מחזיק אני טובה למר מ. בילינסון, שטרח ללמדני תורה ציונית (עיין פיליטונו „מה היא הציונות הכאובה?" ב„דבר״ נומר 2534) ולהורותני, שיש „הבדל בין שאיפה להגשמה, בין רעיון למעשה״, בין „הערכה מוארת באספקלריה היסטורית״ לבין „הסתכלות שכולה רגש וכולה בתחומו של הלב״ וכו' וכו', – לקבל את תורתו ואת הוריותיו איני יכול. אין אני והוא יכולים למלא את נפשנו תורה ציונית אחת. אולי משום שהוא, הצעיר הרבה ממני, נכנס לציונות לאחר שהיא כבר „הקיפה רבבות ומאות־אלפים״, ואני נכנסתי לציונות עוד בשעה שהיתה „חוג מצומצם של חולמים״. ואולי מסבה אחרת: משום שהוא, לפי כל מהלך־דעותיו, רואה בציונות תסביך שלם של מלחמות: מלחמת־מפלגות, מלחמת אישים, ובעיקר מלחמת־מעמדות ומלחמת־אינטרסים של מעמדות, ואני, לפי כל מהלך־דעותי, רואה בה ראשית־כל ואחרית־כל מלחמה אחת, גדולה ועצומה – מלחמת עם־ישראל על גאולתו ועל פדות־נפשו. וברי לי, שהמלחמה הגדולה והעצומה הזאת לא תצליח, וגאולתנו ופדות נפשנו לא יקומו ולא יהיו – ולוּ גם עוד רבבות ועוד מאות־אלפים יתוספו עלינו, מרצון או מאונס – אם השנאה והמשטמה והנקּימה והנטירה יוסיפו להרעיל את האתמוספירה של הציונות ויוסיפו לעשותה מדורה של גיהינום.

אין אני מזלזל בכחה של השנאה; אדרבה, אני רואה אותו כח עצום מאד. אבל כל יכלתו היא – להרוס ולהחריב, ולפיכך כל היוצא למלחמת־הרס וחורבן עושה מלכתחלה את נפשו ונפש עוזריו מאורה לנחשי־שנאה ומשטמה, ואת ארסם המכלה והשורף הוא שופך במדה גדושה על כל מה שהוא מבקש לכלות ולשרוף. אבל מלחמתנו שלנו אי אפשר לה בשום פנים שתהיה מלחמת־הרס וחורבן; היא יכולה להיות רק מלחמת־בנין ותקומה, וכל היוצא למלחמתנו שלנו ונחשי־שנאה ומשטמה מהלכים לו בלבו חוטא לה ולכל מפעלנו חטאה גדולה. ובפה מלא אני אומר: חטאת זו רובצת בעקר וראשונה לפתחה של מפלגת הפועלים, ועל חטאת זו היא עתידה ליתן את הדין. וקשה מאד יהיה יום־הדין גם לה לעצמה וגם לכולנו. לה לעַצמה, משום שבמכאובים ויסורים קשים תמרק ותרַצה את חטאתה, ולכולנו – משום שמפלגת הפועלים הוא עורק רב־ערך וגדל־תפקיד בגופה של הציונות כולה.

ברשימותי על „הציונות הכאובה״ אמרתי, שחטאת־השנאה והמשטמה חטאת־מרי היא של כל המפלגות שבציונות, ומדברי אלה איני זז. כולן חוטאות, כולן מעמיקות ומרחיבות את המדורה של גיהינום וכולן עתידות ליתן את הדין. אבל בעיקרה רובצת חטאת קשה זו לפתחה של מפלגת־הפועלים, משום שאין כמותה מפלגה גדולה ותקיפה ובעלת־השפעה בציונות, וביחוד משום שהיא מן הראשונות, אם לא הראשונה לחטא.

יבוא ויעיד אחד מחשוביה ודַבָּריה של מפלגה זו: – מר מ. בילינסון.

מי הגיד לו למר בילינסון, שאותו „אחד העסקנים", אשר ספרתי עליו, שעוד לפני שתים־עשרה שנה קרא בפומבי לשליחי־האכרים ולשולחיהם „בוגדים״ – היה ¹מנהיג־הפועלים? בדברי אין אף רמז־רמיזה לכך. יושר־לבו של מר בילינסון ועמידתו בתוך מפלגתו ומנהיגיה הם שהגידו לו: עסקן מלא זעם־משטמה עד כדי כך, שממרומי הבימה באספת־הנבחרים הוא קורא לקהל־האכרים באזני כל ישראל „בוגדים״ – חזקה, שמנהיג־הפועלים הוא. ודאי הוא ולא אחר. ולחנם מבקש מר בילינסון לקצר בדרך־הפלפול את המרחק בין „עבירה חמורה, הנעשית מכשול ופגע רע״ לבין „בגידה״: אין שום תועלת בפלפולו, והמרחק הרב שבין זו לזו בעינו עומד. העובר עבירה, ולו גם חמורה, ואפילו אם היא נעשית מכשול ופגע רע למפעלו של הכלל כולו, בתוך המחנה הוא עומד ולעונש בתוך המחנה הוא ראוי וצפוי, ואלו הבוגד – מחוץ למחנה מקומו, אין לו חלק ונחלה בה ו„צא בוגד״ יֵאָמר לו. ואת פסק־הדין „בוגדים״, פרוש: מוּצָאים אל מחוץ למחנה שם מר בילינסון בפיו של מנהיג־הפועלים, משום שהוא, היודע נפש מפלגתו ומשטמתה, לבו אמר לו: מכאן נשלח חץ־רעל זה. ואם הוא טעה, ואותו „פוסק״ לא היה כלל מנהיג־הפועלים, לא נפגמה על־ידי כך עצם עדותו. בלשונו שלו אֹמַר: „מתחת להכרה״, בלי שנתן אותו רגע דין וחשבון לעצמו, העיד עדות נאמנה. יכול אמנם מר בילינסון לסמוך על טעותו ולטעון, שמכאן ראיה, שלפני שתים־עשרה שנה כבר היו נחשי השנאה והמשטמה מהלכים בקומה זקופה גם בגוף ציוני אחר, היא מפלגת הציונים הּכלליים, שעסקנה שלה הוא אותו „פוסק״, אבל מִכֹּחָהּ של טענה זו, הנכונה כשהיא לעצמה, לא בטלה „ראשוניותה״ של מפלגת־הפועלים לשנאה ולמשטמה.

ומפרשה זו פוסע מר בילינסון פסיעה אחת עד „לאותו סיוט, השולט זה כמה וכמה שבועות בחיינו״; אף אני אחריו.

ברשימותי על „הציונות הכאובה״ אמרתי: „הלב הבריא אינו רוצה ואינו יכול להאמין ״, שידי־ישראל, ידי־ציונים, שפכו את הדם הנקי; „הלב חולה־השנאה לא רק יכול ורוצה להאמין, אלא הוא רוצה לראות ידי־ישראל, דוקא ידי־ציונים, השנואים עליו, מגואלות בדם הזה״. ומר בילינסון שואלני: אלו נתבעתי להוכיח לפני בית־דין צבורי האשמתי זו, „מה הייתי עונה? מה העדיות, מה התעודות שבידי?״ הוא שואל והוא גם משיב: „לא מאומה. לא כלום, אין עדיות כאלו, אין תעודות כאלו, ואף אינן יכולות להיות, כי כל ההאשמה האשמת־כזב היא. כזב מראשיתה ועד סופה״. חוששני, שזריזותו של מר בילינסון שהזדרז להשיב בעצמו על שאלתו, לא במקומה היא. מוטב שהיה נותן לי להחזיר תשובה על שאלה שנשאלתי אנכי. והרי מה שאני הייתי עונה לשופט: „האשמתי לא האשמת־כזב היא, אלא האשמת־אמת היא מראשיתה ועד סופה, ואיני מסתלק הימנה אפילו כמלוא־נימה. עדיות אין בידי; אני איני עוסק בגבית־עדות. תעודות אפשר שאין הן יכולות להיות, ואפשר שהן יכולות להיות, – אני, העומד בחוץ, איני יודע. אם אין הן יכולות להיות, מובן שלא יבואו לידי, ואם הן יכולות להיות, אולי יבואו לידי – לאחר זמן. כך דרכן של תעודות, שהן באות לא בזמנן, אלא לאחר־זמנן, אבל הנה מה שכבר יש בידי: חבילה לא־מעטה של עתונים, של אותם יצורי הנייר, הקולטים הכל, הסופגים הכל והשומרים על הכל, הרי חבילה זו לפניכם, ואתם שמעו נא רבותי, דיינים מומחים, מה שבפיה, גבו נא עדות הימנה ודונו דיני״. כך הייתי עונה לשופטי, ומובטחני, שהייתי יוצא זכאי מלפניהם, שהרי לא „חושמים״ היו מושיבים באותו בית־דין.

בימי־הסיוט הנוראים הללו כתב ב. כצנלסון על ז’אבוטינסקי, אביה ומנהיגה של מפלגת־הרביזיוניסטים, שסיסמת החנוך הפוליטי שלו היא: „נלחמת בזרם – צֻוֵּיתָ לצקת עליו נפט ולהציתו״, ועל מפלגת־הרביזיוניסטים עצמה כתב, שתכסיסה הוא – לחלל ולנבל את האויב ולרצוח את כבודו („דבר״ נו' 2480), והרבה מן האמת יש בדבריו. עד שֶׁקָּמָה מפלגת־הרביזיוניסטים לא היתה בציונות מפלגה מנבלת את פיה כמותה. אבל תמה אני: ממה נפשך, אם אותה סיסמה, אף־על־פי שמגונה היא, ואותו תכסיס אף־על־פי שמתועב הוא, מותרים, מפני שבמלחמה הכל מותר, מדוע אסורים הם לרביזיוניסטים, ואם הם אסורים, מפני שמגונים ומתועבים הם, ואין שום היתר והכשר למגונה ולמתועב, מדוע מותרים הם למפלגת הפועלים? אם „יציקת־נפט״ על היריב, כדי לשרפו, אסורה, – והיא בלי ספק אסורה ומגונה מאד, – מי התיר לה למפלגת הפועלים „לצקת־נפט״ יום־יום, שעה־שעה על יריבתה, כדי לשרפה? ואם חלול ונבול האויב ורציחת כבודו אסורים, – והם בלי ספק אסורים ומתועבים מאד, – מי התיר לה למפלגת־הפועלים לחלל ולנבל את אויבתה ולרצוח את כבודהּ עד כדי בקשת הדם הנקי בכנפיה – דוקא בכנפיה ורק בכנפיה? – וכאן עומד בעל־דיני, מר בילינסון וטוען: הא כיצד? הלא הוא היודע ועד, שחבריו עסקני־המפלגה „אסרו השערה יהודית״. עדותו נאמנה עלי בלי שום פקפוק, ותבוא ברכה על אלה שאסרו. אבל שמא הוא יודע גם כמה ארך האסור: ימים – עד שהותר „ההרהור״ ברבים, או רק שעות – עד שהוסבר לגולה, ש„אלה שהלכו אל הכותל המערבי הם שרצחו״? אם הוא יודע, למה הוא דורש עדיות ותעודות מאתי, ואם איננו יודע – כיצד הוא, אדם העומד בתוך המפלגה ואחד מן האחראים לה, איננו יודע? ²

אבל למה אשאל? מפיו אנו שומעים בפרוש, שהוא יודע. ואי־אפשר כלל הדבר, שלא יֵדע, שהרי הוא קורא את עתונותה של מפלגתו. ולא הוא בלבד, כל חבריו למפלגה קוראים עתונות זו, וכולם כבר יודעים. האסור של „השערה יהודית“, שֶאָרַךְ לכל־היותר ארבעים ושמונה שעות, אם לא פחות מזה, בטל ומבוטל זה כבר. אֵין עוד זכר לו. „השערה יהודית״ אין עוד: יש כבר „ודאות יהודית״. ודאות עד כדי כך, שאין עוד אפילו צורך לחכות – אם במנוחה או בחרדה – לסוף־החקירה ולסיום־המשפט ולגמר־הדין: למר בילינסון ולחבריו כבר תמה ונשלמה החקירה, כבר נסתיים המשפט וכבר נגמר גם הדין. „יהי פסק־הדין של המשפט האנגלי מה שיהיה – התעודות, שנמסרו לרשות־הרבים בימים האחרונים, משיבות על השאלה המחרידה תשובה מפורשת, מוחלטת, שאין להטיל בה פקפוק; יהי רוצח ארלוזורוב מי שיהיה, יהיו מארגני־הרצח מי שיהיו, הם היו שליחי המפלגה הרביזיוניסטית״… „מי, כיצד ומתי ארגן את הרצח, מי, כיצד הוציא אותו לפועל – כל הפרטים האלה צריכים עדיין ברור, אך עיקר המשפט, משפט־האחריות, שבו היה ביחוד מעונין הצבור הציוני, משפט זה נסתיים ״… „לא חשד בלבד היה זה (רק הדגשה זו שלי היא; הקודמות – בגוף המקור הן. – א. ד.); אחריות לרצח ארלוזורוב רובצת על המפלגה הרביזיוניסטית״ („דבר״ 2518). והוודאות של „השערה יהודית״ ודאית ותקיפה כל כך, עד שאם נמצא אדם, שתחלה „נמנה הוא עצמו על החושדים״, ואחר־כך בדק את נפשו ומצא שטעה ויצא ללמד זכות על החשודים – מיד פוסלים אותו. בבית־דיננו שלנו, כשדנו בדיני נפשות, „אמר אחד מן התלמידים: יש לי ללמד חובה, משתקין אותו; אמר אחד מן התלמידים: יש לי ללמד זכות, מעלין אותו ומושיבין אותו בסנהדרין״. וחלופו בבית־דינם של מר בילינסון וחבריו: אמר אחד מן הרחוקים: יש לי ללמד חובה, מעלין אותו, ועושין אותו בר־סמך (ע' הרב צירלסון, שהֵגיס את פיו כנערים, הנוהגים בשבועון של הנוער העובד, ואף הוא לשם מליצה מגונה השתמש בלשון הכתוב: „הרצחת וגם ירשת?״); אמר אחד מן הקרובים כמר ב”צ כץ: יש לי ללמד זכות – משתקין אותו ושופכין עליו תשעה קבים חשדות, שהוא „שליחם של הרביזיוניסטים״, שאין כוונתו אלא „לטשטש את האמת״ וכו‘, וכו’. ויסלח נא מר בילינסון למה שֶאֹמַר: אם מבית־דין כזה מוציאים עלי לעז, שהאשמתי היא „האשמת־כזב, כזב מראשיתה עד סופה״, – אין לי להצטער, אף אין לי שום צורך להביא עדיות ותעודות להוכיח את צדקתי.

בלב שלם רוצה אני להאמין, שיבוא יום ומפלגת־הפועלים תתפכח לראות ולהבין את הרעה הגדולה, אשר הביאה מראשית ימי־הסיוט ועד עתה גם עליה וגם על הציונות כולה. לעת־עתה אין עדיין סימני־התפכחות. עדים הם נצחונותיה בקונגרס האחרון. מכל שבעה־עשר הקונגרסים הקודמים לא חל אפילו אחד מהם בעת־צרה וזעם לישראל כזו, שחל בה הקונגרס השמונה־עשר. מה היא, למשל, גזרת־קישינוב, שקדמה לקונגרס הששי, לגבי „גזרת־פֶּטמילך״, שהתחילה קודם הקונגרס השמונה־עשר? האם לא כיום יאמר על עם־ישראל: „עם זה שאתם רואים, לא כעס עליהם אלא אביהם שבשמים״? ומצד אחר: מכל שבעה־עשר הקונגרסים הקודמים לא חל אפילו אחד בשעה מופלאה כזו של עכשיו, כשתקות־ישראל נתונה בבת‏־אחת בשתי כפות־המאזנים – אם לעלות מעלה־מעלה או לרדת, חלילה, מטה־מטה. והיתה שורת־הפשטות של הלב הבריא נותנת, שחובה היא להשליט בקונגרס כזה עד כמה שאפשר מנוחת עצבים, טוהר־לב וצלילות־דעת, כדי שיהיו דיוניו דיונים והחלטותיו החלטות. אבל לא כך גזרה חכמתו העליונה של הלב חולה־השנאה. הוא עשה את הקונגרס כולו יום ארוך של „יציקת־נפט״ לשם שרפת היריב, יום ארוך של חלול ונבול האויב ורציחת־כבודו בכל מיני דרכים עקלקלות ומעוקלות – במשלוח טלגרמות מבשרות „גלוי תעודות ומסתוריות מכריעות״, בהפרכת שמועות על הודאות וּוִדוּיִים, ב„נעיצת־חרב״ בישיבות שלפני־ולפנים ובכפית־הר על הכל. וַיְּהִי הקונגרס כולו זועה, רוגז־עצבים וטֵרוּף־לב, כולו אין־אונים וכולו אובד־עצות. ואין לכחד: בתכסיסי־טירור אלו הגיעה סיעת־הפועלים בקונגרס לידי הצלחה מרובה ונצחה נצחון גדול. אבל חוששני מאד, שבנעלה בתורת כובשת את דלתות הקונגרס חרדה גם היא למראה ההרס והחורבן, שכוננו ידיה. ואם לא חרדה, כי אמרה: את אשר הרסנו נבנה ואת אשר החרבנו נקומם– סימן רע לה. אותו קונסול רומאי, שהחריב את קורינת ונחל את נצחונו הגדול, וכשראה את החרבות חזר וקרא לצבאותיו: „מי שקלקל חייב לתקן ומי שהרס חייב לרפא״ – לא הניחה לו ההיסטוריה ברכות על ראשו: הכניסה אותו לתוך שורת המחריבים ולא הכניסה אותו לתוך שורת הבונים, הכניסה אותו לתוך שורת הבוערים, ולא הכניסה אותו לתוך שורת החכמים… וכדי להקדים ולהרחיק ממני לזות־שפתים, צריך אני להוסיף: ברי לי, שאלמלי ידם של הרביזיוניסטים על העליונה בקונגרס, היו גם הם עושים מה שעשו עכשיו הפועלים, כשידם שלהם על העליונה, – ברי לי שכך. אבל הלא זהו דברי, שגם אלו וגם אלו לבם חולה שנאה ומשטמה, שגם אלו וגם אלו שטופים בנקימה ובנטירה, ומחמת־כך גם אלו וגם אלו מחריבים את הציונות ועושים אותה מדורה של גיהנום – מדורה של גיהנום להם לעצמם ומדורה של גיהנום גם לכולנו.

אין אני בן חורים לצאת מעם פני בעל־דיני עד שאחזיר לו תשובה עוד על פרט אחד.

מר בילינסון אומר, שבעצם גם אני יודע את האמת–פֵּרוש: אֲמִתּוֹ שלו – שהמנוח ארלוזורוב נפל חלל בידי טירוריסטים פוליטיים של מפלגת הרביזיוניסטים, אלא שלבי מתיירא להודות. וכך הוא אומר: „דרויאנוב ידע את האמת לא בלבד בשעה שהרצאתו ראתה אור הדפוס, אלא גם בשעה שהשמיע אותה. אין כוונתי לאמר, שהגיד דברי שקר במתכוון. לבו באמת לא רצה להאמין. ואולם מתחת להכרה, מבלי שיודה על־כך לעצמו, ידוע ידע״. ישמע נא, איפוא, את תשובתי המפורשת. יודע אני לבדוק את נפשי עד לסתרי־סתריה לא פחות משהוא יודע לבדוק אותה. אף יודע אני לא פחות ממנו להתחייב באחריותה של כל מלה ומלה, היוצאת מפי. והרי אני מעיד עלי קבל־עם: אף רגע אחד, אף הרף עין אחד לא היה בלבי אפילו ספק־ספיקא של חשד, אפילו הרהור קל שבקלים, שמידי הרביזיוניסטים יש לבקש את דמו של ארלוזורוב. חס וחלילה! מעמקי־מעמקיו אומר לי לבי: עם כל גודל האסון שנרצח ארלוזורוב, גדול ממנו האסון שהוטל חשד שוא על אחים לציונות, על אחים לתקות גאולה ופדות, שידיהם שפכו את הדם הזה. ובכל לבי רוצה אני להאמין שיבוא יום וגם החושדים יתפכחו מחשדם, ובצר להם על חטאתם שחטאו יתיחדו עם האלהים שבלבם ובנפשם, ומאתו יבקשו סליחה ומחילה. והלואי, שיסלח להם.

„דאר היום״ 1933.