¹

ב“מוסד לאמנות בת-זמננו” שבלונדון קם משורר יהודי-אנגלי, עמנואל ליטווינוֹף וקרא שיר המוכתר בשם: “אל ט.ס. אליוט”. בדרך-מקרה נכנס אליוט למקום-האספה בו ברגע שהודיע ליטווינוף את שם-השיר.

ליטווינוף סיים קריאתו. עמד משורר אחר, סטפן ספּנדר (והוא מן המהוללים שבדור), והשמיע מחאה בזו הלשון:

“בתורת משורר שהוא יהודי כמעט כמו מר ליטווינוף, אני מוחה נגד קריאת השיר הזה.”

מה העניין?

ב-1920, בשיר “סוויני בין הזמירים”, כתב אליוט את השורות הללו:

העכברושים הם תחת הקרשים,

והיהודי מתחת לערימה כולה.

תגובת ליטווינוף, בשירו שלו, לאלו השורות, כך היא:

אינני מקובל בקהילתך.

בלאישטיין הוא שאר-בשרי, וחלק לי

כבוץ הקדמוני של שיילוק; ניתן לי עמוד

ב“שטירמר”, ומתחת לערים

מסתור מעט נמוך משל עכברושים.

רצה ליטווינוף לומר: הנה, מר אליוט, דרכך ללגלג על שמות יהודיים, כגון בליישטיין ורבינוביץ', לייחס מידות לא-מכובדות ליהודים ולסבור כי לא ניתנה הציוויליזאציה אלא לנוצרים – איננה מקורית ביותר. כבר מסורת היא בספרות האנגלית. ואל מה מוליכה דרך זו? אל ה“שטירמר” של גבלס, ואל התחבאות פליטת יהודים בביבי-גיטאות, עד שהיהודים, בלא מליצה, נמצאים בצוותא חדא עם עכברשים, או קצת בנמיכות מהם.

עוקצנותו של אליוט כלפי יהודים בשכבר-הימים הוקעה על ידי הקומוניסטים, כי ראו בה סימן מובהק למיפנה ריאקציוני.

איך הגן ספנדר על אליוט?

בשיחה עם עתונאים, לאחר אותו מאורע לונדוני, אמר ספנדר:

"היה לי סבא יהודי, ומאז 1933 זיהיתי עצמי עם היהודים. אכן, בארצות-הברית רואים אותי תמיד כראות סופר יהודי. נדמה לי כי ישנן דרגות באנטישמיות, ובדור שבו האנטישמיות מתפרשת כהטלת יהודים בתאי-גאז, מן החשיבות שלא נזהה אחד אשר בנערותו עשה תיאורים ספורים של יהודים בלתי סימפאטיים כסמל למה שאינו חביב על כולנו, – שלא נזהה אותו עם פשוטה של אנטישמיות, כפי שאנו מבינים את המלה כיום.

“התנגדתי לשירו של מר ליטווינוף” - הוסיף ספנדר ואמר, – "מפני שהוא מעמיד את מר אליוט בכת אחת עם אותם העושים תועבות נגד היהודים, וכשאני לעצמי הריני סובר, כי מה שכתב מר אליוט על-אודות היהודים שייך לסוג הביקורת. התנגדתי לשיר ההוא לא על שום הנזק שהוא עלול לצמוח ממנו למר אליוט, כי-אם על שום הנזק שעלול להגיע ליהודים מהתקפות כאלו. אין דעתי סובלת שהיהודים יניחו התפתחות-דברים, שבה ייחשב כל הכתוב נגד יהודים, ואפילו בדיחות על חשבונם, כדבר של אנטישמיות.

“לעולם ישנה איזה אי-נעימות בין גזעים, ובשעה שחשוב שלא יותן לה ביטוי של משטמה, חשוב כמו-כן שלא תהיה כבושה בהחלט.”

סניגוריה זו, מלבד הנחתה כי “אי-נעימות” בין גזע לגזע הכרחית היא ואין לכובשה לגמרי, מלמדת על אליוט זכות, שחרוזיו, השמים יהודים לשימצה, מעשה-נערוּת הם.

האם באמת לא היו אלה אלא “מעשה-נערות”, ואליוט ניער חוצנו מהם בבגרותו?

באה הפרוזה של אליוט בימים האחרונים, והיא מפרשת ומרחיבה, בנוסח של שיטה שלימה, את “נעצי-הנאצה” שבחרוזי-הבוסר שלו.

בזמן האחרון – בימי המלחמה האנטי-היטלראית ותיכף לאחריה – כתב אליוט שלושה חיבורים רחבים, שבהם הוא מתאמר להיות לא יוצר-שיר בלבד אלא גם נביא-תרבות – מורה ופוסק בגופי-הלכות של החיים התרבותיים. שמות החיבורים: “הקתוליות והמשטר הבינלאומי”; “חברה נוצרית”; “רשימות להגדרתה של תרבות”.

בכתבים האלה נושא אליוט קינה על היפרדות התרבויות הלאומיות מעל מוסדות-הדת, דבר שהיה ליסוד איתן בחוקתן של כל הארצות הנאורות. כידוע, לא תמיד בא אותו עיקרון חוקתי מתוך צידקות; יש שהוא בא מתוך הכרח, שאילולא הוא, היו העדות הדתיות נלחמות זו בזו עד כדי שבירת כל אומה מתוכה, ביחוד אומה שיש לה רוב קתולי ומיעוט פרוטסטאנטי הגון, או להיפך. איך אומר אליוט להתגבר על צרה זו, ובכל-זאת להשליט את הדתות המאורגנות על כל שטחי-החיים?

הוא מציע לשעבד את לאומיותה של כל אומה למשטר דתי על-לאומי, שבו היו האומות השונות מהוות גיוונים קלים, אך הדת בו עיקר והלאומיות טפל.

מרחף נגד עיני אליוט מופת הקתוליות של ימי-הביניים. רצונו, שיחזרו ויתחברו הכנסיות הקרובות לקתוליות, כגון האנגליקנית, עם הורתן הקתולית. לדעתו, צריכה ההתאחדות הבין-כנסייתית לבוא לא על-ידי השלטת רומא על הכל, אלא על דרך פדראטיבית, דהיינו, שרומא תהיה בו הגוש התיכוני, ויתר הגושים- נלווים אליו. אז תלבש כל החברה של האדם המערבי צורה נוצרית מובהקת.

בלא “אריסטוקרטיה שבירושה” סובר אליוט, לא תגיע התרבות אל דרגות גבוהות, כשם שלא תגיע אליהן בלא מצע דתי. על כן, מתפלל הוא שתיווצר בחברה המודרנית שכבה חדשה של “בחירים” (elite) שהיא תמסור מאבות לבנים את המורשת התרבותית. אמנם מניח אליוט פתח לבני נחותי-דרגא להיכנס אל עדת “הבחירים” על ידי בחינות מיוחדות. בכך אינו אלא חוזר על אמרי אפלטון ביחס לרובד הפילוסופים שבחברה ועל הנוהג של הקתוליות הרומית, שאפילו בימים פיאודאליים יש והרשתה לצאצאי רועים ואיכרים, אם היו מחוננים ביותר, לעלות ולהיות לנסיכי-כנסייה.

באותה חברה נוצרית על-לאומית, המצויירת בדמיונו של אליוט, מה יהא גורלם של כופרים, של יהודים, של פרוטסטאנטים קיצוניים, שאינם רוצים להתאחד בברית אחת עם רומא? אלה, אומר אליוט, לא יעמדו במרכז-התרבות, ולא יורשה להם לתפוס עמדות חשובות בחברה (בחינוך, באמנות, במדע, בפוליטיקה, ועוד). הם יהיו “בשוליים” (marginal). אכן, חסד גדול עושה להם אליוט שהוא מניחם לחיות בכלל, ואפילו “בשוליים” של החברה הנוצרית!

הגרעינים שבמחשבת אליוט – אפשר לסכמם כך: כיסופים על אירופה של ימי-הביניים, עת היתה כל החברה דתית, וכולה בת דת אחת; שאט-נפש כלפי תרבות הצומחת מן העם ושבה אל העם, – תחת זו, שאיפה לתרבות המטופחת על-ידי שכבה עליונה תורשתית; אי-סובלנות קרתנית כלפי כל הנבדל ושונה, הכופר, היהודי, העמים האפריקניים והאסיאתיים, ואין צורך להזכיר את רוסיה הסובייטית, שהיא גם אסיאתית וגם כופרת…

מוצאו של אליוט מעיירה בפנסילוואניה שבארצות-הברית; הוא התחכך עת מסוימת בחוגים האמנותיים שבניו-יורק. אך יתר על המידה “מלוכלכות” ארצות-הברית באנשי-מסחר, סטודנטים ובתולות שוחרות-אמנות מזרע היהודים, וכורי-פחמים פולנים ואיטלקיים, וכושים ומקסיקנים. ותומאס סטוירנס אליוט רחץ מעל רגליו את אבק ארצות-הברית, והלך לבקש לו אווירת-שירה רצוייה אצל האצולה הבריטית… ובחפשו לנשמתו “דת-אמת”, לא מצא אותה אלא בחיק הכנסייה האנגליקנית הגבוהה, שהיא מזוהה עם בית-המלכות הבריטי, והיא קרובה בנתיבותיה לקתוליות הרומית, הגם שהיא נתוקה מעליה.

שלושה משוררים שכנו בצל כנפי הכנסייה האנגליקנית: וורדסוורת, טניסון, אליוט. וורדסוורת הגיע אליה אחר רתיעה מפני ההשתוללות הקיצונית של המהפכה הצרפתית; אצלו האנגליקניות פירושה פאטריוטיות אנגלית, העולה בד-בבד עם התערות שירתו בנוף-הטבע האנגלי. אצל טניסון האנגליקניות כמעט טבעית; הריהי דבר שמתורשה וחינוך וסביבה – הן אלפרד לורד טניסון שמו וכינויו. אצל אליוט, יליד פנסילוואניה, האנגליקניות היא סימן של “קפיצה-בראש”, של טפסנות סנוביסטית.

מבחינה פוליטית, שיטת-התרבות של אליוט היא עצם מעצמיה של הפילוסופיה הצ’רצילית על “ציביליזאציה נוצרית”, זו שהורצתה בנאום שבפוּלטון, מיזורי, באפיטרופסותו של נשיא ארצות-הברית, הארי טרומאן. ביקש צ’רצ’יל שידוך בין ההון האמריקני ובין ה“ייחוס” האנגלי, שיקבל זה תוארי-כבוד-נובלים וזה דולרים נוצצים. (צ’רצ’יל, בגופו הנו פרי שידוך כזה); בא אליוט ונותן לשידוך הזה ברכת-משורר, כביכול, ומזמין את רומא בין ראשי-השושבינים. ויותר משיש כאן אהבה נוצרית על-לאומית, יש כאן שנאה אנטי-בולשביקית…

מה בדבר התרומה הפיוטית של אליוט? אם תקלף מתוך המסווה המודרניסטי שלו את ה“יש” הממשי הלוחש בו, את ניצוץ-הכשרון הנמצא בו בעין, תגלה כי במהותו הוא “וויקטוריאני מאוחר”. לכוח-ליטוש אמנותי – נמוך הוא מטניסון; ואשר לעומס תרבותי – הריהו לוקק מבראונינג ככלב המלקק מן הים. מקומו בשירה הוא עם ה“טרום-רפאליים” שבסוף המאה הי"ט. כמותם, הוא ננהה אחר ימי-הביניים (הם לתפאורות בלבד, והוא גם להלכות-חברה); כמותם הוא מגדיש את סאת-התפארת עד כדי זוֹלוּת:

הכיסא שישבה בו, ככס-מלכים מלוטש,

להט מול השייט, אשר שם הצנצנת,

תמוכת יתדות גלופות גפני-פרי,

מהן קופידון-פז הציץ

(חבר לו מאחורי כנפיו את עיניו הסתיר)

הכפילה את להבות הנברשת בת שבעת-הקנים,

ושוּקף מנה אזר על פני השולחן,

בעלות נוגה תכשיטיה לפגשהו;

בשפופרות-שן וזגוגית צבעונית,

נטולת-פקק, שכנו בשמיה זרים, מורכבים,

משחה, אבקה או נוזל – הטרידו, בלבלו

וטיבעו החוש בניחוחים…

יודע אליוט בעצמו, שאינו מקורי, ומאמץ לכסות עובדה זו באמצעות שונות, שאף הן אינן מקוריות, אלא שהוא מרבה ומגזים להשתמש בהן. נמנה אחדות מאלו:

א) הוא רודף אחר דימוי מוזר לציור פשוט. למשל, הוא פותח בשורה זו:

הערב פרוש על פני השחק –

מיד הוא מרגיש, כי גם טניסון ולונגפלו היו יכולים לומר כך, והרי הוא ממשיך:

כחולה, מורדם-איתר, על גבי שולחן-ניתוח…

האין זה מקורי?…

ב) הוא זורע בתוך שורות, המחוברות בידי עצמו, פסוקי-ספרות מאנגלית לדורותיה ומלשונות אחרות, צרפתית, יוונית, רומית, גרמנית…

אנחנו, קוראי עברית, למודים במליצה, שבה המחבר עושה פסיפס של דברי-פסוקים להבעת-עצמו. אצל אליוט המראה-מקומות מספנסר, משקספיר, מבודליר, מהוראץ וגיתה – כמה פעמים אין הן מידבקות בעניין כלל. תעלול הוא זה, שיש בו משום חנופה למי שיכול לעמוד על המקורות, או להבין את הלשונות המובאות, ומשום הטלת מבוכה ומורך-התבטלות במי שאינו כך עומד וכך מבין. את התעלול הזה, למד אליוט מרבו, עזרא פאוּנד.

ג) הוא מערבב בשיר אחד מזמור-טבע נוסח-יוון, התפלספות נוסח-הודוּ, קטעי-ריפורטאז’ה מן ההווי הלונדוני, וחרוזי-שטות צלצלניים (על דרך אדווארד ליר), מעין כך:

הלבנה זרחה על גברת בוז

ועל בתה רוֹז

הן רוחצות רגליהן במי גאזוז –

אם תקדימו לכך אַזכרתא לעצמות היבשות, ומיד לאחר-מכן תוסיפו פסוק צרפתי:

!Et o ces voix d’enfants, chantant dans la coupole

הרי יהיה בידכם משהו מאורחא דאליוט!

אליוט, שהוא עריק מארצות-הברית (מוויטמאן ומסאנדבורג ברח, מאברהם לינקולן ברח, מן הגסות וההמוניות ומידת-הדימוקראטיה שישנה באמריקה, ברח), בכל זאת שומר בכיסו את תעודת האזרחות האמריקנית. ובזכות-זה, נתמנה פעם כאחד השופטים למתן פרס-שירה מטעם הקונגרס. בהשפעת אליוט ניתן הפרס לעזרא פאונד, איש שניצל מדינו של גרדום באשמת בגידה בארצו ושירות למוסוליני והיטלר, רק בשל היותו נידון לבית חולי-רוח! השיר, שזכה בפרס, יש בו מסימני טירוף-הדעת ואינו חסר גידופים נגד היהודים. בוועד-השופטים ישב יהודי, המשורר קארל שפירא, איש באלטימור, והוא אמר “הן” למעשה-הקלון!

מתמיה ומחריד, כיצד האנטלגנציה היהודית-האמריקנית כורעת ברך לפני כל אופנה שדופה; והאופנה של הערצת-אליוט הלא היא מנופחת במזימה-תחילה על ידי חובשי-כתר אירופאיים – אנגליה, שוודיה, יוון, – שרידי-פיאודליות מתנוונים, על-ידי עתונים “ספרותיים” המכורים לאילי-ההון, ועל ידי הכנסייה הקתולית, שאליוט אמנם אינו משתייך אליה (בתורת פרובינציאל אמריקני מתרברב, קרבת בית-המלך הבריטי היא רוּם-הכבוד בעיניו!), אך הוא עושה שליחותה.

אנשי שדה-מערכתו של אליוט אינם מסתירים את כוונתם לפלוט את היהודים מחיק הציביליזציה. ואם יאמר יהודי-ציוני: מה אכפת לנו אם “ציביליזאציה נוצרית” תתנכר לנו? נבנה לנו ציביליזאציה עברית משלנו! – התשובה היא: השונאים אותנו בפיזורינו משנה-שנאה ישנאונו בליכודנו והיבנותנו, ונאמנים הם להרבות עצה, איך להחריב את הנבנה על אדמת-ישראל.

יש צד של נחמה בתופעת “שירת-אליוט”. אלו החזרות התוּכיות על פסוקים נושנים על דרך חסרת מובן, אלו העוויות המשונות של השתגעות, זו התעטפות בערפלי-קטורת של דתיות מעושה, זו הריקנות המעפילה אל כסאות-ייחוס אכולי-עש, – האם אין כל אלה אות וסימן למשטר מתפורר ונופל? וראוי הוא שיפול.