אחרי משׂא-וּמתן של שלוֹש ישיבוֹת החליטה אמש מוֹעצת העיריה לבטל את שׂכר-הלימוּד בּבתי-הספר העממיים וגני-הילדים המוּחזקים על ידה. על ערכּה המוּסרי והתרבּוּתי של החלטה זוֹ אין צוֹרך להרבּוֹת דברים. אוּלם החלטה זוֹ אינה פּרינציפּיוֹנית בּלבד, היא מִצְוָה שהזמן גרָמָה: מיעוּט ההכנסוֹת המתקבּלוֹת מענף-הכנסה זה מעיד יפה על המצב החמרי של המוֹני האוּכלוֹסין. “מַשבּר” זה, אשר בּשמוֹ מסתייעים כּל המתנגדים למיניהם, הוּא המחייב קוֹדם כּל לבקש אמצעים פּנימיים להקלת חיי ההמוֹנים.והצוֹרך להקל מעל ההמוֹנים המחוּסרים קיוּם בּטוּח את עוֹל חינוּך ילדיהם, להבטיח את הישוּב מפּני סכּנת אַנאַלפבּיתיוּת, המתפּשטת בּכל תפוּצוֹת ישׂראל, וּלהגבּיר את כּוֹחן של השׂפה והתרבּוּת העברית בּני הכּוֹחוֹת החוֹתרים תחתיהן – כּל זה עוֹשׂה את השאלה אַקטוּאַלית בּיוֹתר. אפילוּ דרישת הציבּוּר העברי מאת ממשלת הארץ, כּי תחזיר לנוּ את הסכוּמים המגיעים לנוּ בּצדק מהכנסוֹת המסים לשם חינוּך ילדינוּ, אפילוּ דרישה זוֹ מקבּלת תוֹקף יוֹתר על ידי בּיטוּל שׂכר הלימוּד, המעיד כּי אין בּכוֹח המוֹנינוּ לשלם כּפלַים מאחרים: גם מסים וגם שׂכר-לימוּד.

ההחלטה לא נתקבּלה פּה אחד, כּי אם 19 נגד 10 (פּוֹעלים בּצירוּף אחד מן החרדים ואחד מן השכוּנוֹת). בּהתנגדוּת –בּין בּצוּרה של הצבּעה, בּין בּצוּרה של ויכּוּח – לקחוּ חלק כּאחד גם בּעלי הנכסים, גם החרדים, גם המרכּז, ואפילוּ המוֹרים הרדיקלים שבּעיריה. הם אמנם טענוּ לביטוּל שׂכר-הלימוּד בּ“פּרינציפּ”, אבל לדחוֹתוֹ למעשׂה עד אשר “יוּבטח מילוּי התקציב”.

מלחמת התקציב התרכּזה לפי שעה בּסעיף זה. כּל הנשק המוּחלד הוּצא מנַרתיקוֹ. קוֹדם כּל נימוּקים מוּסריים. בּיטוּל שׂכר-לימוּד פּירוּשוֹ: “חלוּקה” ¹, קלקוּל המסוֹרת היהוּדית היפה. כּל אלה אשר, כּמדוּמה, לא נשארה בּהם אפילוּ לחלוּחית כּל-שהיא של מסוֹרת יהוּדית – הוּארוּ פּתאוֹם בּאוֹר הרוֹמַנטיקה של שׂכר-לימוּד. אוּלם אלה אשר טעמוּ את טעמה של רוֹמַנטיקה זוֹ על עצמם ועל בּשׂרם לא ישכּחוּ את פּרוּשה הריאַלי: צער ועלבּוֹן וּדמעוֹת לילד אשר יד הוֹריו לא השׂיגה לשלם את המעט הזה, יציאה מן החדר וּמלימוּד לפני הזמן, ועם זה המצב העלוּב של המלמד העברי. ואם לגבּי המוֹרה עצמוֹ השתחררנוּ מאידיליה זוֹ של קבּלת “שׂכר-בּטלה” ועשׂינוּהוּ לפקיד עממי, ואין המוֹרים שלנוּ רוֹצים לשוּב כּלל לאוֹתם “הימים הטוֹבים” ש“מלַמד” ו“קבּצן” היוּ שמוֹת נרדפים, הרי שהגיע הזמן לשחרר גם את הילדים ואת ההוֹרים משׂכר-לימוּד זה. התוֹכן האמיתי של שׂכר-לימוּד, מחוּץ לדאגה הרַבּה לחינוּך הילד היה: עוֹד מס-עקיפין אחד על הדלוּת היהוּדית, נוֹסף על מכס הבּשׂר וּמכס הנרוֹת. ואת מס-העקיפין הזה אנוּ בּאים עכשיו לבטל. ואשר לתוֹכן החיוּבי שבּשׂכר-לימוּד – הדאגה לחינוּך הילד, אשר הפכה בּעמנוּ כּמעט לאינסטינקט – הרי דאגה זוֹ היא היא המחייבת אוֹתנוּ כּיוֹם לעשׂוֹת את חינוּך הילד לא לעוֹל חָמרי של ההוֹרים, כּי אם לחוֹבה אזרחית של הציבּוּר כּוּלוֹ, מס אזרחי. בּארץ, אשר כּל תקוָתה היא הדוֹר הבּא המוּכשר לבנין וליצירת תרבּוּת, בּארץ המפללת לריבּוּי אוּכלוּסין, בּארץ כּזאת צריך שחרוּר המשפּחה מהדאגה החמרית של החיים להיוֹת לאבן-פּינה של החיים הלאוּמיים.

היוֹשב-ראש, כּמשפּטוֹ, שמר את דבריו לרגע האחרוֹן, פּתח בּהטפה כּנגד מַעמדיוּת וּבשם הבּלתי-מַעמדיוּת הצטרף, כּמוּבן, לבעלי הבּתים והמגרשים והילך אֵימים בּנימוּקים של פּוֹליטיקה גבוֹהה, בּסכּנת מַשבּר חדש אם ההחלטה תקוּבּל. ואך נתקבּלה ההחלטה המסוּכּנת לא עצר כּוֹח לשבת בּישיבה ותפשׂ את הכּוֹבע והמקל. הכּל כּנהוּג מימים ימימה.

אוּלם גם המלחמה וגם האִיוּמים אינם משנים מעצם ההחלטה הפּשוּטה הצוֹדקת, העתידה לקַדם גם את החיים התרבּוּתיים וגם את החיים הכּלכּליים של תל-אביב. לא יארכוּ הימים ועיריית תל-אביב תתגאה על ההחלטה שנתקבּלה בּישיבתה בּאוֹר לח' טבת.

טבת תרפ"ו.