חיים סופר והירש-יעקיל מלמד יצאו שניהם בערב-שבת-קודש מתוך המרחץ עסוקים בשיחה משל הוויות העולם.
“ועל אודות שמחיי1 לא שמעת כלום?” עוצר הירש-יעקיל בלכתו ושואל, “רעידת הארץ שלא היתה עוד כמוה.”
“גוזמא קא נקיט,” מסנן חיים סופר מתוך שפתיו, “אין לך אסון שלא היה כבר דוגמתו בעולם.”
“אנשים לאלפים נקברו חיים.”
“האי מאי? הרי קרח בשעתו.”
“מספרים, שאחר כך ירד גשם של טיט ואבנים.”
“כלום חידשת? ולמאי – אבני אלגביש?”
“כל הפבריקאות נהרסו, הרבה עניים נהרגו, נשרפו נבלעו.”
“מה צורך יש בהם, אחר שהפבריקאות נהרסו?”
“אבל עוד נשאר הרבה. והא ראיה, מאספים נדבות.”
חיים סופר התחיל מביט לצדדים. ניכר היה, שהוא חפץ לענות לחברו דבר מה, אך נאנח ושתק.
“מספרים שה’גזטין' כותבים, שכל זה בא בסיבת איזה וולקן.”
“וולקן? מהיכן ירק זה חי?”
“וולקן הוא מין דבר, שפולט מתוכו אש. בלי ספק הוא גם בולע אש. כלל גדול הוא: כל מי שפולט, בידוע שהוא בולע, ובולע יותר ממה שפולט. הצד השווה שבהם הוא, שבשבילם רועדת הארץ.”
חיים סופר התאפק בכל העת ההיא מהמשיך בשיחה, מפני שלא יכול לדבר בענין זה, בלי הזכיר שם שמים, מה שלא יכול לעשות, מפני שלא רחץ את ידיו מרוח טומאה השורה במרחץ. אבל כששמע את הדברים האחרונים, לא יכול עוד לכבוש את רוחו. הוא התחיל מביט לצדדים למצוא איזה פתח פתוח להיכנס שמה ולנקות ידיו. מצא ונכנס.
הלז, עסוק בשיחתו, הלך כרוך אחריו. שניהם נכנסו לבית, לא ברכו את בעל הבית בברכת היום, לא דברו עם איש. כלום לברך או לדבר נכנסו? הם קרבו אל הכיור, רחצו את ידיהם שלוש פעמים בסירוגין, הסתפגו, ברכו “אשר-יצר” – ויצאו.
“כמדומה לי שלאו בר אוריין אתה,” התחיל חיים סופר מדבר ברתיחה, אך אדם גס ועם-הארץ פשוט, כלום אינך יודע, רעידת הארץ בשל מה היא? כתוב הדבר מפורש: ‘המביט לארץ ותרעד’ – והוא מתפלסף וחוקר ובודה לו מין בריה של וולקן."
“אבל הם מביאים ראיה: אש, גשם של אפר.”
“חה, חה,” צוחק חיים סופר בהיתולים, השוטים הללו, מכיון שהם חפצים להתפקר, הם יוצאים ותולים את עצמם באילני סרק ומביאים ראיות של הבאי. אש וגשם של אפר. אטו משום הא? וכי יעלה על הדעת, למשל, לומר שהצפרדעים באו על פרעה, מפני שקודם להן היה דם, או שהדבר בא מחמת הערוב? וכי מה ענין זה לזה? היתה שם אש – אדרבה, זהו עוד סימן אחד יותר ל’המביט לארץ,' שהוא, כביכול, כולו אש."
הלה הרכין לו בראשו והצדיק על עצמו את הדין.
“מספרים שנפתחו שם מקורות של נפט באורך ארבעה עשר מיל וברוחב ארבעה. אני אומר לך, שאוצרות קורח יש פה. צא וחשוב, כמה יש במקורות הללו ליטראות נפט כאלה, שזוגתי וזוגתך משלמות בעדן שתי קופיקות. זה יהיה עסק מבורך לעשירים.”
“בוודאי. ואתה אם תדקדק בדבר, תראה בזה ממש אצבע אלהים, מפני שלכאורה כל הדבר הוא למותר. חפץ היה הקדוש-ברוך-הוא לפייס את בעלי הנזק ולהחזיר להם את נזקם, הלא יכול היה להחזיר לכל אחד ואחד את נזקו בנפט, בלחם, בכסף או באיזה דבר אחר, ולא היו צריכים לטרוח ולאסוף נדבות; אבל מפני שהדור אינו זכאי, חפץ הקדוש-ברוך-הוא לצער במקצת את העניים הניזוקים, שיהיה להם עלבון בדבר לקבל נדבות, וגם להטריח את העשירים, שיאספו ויתנו נדבות. ואתה אל תחשוב בלבך, שהנתינה היא דבר קל. קשה הנתינה על האדם, מפני שהיצר מעכב. ומה עשה הקדוש-ברוך-הוא? פתח מקורות נפט לעשירים, שירוויחו ויתנו לעניים בבחינת נדבה. והכל מקבלים את שלהם גם בשכר וגם בעונש. התבין?”
הלז קימט את מצחו, העמיד אצבע על צדעו מהתפלאות, הודה לחבירו על דבריו ובאחרונה פתח וקרא מתוך רגש:
“כבשי דרחמנא! כבשי דרחמנא!”
-
כנראה שיבוש השם שנחיי בפי חובשי בית–המדרש. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.