(בחגיגת הפתיחה, ט"ו בשבט, תרפ"ח)

המומנט של פתיחת בית אחד-העם יכול לשמש רגע מכריע. מזלו של אחד-העם גרם שתורתו נתפשטה והוא העמיד דור שלם של סופרים שהרביצו את תורתו ופרשוה, אולם נדמה לי כי נשארה בה נקודה אחת עיקרית שהיא פרשה סתומה, והיא הביאה לידי טעויות רבות וגרמה לסרוס פרצופו של א“ה בתור איש התובע את תביעותיו הרוחניות, עד כדי קריקטורה. יצא כאילו רק הסולת תבוא לא”י, הנבחרים שיהיו יושבים כאן ונהנים מזיו השכינה הלאומית. הביאה לידי טעות זו – הדאגה העיקרית שקננה בנפשו ולא נתנה לו מנוחה והוא – היסוד הרוחני לבנין האומה בא“י. הוא לא צייר לעצמו קיום של קבוץ עברי משפיע ומכריע, מבלעדי יסוד רוחני אמיץ וחזק. אי אפשר לעשות זאת בלי יסודות עיקריים, ואלה צריכים להיות שונים מאלה של היהדות בגולה, שכיונה אל היהדות העתיקה ואל העתיד הרחוק. כל הערכים והקנינים הלאומיים, יסוד חיינו בגלות, מוכרחים להשתנות שנוי יסודי. רבים יודעים כי א”ה נשא בלבו לכתוב ספר גדול על יסודות הקיום הלאומי שלנו, אבל לא זכה לכך. כל מה שכתב אינו אלא כמין חומר לספר זה.

בעלי המדיניות שלנו היו מלגלגים ואומרים: יהיה לנו קבוץ, תבראנה צורות חיים ויחסי-חיים – וממילא יקומו היסודות. הם הקדימו נעשה לנשמע. אחד-העם חשב אחרת. במה דברים אמורים בעם המתחיל את קיומו, אבל העם החוזר לתחיה, המונה אלפי שנות קיום – עם כזה צריך שיביא איתו תורת חיים. במובן זה הבין את המחלוקת הישנה: תלמוד או מעשה גדול, עד שנמנו וגמרו, כי תלמוד גדול מפני שהוא מביא לידי מעשה. דוקא מפני חשיבות המעשה העדיפו את התלמוד. מאמריו בענינים מעשיים מפליאים בפרטי-הפרטים ובדקדוקי-הדקדוקים. הוא לא האמין במלאכת רמיה. זה היה גם יחסו למדע. גם כבוד האומה דורש שכל מה שנבנה יבנה על יסודות מוצקים. אילו קדמה לישובנו תקופה של תורה, של חנוך, של יצירת היסודות המשותפים, שהם חובה על הכל, בלי הבדל מפלגות, עם “עשרת הדברות” שלנו – לא היינו עדים למה שהיינו ועוד נהיה עדים בישוב. למרות חופש הדעות, אי-אפשר להעמיד את הישוב על הפקרות, הן משמאל והן מימין. א"ה חלם להוציא מתוך כל העבר שלנו, מהנסיון ההיסטורי, מכל מעמקי המחשבה, אותן הנקודות, הלוז שבשדרה, שממנו יש ליצור ולרקום את היסודות החדשים.

לצערנו, דוקא הצד הזה לא מצא לו יורשים ותלמידים, לא בחייו ולא אחרי מותו. אולם אם לא זכה הדור ליחיד שיעשה זאת, הנה מן הקבוץ כולו, מן העם, יש לתבוע את אשר לא יתן היחיד. הכוח הקיבוצי שקול כנגד היחיד. אינני יודע אם הוכשר כבר הדור, אם נענשנו כל צרכנו עד שהגיעה כבר השעה לחזור בתשובה. מבית א“ה נתחיל. שמו יהיה לנו לסמל התרבות והחנוך בא”י, לבקש תחבולות ולטכס עצות ולהוציא לעם את הכרוז הגדול, לקרוא את הקריאה לעבודת הרוח הגדולה בישראל, לנסות ולהדליק עוד פעם לפיד אש. אחד-העם, שלא היה סנטימנטלי, אמר לנו לפני כשנתיים: “אם העניינים ילכו כאשר עד עתה, תלך האש בלבות הצעירים שבאו ותכבה. הם לא באו הנה לשם שכר עבודת יום. הם יירקו בפניכם ויברחו מכאן. צאו ופשטו בעם, אל תנוחו”. הוא דבר מתוך תמצית הנפש והדם, ודבריו באו כתומם.

קלוח הדם שלנו הולך בעצלתים דרך כל הצנורות שלנו בלי אמונה. אולי הגיעה השעה לעשות מעשה רב. אולי הגיעה השעה ליצור אותה קרן לתרבות שעליה דובר. שתי קרנות לנו, ואף לא אחת – לעניני רוח.

מכאן ולהבא יהיה המקום הזה, בית אחד-העם, בית כנסת לבקשת תחבולות לעבודה התרבותית ולעשות יסודות חובה לכל ישראל, אשר לא ימצאו אנשים שיזלזלו בהם, בלתי אם אלה שאין חלק להם באלהי-ישראל.