים מסוגו של יקותיאל בערמאַן ⁴. בכלי נשק חדים נלחם כ“גבור משכיל” נגד אלה האחרונים. בתוך יתר דבריו הוא כותב במאמרו הנזכר: “… ולוא אמנם חדשה עשינו בשפה, חדשה אשר מאז מעולם לא נודעו עקבותיה, לו אמנם כתבו על הספר עד ימינו אלה רק בשפת בן עמרם ובן אמוץ – כי אז אולי החרשתי גם אני. אולם שאלת המטהרים האלה הלוא תשוב לכל הסופרים בעמנו מדור דור: “לו קם בן עמרם” אשאל גם אנכי, ונתנו לו את כל ספרי התלמוד והמדרש, את ששת סדרי המשנה, ואמרו לו: “קרא נא זה”, היקרא? היבין לתרגם מלותיהם הזרות והנכריות? הימצא ידיו ורגליו בשפתם ובלשונם? – ולא עוד אלא שלא יבין ולא ידע גם שפת כל התנ”ך, לא ידע לשון ספרי קהלת, עזרא ונחמיה… הרשות אשר נתנה לקהלת לכתוב לעם חקירותיו בשפה שיבינוה, הרשות אשר נתנה לבעלי המשנה לכתוב בשפתם, לפני בני דורם, – הרשות הזאת נתנה גם לנו לכתוב בשפה אשר יבין העם עתה… “שפה מתה” נקרא לשפה אשר לא תקבל כל שנוי וכל תנועה, העמדה בשפה אות נאמן, כי אין יש רוח חיים באפה ולא תדאג להאנשים החיים רק לאותיות המתות, לא תדאג כי האיש החי, הקורא המתנועע, יבין לשכל מליה, וכי הוא, אשר למענו נכתבה, ידע את אשר לפניו, ותמיד כל היום תשים מעינה כי המתים שכבר מתו ידעוה ויבינוה… אמנם כן, הננו מודים ומתודים כי לו “יקום בן עמרם” היום הזה לא יבין דברים רבים בספרותנו… וכי מה אכפת לנו אם הם לא יבינו – הלהם נכתבו הספרים? האם בעדם נדבר כיום קשות את פורעי פרעות בעמנו? האם באזניהם נוכיח בדברים את מוכסינו, ראשי קהלינו, וכל מעקשי הישרה בנו? האם למענם נבנה כיום ספרות לישראל?… לא יבינו המה ויבינוה חייקעל, זרח, בערוש, ושמעריל, לא יבינוה המתים ויבינוה החיים, כי אותם הלא מבקשים אנחנו, אנחנו לא נדרוש אל המתים כאשר לא ידרשו המתים לנו…"

סגנונו זה הוא סגנון של לוחם, של סופר החי עם בני דורו. ברודס לא ברא מעולם תנועה חדשה בחיים או בספרות. מזגו הרוחני לא היה של זה שנברא להיות בורא, של זה ההולך בראש. אבל הוא יודע לבטא בשפה יתר נמרצה, יתר רחבה את אשר הרו והגו אחרים. את מלחמת הדת והחיים אסרו אחרים, אבל הוא נסה לתת לה תואר ודמות. הרחבת הלשון העברית נעשתה בפועל על ידי סופרים מצוינים אחרים כמרדכי אהרן גינצבורג, ש"י אברמוביץ ואחרים, אבל ברודס היה לה לפה.

את כל ספוריו הקטנים אשר הדפיס משנת תרל“ג עד תרמ”א (מסתרי בית צפניה;מודה ועוזב;“בני!… בני!” – מחזה על מסלת הברזל;אהבה תחולל נפלאות;איש חסיד;חטאת מדי;התיש הקדוש;גרוגרת דר' צדוק) הוציא לאור בשנת תרמ"ו בקובץ מיוחד, אשר קראו בשם “זקנים עם נערים”. ציוריו אלה המה מחזות ושברי מחזות, קטועין ובדיחות מחיי היהודים ברוסיא. שירה או פסיכולוגיה אמנם אין בהם, אבל חיים יש בהם. ציוריו אלה המה בינונים, בינונים בספרותנו, אבל המה נקראים בנעימה. יד מספר כתבם.

בשנת תרמ“ח נדפס הטוב שבספוריו, “שתי הקצות”, בשני חלקים גדולים. הספור הזה היה מושפע מהספור " Auf der Hohe " של ברתולד אויערבאַך. בספורו “הדת והחיים” עלה ברודס, כאמור, למרום יכלתו, אבל המטרה אשר בשבילה כתב אותו קלקלה את האמנות הספרותית שבו, השביתה את אחדותו. אולם “בשתי הקצות” נראה את כל כחה של אמנותו. זה היה הקו החיצוני שלה. התכן הרעיוני של “שתי הקצות” עומד במדרגה יותר נמוכה משל “הדת והחיים”, אבל במה שנוגע להגזרה והבניה, למערכת החלקים ולסדור הפרטים בתמונה אחת שלמה, עומד הוא גבוה מכל מה שכתב ברודס. בבחינה זו הוא מהיותר טובים, אם לא היותר טוב, שבספרותנו-הספורית. ב”שתי הקצות" עומדים במערכה הדור הישן מול הדור החדש, חיי הערים הקטנות מול החיים בהכרכים, מחזה מול מחזה. בין המחזות של חיי הדור הישן, בקרב הערים הקטנות, ישנן תמונות מצוינות ושלמות, אולם התמונות מחיי הדור החדש בהכרכים הגדולים בלתי נאמנות ובלתי יפות. המספר הטה חסד כלפי הראשונים. הוא גם ידע והכיר יותר טוב את הדור הישן. הוא היה מן הנחשלים בהתפתחותו השכלית. עד נקודה ידועה הגיע בהשכלתו ובידיעתו את החיים. הלאה – לא אף פסיעה אחת. כל מה שעמד מעבר להנקודה הזאת היה זר לו.

משנת תרמ“ב עד תרמ”ד התגורר ברודס ברומיניא. הוא הוציא בבוקרסט מ"ע בשפה יהודית המדוברת. על ידי מכתב עתו ועל ידי דרשותיו ברבים עלה בידו להרחיב ברומיניא את רעיון הישוב בארץ ישראל. מבוקרסט (אשר היה אנוס לעזוב מטעם חוק-הגרוש) שב ללמברג.

כארבע עשרה שנים ישב בגליציה (רוב השנים בלמברג) ויהי שם אחד המטיפים, המטיפים בהזדמנות ולעת מצוא, לרעיון התחיה של האומה העברית. הוא היה אהוב וחביב על הלאומיים הצעירים. בחברתם היה מבלה רוב עתותיו. הצעירים שהיו מסורים לו התאמצו פעם בפעם לעוררו לעבודה ספרותית, לגמור את ספורו הגדול “הדת והחיים” וליסד במה עברית בגליציה, אך הצליחו מעט מאד. דורו, “דור ההשכלה”, דור מלחמת הדת והחיים, נסע ונגלה ממנו, ובהגיע התקופה החדשה בישראל, תקופת התחיה, לא היה עוד בכחו לעמוד בשורה הראשונה ולברוא בריאה ספרותית מקורית. הוא עשה נסיונות שונים להוציא לאור מכתבי עתים בש“ע ובאידית ולא הצליחו בידו. הוא ערך חליפות את מה”ע “עקד ספורים”;“היהדות”;“הזמן”;“אוצר הספרות”;“הכרמל” (באידית);ה“וועקער”;ה“וועלט”. וכל מה“ע האלה לא האריכו ימים. יש ממה”ע האלה שיצאו רק גליונות אחדים ויש שהוציאו שנתם בדוחק. בימה קבועה להספרות העברית בגליציה לא יצר. כח ההתמדה היה חסר לו. חייו בעצמם היו בלתי קבועים. בית לא היה לו. הוא היה נודד ספרותי טפוסי. עני היה כל ימיו, וכל החזיונות המלוים את העני, שאין לו רצון כביר, הרסו את חייו. בתנאי חיים אחרים היה ברודס יכול להיות מספר גדול, סופר מצוין, דברן מופלא, הכשרונות הטבעיים הדרושים לזה לא חסרו לו. הם היו באוצרו הרוחני די והותר. אבל הסביבה שהיה נתון בה, ובלי ספק גם תכונתו שנוצרה בנדודיו לא הכשירוהו להיות את אשר היה יכול להיות על פי הכנתו הטבעית. בשנת תרנ“א החל להדפיס שני ספורים גדולים ומצוינים במינם: “שירים עתיקים”;”מאין ולאן", אבל גם שניהם לא נגמרו. מני אז הדפיס ברודס מאמרים, פיליטונים וציורים קטנים שונים במכתבי העתים, שיצאו על ידו או על ידי אחרים לאור, אבל הם לא עשו עוד רושם על הקוראים. גם בשנים האחרונות הזרק לפעמים מעטו חדוד שנון, אבל הוא בעצמו כבר החל להרגיש כי “סר צלו מעליו”, כי נולדו צפרים חדשות והן משמיעות שירה חדשה והשירה החדשה מתקבלת יותר על לב הקהל. מתחלה כעס על הצפרים החדשות;הוא זכר עוד את ימי גוטלובר. רק אלה אשר עלו על במת הספרות העברית לפני ארבעים שנה, לכל היותר לפני שלשים שנה, היו נחשבים בעיניו כסופרים ממש. אולם כל אלה החדשים, כל אלה הצעירים אשר “יצאו לנבאות במחנה” בחמש עשרה שנים האחרונות לא נחשבו בעיניו כלום. את כלם קרא בשם “גם אלה סופרים”. הוא גם לא קרא את פרי רוחם, לא ידע את אשר המה כותבים. בכלל לא קרא, זה יותר מעשרים שנה, כל ספר, מלבד מכתבי-עתים בשפה האשכנזית. הוא חפץ, או היה אנוס, לשאוב הכל מקרבו, לקחת הכל מאוצרות רוחו הוא, אך האוצרות היו דלים ורקים. רכושו הישן נתבזבז במשך הזמן ורכוש חדש לא קלט אל קרבו. יש, אמנם, אומרים, כי לבעל הכשרון הטבעי אין כל צרך בקריאת ספרים, כי הכל יש בו משלו. אבל, ראה זה דבר פלא, כל אלה המשוררים והאמנים בתקופה האחרונה שהצטיינו בעצמיותם, במקוריותם ובתמימותם הנפשית, – דוקא המה קראו ושנו הרבה. המשורר האמן צריך לדעת את כל הידוע לבחירי בני דורו, ורק אז יש בכחו להתרומם עליהם, להרחיק ראות ולהעמיק חשוב והרגש.

אמנם בשנים היותר אחרונות הכיר ברודס את טעותו. הוא החל לקרוא את “החדשים”, את הטובים שבהם ורק אז הכיר כי בין הנחשלים הוא. במלוא פיו אמנם לא הודה בזה. קשה היה לו להודות בגלוי כי בין המנוצחים ימנה. אבל נכר היה מדבריו וממכתביו כי מבקש הוא להיות כאחד החדשים, אשר לפנים לעג להם. לפני שנה ראיתיו בווינא בפעם האחרונה, הזקנה כבר קפצה עליו, ניטל העוקץ של חדודיו ושביבי שכלו הועמו. בליל סגריר בין ר“ה ליוה”כ בשנת תרס“ב י___ני⁵ המנוח אל מעוני. אנחנו הלכנו דרך רחובות ה”רינג", הרוח נשב בחזקה;הגשם הטורד הכה ברסיסיו הלחים והקרים בפנינו;בני ווינא רצו בחפזון הביתה, כי השעה היתה קודם נעילת השערים;קולות צלצול הפעמונים של הטרמבי היו יתר תכופים;ברודס הגביה את קולו, שהיה נחר ונפסק לרגעים על ידי שעול ממושך;הוא הרצה לפני תכנם של ציורים רבים שעלו במחשבתו להכתב. התוכן היה מענין עד מאד. בכל הנושאים אשר הציע לפני היה עוקץ חד ( Pointe ) וענין מלבב. הוא הציעם באופן כל כך ברור, עד כי ראוי היה לקחת עט ורק לרשום אותם על הגליון, אנחנו סרנו אל אחד בתי הקהוה. הבית היה מלא שאון סוחרים עברים וסתם עברים. כלם ידעו את ברודס. האור והחום פעלו על נפשו פעולה טובה. נכר היה כי בביתו חסרו לו הדברים ההכרחיים האלה. אנחנו ישבנו בקצה אחד החדרים סמוך לשלחן קטן. המשרת אשר הגיש את הקהוה היה “פּני ברט” עם המספר העברי. באהבה וחבה התהלך עם ברודס, שהיה בעל תכונה דמוקרטית ומרגיש את עצמו בקרב ההמון הפשוט מאושר. אחרי אשר התחמם מעט שטפו דבריו בזרם על דבר הספורים המוכנים והמזומנים מכבר בדמיונו, והם צריכים רק להכתב. לא יותר. בדומיה הקשבתי לדבריו שדבר בהתפעלות ובקול רם. ראיתי כי בהקנקן הישן הזה יש יין ישן מן המובחר ותוסס גם יין חדש. רוח היצירה החל לפעמו עוד הפעם. נר אלהים התלקח בקרבו ביתר שאת, בטרם אשר נגזר עליו להכבות לנצח.

אחרי אשר כלה דבריו חויתי את דעתי והשקפתי על ספוריו מכבר הימים. משפטי היה קשה, אולי גם יתר מדי. אחרי אשר שאל לדעתי, גיליתיה לו כמו שהיא. לא הדרתי פני זקן זה. הוא שמע באוזן קשבת, הכרתי כי דברי שרטו בלבו שרטת עמוקה (כיום הנני מצטער על זה). אך בפיו לא הגיד מאומה. אחרי אשר כליתי גם אני את דברי, הכה בכפו על השלחן ויקרא: “עוד אראה לכל העולם כי ברודס חי ויש בכחו גם לעת זקנתו לברוא גדולות. עוד אחליף כנשר נעורי!”

מי יתן והיה, – קראתי בכל לבבי. ואני גם האמנתי, כי יברא עוד ספור גדול ומלא ענין מהתקופה החדשה בישראל. עיניו ופיו הגידו לי כי עוד נר אלהים דולק בקרבו. זאת היתה הפעם האחרונה שראיתיו. עתה עוד לא אראנו בין החיים. אבל שכח לא אשכחנו. הוא היה ויהיה בעיני סמל הכשרון העברי בגלות. כמה היה עני סופרנו זה, כמה סבל וכמה נדד בחייו! כמה עבד וכמה נשא! הוא היה עשיר ועני גם יחד, מאושר ואומלל, גדול וקטן…

שלשים וחמש שנה הקדיש את כחותיו ויתרונותיו להספרות העברית… עתה גוע בבית-החולים בקרב עניי עמו…

שלום לעפרך! את שמך לא נשכח, אתה היית מהבונים והלוחמים הראשונים…

ברלין, כ“ה בתשרי, תרס”ג