¹

בועידה של המורים העברים בקליבלנד בקיץ שעבר “נמנו צירי הועידה וגמרו, כי בסוס מצבו החמרי של המורה הוא היסוד של בנין ההוראָה העברית”, “ולפיכך נתקבלה ההחלטה, כי כל אגודה של מורים תעמוד על הבסיס של “יוניון” ותשתמש בכל האמצעים שמשתמש בהם ה”יוניון" למלוא דרישותיו". “היו מן המורים שהתנגדו לכך, אלה מתוך גאות-דלים ואלה מתוך חוסר הבנה. הללו ראו בזה פּחיתות-הכבוד של המורה, והללו – נטיה יתירה לחמריות, ולא שמו אל לב, כי גם הרוחניות אי-אפשר לה להתקיים ערטילאית; כי בלי הסתדרות בעלת כח מכריח תשארנה כל החלטות הועידה הרוחניות, מליצות נאות וריקות; - - - אולם לשבחה של הועידה ולהצלחת הענין הכריע השכל הבריא של אחרים את האסטניסות היתירה של אלה – והסתדרות המורים נוסדה”.

אלה הם דברי מר ק. וויטמאַן ומר ש. מקסימון, שנים מטובי העסקנים שבהסדרות המורים, ואין כל ספק, כי דבריהם אלה הם הד-קולם של הרוב היותר גדול של הצירים שהשתתפו בועידה ושנצחו את המועטים, את “הדלים הגאים וחסרי ההבנה”. הרשוני-נא, איפוא, להעיר כאן דברים אחדים בנוגע לענין הזה ולהביע את דעתי על ההנחות וההחלטות שהגין עליהן הרוב הגדול של הצירים בועידה.

נתבונן-נא אל מטרת הבנין החדש שאַתם חפצים לבנות וגם נבחן את טיב החומר שאַתם חפצים להשתמש בו, ואָז נראה, אם באמת נבוא אל המטרה המבוקשת.

מר ק. וויטמאַן אומר בהשקפתו על הועידה (“מקלט”, חשון, תרפּ"א): “שאיפתנו הגדולה והעזה היא להנחיל לחניכינו את תרבותנו, להרוותם את צער גלותנו ומבחר מאויינו לעתיד ולגדלם ליהודים בעלי הכרה ולבני-אָדם בעלי שאיפות מוסריות ואידיאַליות”. שאיפה זו מעוררת שלש שאלות בנוגע להוצאת השאיפה האמורה אל הפּועל, היינו: א) מה לעשות למאות אַלפי הילדים שאינם מקבלים שום חינוך עברי? ב) כיצד לתקן את חנוכם של אותם הילדים המקבלים חנוך פּגום ולקוי? ג) “כיצד להמריץ ולהלהיב את המורה העברי, שימסור לעבודתו את כל רוחו וכחותיו ושההוראָה העברית תעשה למרכז חייו?” ועל ההסתדרות החדשה הזאת לפתור את כל השאלות האלו. לתכלית זו צריכות להוסד אגודות-מורים בכל אתר ואתר וההסתדרות הכללית תאחד את כולן לכח אחד גדול וכביר אשר יוציא לאור את כל השאיפות המוטלות עליה. האם מוכשרים הם המורים, שכבר נכנסו אל האגודות המקומיות ושעתידים להכנס, למלא את התפקיד הגדול? על שאלה זו עונה מר וויטמאן והוא מודה בעצמו, כי “אין רוב המורים באַמריקה ראויים למלא את התפקיד שהטילה עליהם הועידה בקליבלאנד " (ההדגשה היא של מר וויטמאן). הוא לא טרח לציין את טיב המורים למיניהם למען נדע אל נכון, מדוע אינם ראויים למלא את התפקיד שהוטל עליהם, אולם לתועלת הענין נחוץ לפרוט אותם. אפשר לחלק את אלה הפּסולים לשלשה מינים: א)אלה שידיעתם בתרבות העברית ובהוראָה הנה דלה ומצערה. ב) אלה שיש להם הידיעות הנחוצות, פּחות או יותר, ידיעות שלמות או לקויות ופגומות, והיו יכולים להשתלם ולהיות למורים מצוינים, אבל דא עקא, כי רגלם האחת עומדת בתחום ההוראָה ורגלם השניה מחוץ לתחום, והנם מוכנים ועומדים בכל יום לגמור את חוק למודם או להכנס אל איזה סניף של מסחר ולהפּטר מכל הצרה הזאת. את שני המינים האלה מזכירים וחוזרים ומזכירים בכל המאמרים על-דבר החנוך העברי ובכל הנאומים הנשמעים באספות וועידות, ולמותר הוא להאריך עליהם הדבור. אולם יש עוד מין שלישי, ודוקא המין הזה הוא היסוד היותר מזיק בהוראָה העברית, היינו: ג) אלה השונאים תכלית שנאָה ומבזים תכלית בוז את התרבות העברית בכלל ואת התנ”ך והתלמוד בפרט. המורים ממין הזה מבטלים בטול גמור ומוחלט את כל שאיפותינו ותקוותינו הלאומיות, ובסתר או בגלוי הנם נמשכים אחרי השאיפה החדשה, לעשות את התרבות ה“אידישסטית” לתרבותנו בהוה וגם בעתיד.

הצד השוה שבכל שלשת המינים הנזכרים, כי רובם ככולם רחוקים מן הרוח הדתי, שהוא יסוד נחוץ כל-כך בחנוך העברי באמריקה, וכל הנימוסים והמנהגים, וגם הדתיים-לאומיים, זרים הם לרוחם. שלשת המינים האלה הנם רוב מנין של המורים, כנגד מספּר מסוים של מורים הראויים לשמם, שקנו להם את כל הידיעות הנחוצות וגם את הרצון והכשרון להורות ולחנך ולעשות נפשות לתרבות העברית ולחולל תנועה לטובת החנוך העברי.

וכאן מונחת כבר הסתירה הפּנימית בין שאיפתכם העיונית ובין עבודתכם המעשית. אַתם החלטתם החלטה מעשית, כי כל אגודה של מורים תעמוד על בסיס של “יוניון”, אולם הלא כחו של ה“יוניון” ותקפו הם רק בזה, שכל המורים, בלי שום הבדל, הנם חברים נאמנים לאגודה וסרים אל משמעתה, כי רק באופן כזה תוכל האגודה להתקיים ולבסס את מצבו החמרי של המורה, ואם כן הלא מוכרחת היא האגודה להכניס לתוכה לתכלית זו גם את המספּר המסוים של המורים האמתים וגם את המורים מכל שלשת המינים הנזכרים. אבל, הלא תודו בעצמכם, כי ביסוס מצבו החמרי של המורה איננו תכלית בפני עצמה, כי-אם אמצעי בכדי שיוכל להתעסק בהוראָה מתוך הרחבת-הדעת, ולמען אשר יוכל למלא את התפקיד הגדול, שההסתדרות הכללית מטילה עליו. עתה נראה, מה הן העבודות המוטלות על המורים ומי מהם יעשה את כל העבודות הכבירות הנחוצות למלוא התפקיד. מר וויטמאן אומר בנוגע לזה את הדברים האלה: “יבואו לבתי-כנסיותיו, לאולמי אספותיו, לשוקיו ולרחובותיו, ימטירו עליו קונטרסים וכרוזים בלי הפסק, יתקשרו אל עסקניו, פּרנסיו ונואמיו, ויפעלו עליהם שיעזרו להם בעבודת התעמולה, ישפּיעו על העתונות היהודית שתתן מקום לדרישותיהם החנוכיות – בקצרה, יחוללו תנועה לטובת החנוך העברי והעם יתעורר וישמע”. ושוב אומר מר ווייטמאן: “יש לבקש אמצעים ודרכם מחוץ לכתלי בית-הספר העברי, כמו שיחות ומשחקים, טיולים וחגיגות, אגודות של ילדים וכו' “. וכאן אָנכי עומד ושואל אתכם, רבותי, מי יעשה את כל העבודות הללו? המין הראשון של המורים שהזכרתי, הבורים ועמי-הארצות, לא יעשו את כל אלה מבלתי יכולת וכשרון; אלה מן המין השני, שמלאכת ההוראָה היא להם ארעית, גם הם לא יעשו את כל אלה מקוצר רוח ומעבודה קשה, מפני שהנם טרודים בבתי-הספר או בפרנסותיהם הצדדיות; אלה מן המין השלישי, המתנגדים בלבם להתרבות העברית, בודאי שלא יבואו לבתי-כנסיותיו ולאולמי אספותיו וכו' לחולל תנועה לטובת החנוך העברי ובודאי שלא יתקשרו עם עסקניו ופרנסיו וכו', כי הלא הם מבטלים כל דבר שיש בו קורטוב של דתיות וריח של לאומיות. לפי זה הלא מוכרכים אתם להודות, כי כל עבודת החנוך תיעשה רק על-ידי אותו המספּר המסוים של יחידי הסגולה אשר ייגעו ויעמלו בלי הרף, כמו שעשו גם עד עתה, להיטיב את מצב החנוך בחומר וברוח. וכל אלה הבורים, וכל אלה המורים המלמדים על רגל אחת, וכל אלה מתנגדי הלאומיות ושונאי הדת יבואו ויקבלו את שכרם בעד מספּר שעות מסוימות שהנם עובדים בתוך כתלי בית-הספר, וגם זה בלב ולב, ויהנו מכל הנצחונות של אותם המורים המעולים, והאגודה בתור “יוניון " תגין עליהם ותשמור על זכיותיהם בכל האמצעים שיש בידה. תמהני, אדוני העסקנים, אם יואיל אַף אחד מכם להאמין, כי מצב כזה יוכל להתקיים לוא גם עת קצרה. מר וייטמאן בעצמו עומד ומתפּלל במאמרו הנזכר, כי “הלואי שהיו עוזבים אותם המורים את ההוראָה העברית לגמרי”. אולם זו היא תפלת-שוא. למה יעזבו הבריות הללו את ההוראָה העברית אם הם מקבלים שכר הגון בערך בעד עבודה שאינם מוכשרים לה כלל, או שהיא משמשת להם רק מעבר לפרנסה אחרת נאה הימנה, או שהנם מואסים בה ושונאים אותה תכלית שנאָה, וה”יוניון” עומד ומגין עליהם לבל יקופח שכר עבודתם העלובה ולבל יגרע מכבודם בתור “מחנכים” אף כמלוא השערה? ולא רק שאלה הראשונים, שאָנו מצטערים עליהם, לא יעזבו עתה את הוראָה העברית, אלא גם זאת: אחרי אשר תתיסד הסתדרות המורים הכללית על יסודות מוצקים של “יוניון”, יספחו אליה מן החוץ כל ארחי-ופרחי היודעים לתרגם ספּור ב”ספר למוד של השנה הראשונה" כצורתו או שלא כצורתו, וכולם יכנסו בחפץ לב אל אגודות כאלה ונוספו גם הם על שונאינו מבפנים ועזרו להם להפוך באמת את כל אגודת מורים למין, “לוקאל יוניון” עם כל פּרטיו ודקדוקיו. כאן מוכרחים אַתם להודות, כי השתדלתם לאחוז את החבל בשני ראשיו.

ומשאָנו באים לדבר בענין ה“יוניון” אָנו נתקלים בשאלה אחרת. כל העובדות, שמר ווייטמאן מטיל על המורים לטובת החנוך בכלל, הלא הנן מחוץ לכתלי בית-הספר ומחוץ לשעות הלמוד הקבועות. וכאן מתעוררת השאלה: המורים העברים מה הם? פּועלים פּשוטים, ככל הפּועלים אשר בבתי-חרושת, העובדים שעות קבועות ומקבלים שכרם לפי מספּר השעות והרגעים, או כי הנם עסקנים, שאינם מחשבים שכר עבודתם כנגד הפסד השעות והרגעים, והם עושים את מעשיהם לטובת הענין שלא על מנת לקבל פּרס? בודאי תודו לי, כי מורה העובד את עבודתו ומדקדק דקדוקי עניות במספר השעות והרגעים נוח לו ולחנוך העברי שלא נברא משנברא. אבל הלא כל מורה, אשר ימלא את תפקידו שהטלתם אַתם עליו באמונה, הוא כבר פּורץ גדר ה“יוניון” שלו ומתנהג לא כפועל, כי-אם כבעל-בית עסקן. אולם ה“יוניון” יעשה את שלו, הוא ישפּוך את רוחו על חבריו ויהפוך אותם מעט-מעט לפועלים פּשוטים, וגם יהפּוך את האַטמוספרה הטהורה, שהיא נחוצה ומוכרחה באגודת מורים, שהחנוך העברי הוא ראש כל מטרתה, ויעשה אותה לאַטמוספירה של פּועלים, שאין עיניהם ולבם אלא להעלאת השכר בכל ראשית הזמן וכדומה. הניחו להם לאלה המורים מן המינים הידועים שהנם תמיד רוב מנין ורוב בנין של כל אגודה, הם יעשו את שלהם ויכניסו בה רוחות וזרמים מזיקים, ולא עוד, אלא כי גם ישתדלו לחתור חתירה תחת יסודות החנוך הלאומי ולקעקע את כל הבנין שנבנה בעמל רב. ואלה המועטים, המורים המעולים, סוף-סוף תרפּינה ידיהם ומוכרחים יהיו לעזוב את ההוראָה לגמרי, או כי עוד יחזיקו בה רק מאונס ויתנוונו וילכו. כל מורה בעל לב, שהיה חבר לאיזו אגודת מורים יעיד, כי כל האספות הנן עוסקות תמיד בדברים מעשיים הנוגעים לחזוק ה“יוניון” ואין שם שעה פּנויה ושום הזדמנות להתעסק באיזו שאלה משאלות החנוך.

כל מורה אשר אלהים בלבו יודע, כי אין דבר ה“מגשם” את החנוך העברי ומוריד אותו מן הגובה הרוחני והאידאלי כמו האגודות האלה ואספותיהן ופעולתיהן. ואַך צחוק תעשו לי, אדוני העסקנים, אם תשלו את נפשכם להאמין, כי מן אגודות הנוסדות לכתחילה על בסיס ה“יוניון” תבוא תשועת החנוך.

ואגב אורחא, מכיון שבאתם לכלל אופּטימיות כזאת בנוגע ל“יוניון”, באתם גם לכלל טעות אַחרת, שכדאי להעיר את אָזנכם עליה. על הועידה בקליוולאנד הנחתם הנחה עיקרית אחת, כי “ההמונים היהודים באַמריקה מתכחשים לחנוך העברי לא בזדון, כי-אם בשגגה. לא מתוך התנגדות ללמודים העברים, או מתוך שנאָה כבושה ליהדות בכלל הם מונעים את בניהם מבית-הספר העברי, כי-אם מתוך שויון הנפש, טמטום הלב ורשלנות סתם”. הנחה זו איננה נכונה בעיקרה כלל וכלל. הודות לתנועה הרדיקאלית שכבשה את המוני הפּועלים היהודים והודות להתנועה האידישיסטת שקמה לנו בשנים האחרונות, יש לנו כבר מספּר הגון של יהודים בתוך ההמונים באַמריקה המתנגדים מתוך הכרה ללמודים העברים. הם מונעים את בניהם מבית-הספר העברי מתוך פּרינציפּיון וכוונה ידועה ושולחים הם אותם אל “בית-הספר העממי” באשר יאמינו, כי הוא הוא בית היוצר החדש לנשמת האומה היהודית החדשה. ולא מתוך שויון הנפש, טמטום הלב ורשלנות סתם. תנחומים של הבל הנכם מתנחמים, אדוני, והנכם עוצמים את עיניכם מראות נכוחה ומהביט אל האמת המרה. העובדה הזאת מכבידה את המלחמה עלינו הרבה יותר מאשר הנכם משערים, אדוני, ביחוד אם תשימו על לבכם, כי כבר יש לנו מורים לא מעטים שהם מודים באותה ה“יהדות” החדשה. ועל המורים כאלה הנכם רוצים להשען, כי הם יעמדו בפרץ וכי ישמרו מכל משמר על התרבות המסורתית. תמהני, מאַין באָה לכם אמונה ואופּטימיות כאלה?

עד כאן טפּלתי בדברים שדברו בועידה, בהנחות שהונחו ובהחלטות שהוחלטו. ועתה חפץ אָנכי להזכיר לכם דבר אחד שלא דברו עליו לא רק בועידה, כי-אם גם בכל אספת מורים עברים עוברים עליו בשתיקה. נחוץ להזכיר לכם, כי המורים העברים אינם היחידים המטפּלים בעבודת החנוך, לשמה או שלא לשמה, כי יש גם אנשים אחרים העוסקים בו, הלא הם בעלי-הבתים העסקנים התמידיים שבכל מוסד חנוכי. הם הנם תמיד המתחילים ביסוד בתי תלמוד-תורה: הם הנם תמיד המתחילים ביסוד בתי תלמוד-תורה: הם הנם מתאַספים לעתים תכופות, מאַספים כסף, ועמלים ומתיגעים לכונן את האורגאניזציה הקבועה הנחוצה לקיומו של תלמוד-התורה והם הנם לוחמים מלחמה תמידית עם המון העם ודרישותיו השונות והמשונות. יסוד נכבד כזה אי אפשר לבטל. אמת הדבר, כי יש בהם גם אנשים שאינם מהוגנים, המקללים יותר משהם מתקנים, מפני חוסר ידיעה ובשביל פּניות צדדיות, - אבל הלא יש בהם גם מספּר מסוים של ישרי-לב שכוונתם היא לשם שמים וגם הם יודעים דבר מה בעניני החנוך ובתרבות העברית, ולמה יגרע חלקם מן המורים, שגם בקרבם יש רק מספּר מסוים של אנשים מהוגנים העושים את מלאכתם באמונה? רוב מורינו אינם מרגישים בכל התלאות העוברות על האנשים האלה יום-יום, שהנם עמלים להחזיק את המוסד, שיסדו לפעמים במסירות-נפש, לפרנסו ולכלכלו בכבוד ולמלא את כל מחסוריו הקטנים עם הגדולים. וכדאי להזכיר, כי בעלי הבתים האלה, ששמם מנואָץ בפי רוב המורים, ממלאים גם תפקיד חנוכי חשוב בבתי תלמוד-תורה. הם הנם השמרנים שבחנוך והם הנם כתריס בפני הקיצוניות הנוטה אל העבר השני, שרוב המורים נכשלים בה. תאמרו לי, כי הם הנם שומרים על ה“עברי” שמירה יתירה. אבל מה נעשה, והקריאָה היתה ל“אבן מכשול” בלמוד העברי פּה באמריקה כמו ה“ספּלינג” בשפה האנגלית. יש שתלמידים גומרים בית-הספר אנגלי ועדיין אינם בקיאים בחכמת ה“ספּלינג”, כן יש בבתי תלמוד-התורה שלנו תלמידים היודעים לבאר פרק בתנ“ך וגם לכתוב ספּור קל בעברית ואין הם מומחים גדולים בקריאַת תפלה בצבור. וזהו דבר שאין דעת כל אָדם פּשוט סובלתו, והשתדלות יתירה נחוצה להתגבר על ה”מכשול" הזה, ובעלי-הבתים היודעים את נפש ההמון הפּשוט שומרים על ה“עברי”, למען לא יבאיש את ריח תלמוד-התורה בעיני העם. הם שומרים גם-כן על הרוח הדתי, שלא יתנדף לגמרי מבתי תלמוד-התורה וכי יהיה לחניכיהם איזה חבור וקשר עם בית-הכנסת, למען לא ירגישו את עצמם כנכרים בבואָם שם. כידוע גם לכם, נוטים רוב המורים לזלזל בענין זה, אבל, יאמרו להם הלאומיים החפשים בדעות מה שיאמרו, כלל ידוע הוא, כי כל דבר ישן העומד ומתקיים, בודאי שנמצא בו איזה יסוד בריא וחיוני המצדיק את קיומו ונותן לו כח ועצמה להלחם על המשכת קיומו. עובדה היא, כי בית-כנסת בתור מוסד עדיין ממלא תפקיד חשוב מאד בחיי העם הדתיים והלאומיים, ועוול גדול נעשה לחניכינו אם אנחנו המורים לא נשתדל לקשר אותם אל המוסד הזה, למען ישפּיע הוא עליהם והם מצדם ישפּיעו גם עליו ליפּותו ולשכללו ולתקנו על-פּי הרוח העברי הלאומי. אָמנם, קיצוניים הם “בעלי הבתים” לפעמים בדרישותיהם הדתיות מן המוסד ומן המורים, אבל בכל אופן אי-אפשר לחשוב אותם לשונאי החנוך ומחריביו ולשונאי המורים בכלל, עד שיהיה צורך לעמוד על המשמר ולהזדיין נגדם בכל כלי המלחמה של פּועלים בבתי-חרושת!

וכאן אני שואל אתכם, אדוני העסקנים, אותה השאלה הקודמת גם בנוגע לבעלי-הבתים: האנשים הללו מה הם? האם הנם באמת אדוני בתי-החרושת המשתדלים להוציא את התועלת היותר אפשרית מאת פּועליהם למען התעשר מעבודתם, או כי הנם עסקנים העובדים עבודת הצבור בלי כל תועלת ממשית פּרטית? ואיך הם מביטים על המורה, האם יחשבו אותו לפועל פּשוט שכיר-יום או לעסקן בצרכי החנוך? התשובה על השאלה הראשונה היא למותר. שום בר-דעת לא יאמר, כי אפשר לחשוב אותם ל“אדונים” ולבוא עליהם ב“יונין” ולכפּות עליהם את ההר כגיגית בשביתות ובאיומים אחרים, בשעה שמלבד קצת כבוד או אבק כבוד אינם נהנים אַף כאצבע קטנה מן העסק הזה. על השאלה השניה יש להשיב, כי עד עתה לא היו טובי בעלי-הבתים מביטים על המורה כעל פּועל פּשוט ושכיר-יום, כי-אם כעל איש העוסק בדבר רוחני ושעבודתו איננה דבר שבמנין ובמדה. תאמרו לי, כי בעלי-בתים ידועים לא התנהגו כשורה ביחוסם אל המורים, אבל הלא בטובים שבהם אנחנו מדברים, כמו שאָנו עוסקים בטובים שבמורים. אולם יחס כזה היה שורר עד עתה, לפני מתן-התורה של ה“יוניון”, אבל עכשיו, מכיון שכל המורים ישתמשו בכל האמצעים שמשתמש בהם ה“יוניון” למלוא דרישותיו, הנה טבע הדבר מחייב, כי רוב המורים שהיו עד עתה “פּועלים” רק בכוח, יהיו מעתה ל“פועלים” גם בפועל ויחוסם אל בעלי-הבתים יהיה לא כמו אל אנשים שאין להם כל תועלת פּרטית מן המוסד, כי-אם כמו אל “אדונים” של בתי-חרושת המתעשרים מעבודתם של פּועלים, וממילא יתחילו גם בעלי-הבתים להביט על המורה העברי כמו על פּועל פּשוט. יחס הדדי כזה בהכרח יגרום, כי הטובים והמעולים שבבעלי-הבתים והמשכילים העוסקים בצרכי החנוך באמונה ימשכו את ידם מכל הדבר הזה, ואָז ישאר החנוך מצד אחד בידי מורים-פּועלים שכל ישעם וחפצם הוא רק להיטיב את מצבם החמרי ומצד שני, בידי עסקנים בורים וגסי-רוח, שכל תאות לבם היא לפסוע על ראשי עם קודש ולהתהדר ב“עבודת הצבור” שלהם בסוד מרעיהם. ולא עוד, אלא כי אלה בעלי-הבתים וגסי-הרוח כאשר תכבד עליהם יד ה“יוניון” של המורים יעמדו וייסדו גם הם אגודה מעין “תלמוד-תורה באָסעס אַסאָסיאיישאָן” להגן על עצמם ועל עמדתם נגד ה“יוניון” הבא להצר את צעדיהם, ואָז נזכה לראות “יוניון” של מורים ובצדו “באָסעס אַסאָסיאיישאָן” של בעלי-הבתים. האם תהיו אָז באמת שבעי רצון, אַתם העסקנים הנחלים באמת ובתמים על שבר החנוך ושוקדים על תקנתו בכל מאמצי כחכם?

לא זו הדרך, אדוני! ברגע שבאתם לידי החלטה, כי ביסוס מצבו החמרי של המורה העברי הוא היסוד של בנין ההוראָה העברית, וכי כל אגודה של מורים צריכה לעמוד על הבסיס של “יוניון” וכי עליה להשתמש בכל האמצעים שמשתמש בהם “יוניון” למלוא דרישותיו, באותו הרגע היה עליכם לאמר נואָש לכל העבודה הגדולה והרוממה הקשורה בחנוך ולכל התקוות והחלומות והאידיאַלים שהנכם תולים בו. ואם רק תכירו באמתות הדברים האלה, אזי אפשר כי תבואו לידי החלטה, כי הטבת מצב החנוך בכלל קודם – וסוף הטבת המצב החמרי של המורה לבוא. אָז תכירו גם-כן, שאם בכלל אפשר להיטיב ולתקן את מצב החנוך מכל צדדיו על-ידי אגודות והסתדריות, אזי צריך ליסד לא אגודות מורים בלבד, אלא גם אגודות להיטיב את מצב החנוך העברי, שמטרתן תהיה לעשות את כל המעשים הגדולים שמר ווייטמאן מונה במאמרו הנזכר. אל אגודות כאלה יכנסו כל טובי המורים הראויים לשמם והנכונים לעבוד בצרכי החנוך מבלי חשב את מספּר השעות והרגעים, - אלה שתים או שלש מאות המורים שמר ווייטמאן מתפּלל, כי יהיו הם בנין-אב לחנוך; אל אגודות כאלה יכנסו טובי בעלי-הבתים ואלה הרבנים שהם נכונים להקדיש את שעתם ואת דעתם להחזקת מוסדי החנוך בחומר וברוח, וכל אלה המתענינים בחינוך מאיזה צד שהוא. אגודות כאלה יועילו הרבה לקרב את היסודות המתנגדים זה לזה ולאַחד את כל העסקנים השונים, כי יבינו איש את שפת רעהו, וכל אחד מהם ילמד לוותר מעט ולעשות הנחות שונות איש לרעהו. בעלי-בתים יראו במורים לא פועלים, כי-אם אנשים כערכם, עסקנים בחנוך. והמורים האלה ישיגו על נקלה שכר מספיק גם בלי עזרת “יוניון” כי-אם בדרישותיהם הצודקות. כי באמת, כל עיקרו של ה“יוניון” לא בא אלא להגן על החלשים ובעלי המומים ולא על הבריאים והחזקים ובעלי הכשרונות. על המורים האלה להראות, כי נכונים הם מצדם להתמכר אל עבודת החנוך לא רק בתוך כתלי בית-הספר, כי-אם גם מחוצה לו, וסוף השכר והכבוד לבוא. ואלה המורים הפּועלים, שאין תוכם כברם, בודאי שישארו גם אָז פּועלים ולא יכנסו אל אגודה כזו הדורשת מסירות-נפש ומעשים טובים. מצד שני יכירו בעלי-הבתים במורים המעולים ויוקירו את ערכם בתור עסקנים המשקיעים בחנוך העברי את תורתם ואת כשרונותיהם ונסיונותיהם כמו שהם, בעלי-הבתים, משקעים את כספּם ואת שעתם ואת טרחתם, ואָז גם יווכחו, כי רק במורים כאלה תלוי עתידו של החנוך העברי באמריקה. כמו-כן יתקרבו גם המורים מצדם אל בית-הכנסת ואל יהודי בית-הכנסת, שהם הם הנם רוב האָבות השולחים את בניהם אל בתי תלמוד-התורה. כמובן, לא ליום אחד העבודה הזאת, עבודה של התקרבות הלבבות ואחוד המחשבות וחבור כל היסודות השונים באופן אורגני. אולם אין כל ספק, כי אגודות כאלה תטהרנה את האַטמוספירה של החינוך העברי מכל הרוחות המזיקות ומכל היסודות הנרקבים הנמצאים בה כעת. אגודות כאלה, ורק כאלה, שיחס חבריה איש אל רעהו יהיה לא יחס של אדונים ופועלים, עליונים ותחתונים, כי-אם יחס של עסקנים שונים, שיש להם מטרה כללית אחת ועבודה משותפת אחת שיש בה הרבה סניפים, שכל אחד מהם יוכל לעבוד בהם כפי כוחו ויכלתו, החמריים או הרוחניים, - רק אגודות כאלה יכולות להוציא לפועל במשך הימים את כל ההחלטות הנאות שהחליטה הועידה בקליבלאנד. אגודות של מורים בלבד, ומה גם אגודות הבנויות על יסודות “יוניון”, לא רק שלא יועילו ולא יעזרו להוצאָתן אל הפּועל, כי-אם גם תזקנה ותשחתנה כל חלקה טובה, כי יביאו לידי יחסים הדדיים שפלים ויהרסו את מוסדות החנוך ממסד עד הטפחות.

שימו את לבכם לדברים האלה, אדוני העסקנים, ואין כל ספר, כי תמצאו, כי רווח והצלה יעמוד לחנוך העברי מאמצעים ודרכים כאלה שלא חיכתם ולא פּללתם מעולם.