שרה-לאה שרויה היום ברוגז. היא מכה את ילדיה, מקללת את גרשון בעלה, אף על פי שאין זה מטבעה. גרשון בעצמו מודה תמיד על הדבר ומתפאר בה, שהיא אשה “בלא מרה”. אדרבה, יש אשר הוא כועס עליה ושופך על ראשה קיתון של בוז ונאצה, והיא שומעת את עלבונה ושותקת. היא מלמדת עליו זכות במקרים כאלה: “פרנסה שמידי בשר ודם, אל אחטא בשפתי. בלי ספק הימרה את רוחו אדון החנות, שהוא משרת בה, ומה יעשה בעוניו? הילך ויבקש לו אשה מן השוק לשפוך עליה את כעסו העצור?”
אבל היום היא יודעת בעצמה, שהיא איננה מתנהגת כאשה עבריה. והכול על ידי מה שעלה פתאום היום בלבה ללכת בעצמה לקנות בשר במקולין. וכי לא יכלה לשלוח את ילדתה נחמ’קה?
“ולא המקולין אשם בדבר, אך בית המלון שעל הדרך. ולא בית המלון כי אם האורח שישב שם על יד החלון והביט החוצה”.
היא הכירה אותו תיכף, הכירה אותו בכתפיו, בטרם ראתה את פניו, בקווצות ראשו הנוצצות, בצווארו הקצר, בערפו.
ופתאום באה תאווה בלבה להשתעל. השיעול הזה למה היה לה? הוא שמע את קול השיעול הזה והפנה את פניו אליה. ודקרה במבטיו החדים. הוי, יודעת היא מכבר, עד כמה מכאיבים המבטים הללו. “נראה שגם הוא הכירני”.
היא היתה שמחה שיצא גרשון את הבית, וגם ילדתה נחמ’קה בת חמש השנים נלאתה לשמוע את קללותיה, ותצא להשתעשע עם ילדות השכנים. גם עזריאל’יק הקטן, ילד בן שנה, נבעת מפני גערת אמו, שלא הרגיל בה, והוא שכב בערשו מתחבא תחת מכסהו ומצחק עם שביב שמש האביב, שהתגנב אליו מבעד לחלון. שרה לאה חפצה להישאר בודדה. כפעם בפעם היא מחלפת את מקום שבתה מפינה לפינה; יושבת וקמה, יושבת וקמה. והיא חפצה לקום וללכת, בלי דעת אנה ללכת, ואך לבלי לעמוד על מקום אחד.
כה התנודדה כל היום, ובערב עשתה את עבודת ביתה בחיפזון וכמו מאונס; הציעה שולחן ומיטה לפני בעלה, הבריאה ותשכב את הילדים, ותשכב גם היא במיטתה. אבל היא איננה יכולה לישון, התמונה ההיא עומדת ומרחפת נגד עיניה.
שבע שנים עברו מן העת ההיא… היא חשבה, כי כבר נרפאה מן המכה הקשה ההיא. אבל המכה הישנה ההיא חזרה וניעורה. היא מרגישה את עצמה היום צעירה לשבע שנים תמימות. כאילו לא נישאה עוד לגרשון ולא ילדה לו את נחמ’קה ואת עזריאל’יק.
והיום ההוא עומד לפניה כמו חי.
היא היתה אז נערה בת שבע עשרה שנה יתומה מאב ואם. כל נחלה לא נשארה לה מהוריה, בלתי אם יופי נפלא ומיוחד, שנערות ישראל מצטיינות בו לפעמים, מאותו היופי, שאם תסתכל בו ותנתח את שרטוטי הפנים, אינך מוצא בהם כל יופי. אך בעל כרחך צריך אתה להודות, שאינך יכול להסיח דעת ממנו, שאיזה קסם של סוד ממלא את כל לבך, ומושך את עצמך אליו. אתה מוצא בפנים האלה כעין הוד מתגרה, כאילו הם אומרים לך: על אפך ועל חמתך יפים אנחנו, מלבבים אותך, ואתה נס נא לגנותנו.
ובעלת הפנים האלה לא ידעה בעצמה את יופיה עד שלחשו לה על אודותיו באזניה. היא גדלה בבית אחותה הבכירה בכפר. גיסה, אברהם ריכטר, שרת אז במשרת איקונום באחוזתו של היהודי העשיר הירש קויפמן בכפר ההוא. בנו, בוריס, גריגורוויץ' קויפמן, היה אז סטודנט בפקולטט לפילוסופיה ובימים ההם, ימי חופשה, שב אל הכפר לבלות עיתות החופש בבית הוריו.
היא זוכרת עוד גם עתה בזכרון בהיר ומפורט, איך נפגשו שניהם בפעם הראשונה על יד הנהר… הוא ניגש אליה בלי כל אמתלה, והתוודע אליה, והיא, אף-על-פי שאדמה אז מבושת וחשה חום גדול בכל פניה מחטמה ועד תנוכי אזניה, והשקיעה את עיניה באדמה, בכל זאת מצאה לה עוז להביט בו ולראות שיש בו תפארת בחורים.
ומאז התחיל לבקר יום יום בבית גיסה. בימים הראשונים לא היו ביקוריו נעימים, לא עליה ולא על אחותה ועל גיסה. הם היו נמצאים תמיד במצב מאונס ומשועבד מפניו. המה הרגישו, כי בנו של האדון נותן לחמם יושב בביתם. גיסה היה עומד על רגליו בכל העת, שהוא היה יושב בביתו. אחותה לא ידעה למצוא את דרכה ומנהגה עמו. אם לא תכבדהו בכיבודים והגשת מטעמים לפניו, כמו שהנימוס דורש, יהיה אולי הדבר כעין זלזול בכבודו; ואם תכבדהו, צריכה היא לכבדהו לפי ערכו, והדבר הזה יכול להזיק לפרנסתה לכשיגיעו הדברים לאזני האדון ואמר: בלי ספק גנב הוא אברהם זה, אם יש יכולת בידו לפזר ממון על כיבודים.
אך לאט לאט עלה ביד הצעיר המופלא הזה להרגיעם ולקנות את לבבם. “אין בו אף קורטוב מאותה העריצות והגאווה, שיש באביו,” היתה אחותה מספרת בשבחו; “אתה יושב עמו, כעם אנוש-כערכך,” היה גיסה משבחו, “כמי שאיננו מלומד כלל”.
ביקוריו התחילו להיות רצויים בבית אברהם, בכל ערב עמדו וחיכו לקראת בואו; ואם קרה מקרה שאיחר לבוא, היו הכל עגומים ובודדים. הוא היה מעסיק את האנשים הפשוטים בסיפורים ועניינים רמים. סיפר באזניהם על דבר “שוויון זכויות” ו“חופש,” על “העריצות והעבדות,” “ההון והעבודה,” הוא ידע איך להטעים להם את הדברים.
“מי יתן, והיו כמוהו כל אדוני האחוזות,” היה אברהם נאנח ואומר שלא בפניו, “אשרי העבדים, שישרתו אצלו, כשתבוא אחוזת אביו בידו”.
ביקוריו בימי השבת היו עוד בלתי רצויים בבית אברהם, מפני שהוא היה, כמובן, חפשי קיצוני בעניני דת, ולפעמים היו באים על-ידו לידי חילול שבת. היא זוכרת עוד, כמה קשה היה עליה בפעם הראשונה לצתת ציתה ביום השבת להבעיר את סיגרו. אבל אחרי כן היתה עושה את הדבר ברצון טוב. גם היא בעצמה היתה מעשנת, כשדרש ממנה את הדבר.
וכי רק היא בעצמה הקלה אז בעניני הדת? כמה פעמים לא בירכה אחותה על הנרות בערב שבת בין השמשות, מפני שהוא סר אל ביתם מבעוד יום, וישב עד לילה, ובפניו היא בושה להדליק נר שבת.
גם אברהם בעצמו נהפך לקל גמור. הוא נסע עמו פעם אחת בשבת מבעוד יום לצוד ציד.
ואחרי כן? ואחרי כן הגיד לה פתאום באזניה, שהיא יפה מאד כשושנת הכפר. הדברים האלה, היא זוכרת, היו קשים לה לשמוע בפעם הראשונה.
ואחרי כן החל לספר באזניה את מסקנתו והחלטתו, שהוא החליט בנפשו לשאת אשה דווקא מבנות העניים ומשאינן מלומדות, כי רק בין בנות העניים הוא מקווה למצוא לב תמים ואהבה טהורה; כי כל בנות העשירים והמלומדות מידותיהן מקולקלות, אהבתן מזוייפת ויופיין מלאכותי.
והדברים האלה, היא זוכרת, היו ערבים לאזניה.
ואחרי כן שיח ביער… בגן תחת התפוח המצל, שהיה על הנהר באני שיט.
ועוד הפעם ליקוט ענבונים ביער.
הוי, הערב ההוא ביער הלז! נגדה נא לפני העצים האילמים. לנוגה הירח החדש נפל על ברכיו ויבטא את המלה הנפלאה… והיא שמעה, שמעה את פתרון חלומותיה, אשר לא הרהיבה בנפשה בכל העת ההיא לחשוב על זה בהקיץ ובמחשבה ברורה.
והדבר כבר חדל להיות סוד בבית גיסה, אף-על-פי שהיא לא סיפרה להם מאום על אודות העניין הזה. הוא חפץ, שיישאר הדבר לעת-עתה בסוד.
“אוי, ימים נעימים! הוי חלומות!”
והוא הרחיק ללכת. ופעם אחת בטיילם ביער, הירשה לעצמו בקלות ראש יחוס קרוב יותר מדי, היא הזכירה אותו, כי עוד יש עליהם לחוג חג-ערב תחת החופה.
עד כמה צחק אז עליה, עד כמה לעג לתמימותה: “וכי עודך מאמינה שמלאך הזיווגים לא יפרוש כנפיו עלינו, בלתי אם נשבור צנצנת תחת סמרטוט מתוח על ארבעה כלונסאות?”
אבל אז ניעור בה איזה כוח מתנגד, אף-על-פי שבלבבה מצאה את דבריו צודקים. החופה, הטבעת וכל סדר הנישואים הוא צרמוניה כיתר הצרמוניות, שהיא כבר למדה ממנו ללגלג עליהן ולמאוס בהן. אך יותר שנתנה לדבריו צדק בלבה, יותר חזק בה כוח ההתנגדות. היא לא ידעה אחרי כן, איך עמד בה רוחה להתנגד לאיש, שהורגלה בכל העת ההיא לראות בו את הטוב שבאדם, את החכם שבאנשים ואת היקר לה מנפשה? איך יכלה היא, החשוכה, הכפרית, לנצח אותו?
היא גם לא שמעה עוד את קטעי דבריו, שנזרקו מפיו, חציים ברוגז, וחציים בהיתול. המה נפרדו.
ואחרי כן, הוי, רעיונות! זכרונות מרים ומתוקים.
הוא פייסה והיא התפייסה. ומאז החלו חיים של תענוגים, תענוגים באין גבול וקץ. היא אמנם סבלה והתענתה מאד בליל הפירוד. כמעט שיצאה מדעתה עד בוקר. אבל שכר הימים שאחרי כן היה מרובה מאד. היא שקעה בחיי עונג; חיכוי לרגע בואו, טיול, שיוט על הנהר, ערבים ביער, צער הפרידה הנעים למספר שעות לילה הקצרות. לא, לא הספיקו לה כמעט עשרים וארבע שעות במעת-לעת, לכל אלה.
ואחרי כן אותו הליל של נדודי שינה, וראיון שלו בבוקר אחרי הליל ההוא. ופתאום הפסיק את ביקוריו. ופתאום שלח לה שלש מאות רובל בלי כל מכתב, ופתאום נסע בלי ראות פניה. ופתאום חלתה במחלה עזה, וכששבה לאיתנה סיפרו לה, שכבר עברו חמשה שבועות מעת שנפלה למשכב, ושהרופא כבר התייאש מחייה.
ואז יעצה אחותה לבקש אחר איזה שידוך הגון. והיא לא מאנה וגם לא הסכימה. ואחותה ביקשה ומצאה את גרשון, צעיר בן שלושים, משרת באחת החנויות הגדולות ומקבל שכרו עשרים רובל לחודש.
שרה-לאה נישאה לגרשון. בתחילה לא יכלה לשכוח את בוריס קויפמן, אף-על-פי שנישואיה עם גרשון היו תחת החופה ובשבירת צנצנת, אבל מכיוון שילדה לו את הילדה הבכורה, החלה לשכוח את הכל ותיקשר אל בעלה. היא החלה גם לאהוב את גרשון, כמו שצריכה אשה עבריה לאהוב את הבעל, את אבי ילדיה.
כמדומה לה, שכבר שכחה כליל את הכל, אבל יום אתמול! למה זה עלה על לבה פתאום ללכת אל המקולין בעצמה? מדוע לא שלחה את נחמה’קה?
והיא מתנודדת על משכבה מצד אל צד, מתאמצת להסיח את דעתה מכל העניין ההוא ומעלה על מחשבתה את גרשון. היא מכירה חטא בנפשה שעינתה אותו היום על חינם ומתמלאה עליו חמלה: “הן גם בלא זה אומלל הנהו.” זה שלושה ירחים מעת שנשבר מטה לחמם. אדון החנות שמט כספים והחנות נסגרה. עד ימי הפורים התפרנסו עוד במעט הכסף, שנשאר בידם מן הימים הטובים. מן ימי הפורים ועד אחר הפסח התפרנסו בהקפה. אלהים יודע מה יעשו ליום מחר. והיא חפצה לקחת חלק בייסוריו ודאגותיו של גרשון. אבל לשוא! אותה התמונה איננה זזה מנגד עיניה.
היא קמה בבוקר ותקו כי דאגת היום וצרכיו יחרישו בקרבה את הרעיונות, שהיא אינה חפצה בהם. נדמה לה, שהיא צריכה ללכת לאיזה מקום. היא נחפזת וממהרת. היא מצאה לה דרכים רבים ונחוצים. אבל כל הדרכים הללו מובילים על פני בית-המלון ההוא.
ראשה יכאב עליה מאד. היא חשה חום מרובה בפניה; כעין רטט עובר על כל גופה. “עוד זה יחסר לי,” נדונה היא בנפשה, “ליפול למשכב, ולדבר מתוך חומי. ואז יוודע לו הכל”…
פעמים מספר החליפה את בגדיה, וכמו בלי כוונה עברה על יד הראי. ותבט בו בחפזון… ותיכון לצאת. ובאחרונה העיפה עין על הערש ועל הפנים הקטנים והיפים המציצים משם. הילד צחק צחוק משונה מתוך חלום נעים.
“אלהים עמך! יהי רצון שיהיה לטובה,” מהרה ותלחש עליו, ותלוק את מצחו לסגולה. ואחרי רגע של מחשבה, פשטה מעליה את בגדי עדיה, ותשב – אם על ערש פרי בטנה.
היא נלחמה ותנצח. היא הרגישה, שהוקל מעט מעל לבבה. על-כל-פנים יכולה היא עתה לחשוב על צרכי ביתה. וגם נזכרה, שצריכה היא לתקן כתונת בנה הקטן, ותקח מחט ומספריים בידה, ותשב על עבודתה אצל הערש.
היא ישבה כשתי שעות עסוקה בעבודתה, ופתאום נפתחה הדלת, וגרשון נכנס נחפז ומתעסק. איזה צחוק ששון נראה על פניו. ניכר היה הדבר, שיש בפיו בשורה להגיד לשרה-לאה. הוא מחכה רק, שתשאל אותו על הדבר. שרה-לאה כוננה אליו את שתי עיניה, כאומרת: כלה דבריך, ותן לי מנוח.
“הודי לאלהים, שרה-לאה,” איננו יכול לכבוש את בשורתו, “באתי על מעמד פרנסה”.
“החנות נפתחה?” היא שואלת מתעניינת.
“איזה חנות?” הוא עונה בגערה שיש בה קורטוב של גאווה, “אני בא לשרת בתור איקונום אצל אחד מבעלי-אחוזות בכפר!”
לב שרה לאה, שלא שקט עוד לגמרי, החל לדפוק בקרבה, בלי דעת בעצמה כל סיבה נכונה לדבר.
“וכי ראוי אתה לאותה המשרה?” היא מנסה לשאול מן הצד, בתקווה לשמוע תשובה על דבר, שאיננה שואלת.
“שטיא,” הוא עונה לה בגערה של חיבה, “כלום ראית מימיך יהודי בעל אשה ובנים, שלא יהיה ראוי לאיזו משרה? וכי לעמוד בחנות כל היום ולמוד עשר אמות קמוצות מתשע אמות מדוייקות, דבר נקל הוא בעיניך? צריך הייתי להרוויח עשרים רובל לחודש, והייתי ראוי לכך; ופה קצבו לי ארבע מאות לשנה ובית לדור בכפר ועצים לתנור ומים כדי צרכי ושלשה קילו קמח, ולא אהיה ראוי לשמרה?”
“ומי הוא זה בעל האחוזה?” שאלה בקוצר רוח.
“איש צעיר לימים, בוריס גריגורוויטץ' ממשפחת הקויפמנים הגדולים. בלי ספק שמעת על אודות הקויפמנים. אומרים שהוא נסע לכרכי הים, והביא משם תעודת מומרים. אבל לנו אחת היא: הוא ערב בדבר, בנוגע לישיבתנו בכפר. הוא חכר בסביבות העיר עוד כפר אחד.”
שרה לאה אחזה בידות המיטה, שעמדה אצלה, היא חשה שהאדמה תתמוטט תחתיה.
גרשון התפלא על קור-רוחה של אשתו למשמע הבשורה, שהוא קיווה כי תשיש עליה. אשה היא אשה, הוא מחליט ודן אותה לכף חוב. “מה לה ולדאגת פרנסה? לפרנסה ידאג הבעל, לה תן מן המוכן”. אף-על-פי שידע בה, כי לוקחת תמיד חלק בדאגותיו, ואיננה כלל מן הנשים האוהבות לקחת רק מן המוכן, אך נפגע מקרירותה, לא נמנע מהוציא עליה משפט מעוקל, הוא לא דיבר עוד עמה מאום בעניין הזה, ויצא את הבית מעט נזוף.
שרה לאה נשארה בדד, והיתה שמחה בדבר. בפניו לא מצאה את לבבה גם לחשוב על אודות העניין הזה. עתה תוכל לחשוב דיה, ואיש לא יפריענה. בלבה התעוררה שאלה: מה יש לעשות עתה? היא הרגישה בחוש-קדום המסוגל לפעמים לנשים, ותקיף את כל הפוליטיק של קויפמן. וגם הכירה חוב בנפשה לעשות דבר מה. היא חשבה הרבה על הדבר. גם ניסתה להרגיע את רוחה. אולי באמת צריך הוא לאיקונום נאמן וחרוץ? וגרשון שלה הוא באמת אש להבה. כול יכול ויודע את הכול. ועל הכול הוא איש ישר ונאמן. היא חשבה ומצאה, שכל מכוערי הפנים הם חרוצים נאמנים ובני מזל. והפרנסה באמת טובה היא. ובחשבה בדברים האלה, היא חשה איזו נחת-רוח מוזרה, איזה עונג נפרז. אבל מפני אותו העונג ואותה הנחת בעצמה היא נפחדת ונרעשת. היא מרגישה בעצמה, שחפצה היא ומתאווה שיקום הדבר.
היא שקעה ברעיונותיה, ופתאום קמה על רגליה. ניכר היה, שהיא מתכוננת לדבר גדול. ובמצב כזה עמדה על רגליה, עד ששב גרשון מן הרחוב.
“גרשון,” קידמה את פניו, “הפרנסה שאמרת לא לנו היא, אמור לחכרן שלך, כי… כי אינני חפצה… כי אינך חפץ”.
“מדוע זה?” שאל נבעת.
“אינך ראוי… אני לא אוכל לשבת בודדה בכפר… אינני חפצה,” גמרה בהחלטה, שגרשון נבעת מפניה. הוא היה מהאנשים שאינם מזלזלים בדעת נשותיהם ובעצותיהן. הוא היה אוהב תמיד להיוועץ עמה ולשמוע בעצתה, אבל בנוגע לפרנסה, הייתכן שישמע בקולה?
הן למי כל עמלו אם לא למענה ולמען הילדים אשר ילדה? “היא איננה חפצה עתה, אבל תתרצה למחר, תראה ותדע ותתבושש מפני עצמה בהזכירי אותה, כי לא האמינה בי, שאהיה ראוי למשרתי החדשה.”
ובכל-זאת ביום השני כשנסע אל הכפר, והאדון דיבר עמו על אודות העתקת מושבו, מצא לנחוץ לספר לו חציו בלגלוג וחציו לשם דיבור בעלמא, שהפלונית שלו יראה לשבת בכפר מפני הבדידות.
“פתיה,” ענה האדון בחסד נדיבים, “וכי בכפר אין במה לבלות עת? אבל יש לי במה לפתותה. מחר אסור אל ביתכם”.
והאדון אמנם לא שכח הבטחתו, וביום מחר עמדה מרכבה רתומה לארבעה“נשרים” לפני בית גרשון, והאדון בכבודו ובעצמו ירד ונכנס, והתוודע אל שרה-לאה. “הוא התנהג כאדם פשוט,” סיפר גרשון אחר כך בשבחו. “אכן זוהי נדיבות”. ואחרי שבתו עמם כשעה, קם על רגליו והביט על שעונו, והודיע שהגיעה העת לנסוע. הוא קרב ויאחז ביד שרה לאה להושיבה במרכבה.
שרה לאה הרימה את עיניה לגרשון.
“הצילה!” היה פירושו של המבט הזה, “הצילה, בעוד עת!”
אבל גרשון לא ראה את המבט הזה, ולו גם ראה, כי גם אז לא היה מבין; הוא לא ידע שפת עיניים.
וכשנסעו ובאו אל הכפר – – – – –
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.