“מלה חדשה” / אחד העם

„מי ינצח?“

שאלה זו בודאי העסיקה לב רבים מחובבי ציון, בלכתם להשתתף בהאספה הכללית שקרא ועד „חברת הישוב“ באודיסא בתחילת חשון שנה זו.

זה כחצי שנה הם שומעים בלי הרף קול רנה וישועה, כי קמו גואלים לישוב ארץ ישראל, אשר השיבו לו את „כבודו“ והצילוהו מידי ה„פסימיסטים“ העומדים עליו לכלותו; כי „מלה חדשה“ נשמעה, שעתידה לקומם הריסות הישוב ולרפאות שבריו במהרה בקרוב; כי סוף סוף הגיעה השעה המוצלחת, שאנו יודעים באמת, מה חסר לו להישוב ואיך ובמה למלאות חסרונו, ואין לנו אלא להתיצב על הדרך החדשה בבטחון ואומץ־לב – והכל על מקומו יבוא בשלום.

שמעו זאת חובבי ציון בכל מקום שהם – ותחי רוחם ולבבם נתמלא שמחה. ואיך לא ישמחו? כמה יסורים סבלו, זה הרבה שנים, בעטיו של ה„פסימיסמוס“, אשר לא נתנם להתענג על מעשיהם הטובים, ומעשה שטן הצליח, שנראה באמת כאלו הביאו „המעשים הטובים“ אך רעה תחת טובה, עד שהגיע הדבר לידי־כך, שהתחילו רבים גם להאמין לדברי ה„פסימיסטים“, כי המעשה היותר טוב, שיוכלו חובבי ציון לעשות, הוא –לחדול מלעשות, ותחת זה יתנו רשות ויכולת לבני הישוב עצמם, שיעשו הכל לפי ראות עיניהם. להניח לאכרים „פשוטים“, שהם יהיו העושים, ואנחנו אפיטרופסיהם, לא תהא לנו רשות להוליכם בדרך ישרה שנבור להם – האין זה חורבן גמור של הישוב כלו?

ובכן ידעו הכל בעת האחרונה, כי ה„פסימיסטים“ רוצים להחריב את הישוב, כי דורשים הם „להבטל מכל מעשה“, והבטלה היא, כידוע, דרך המות…

„ופתאום – „מלה חדשה“, „פרוגרמא מעשית“, תקוות טובות… הישוב בכללו הוא טוב ויפה, ומה שאינו עדיין טוב ויפה, יהיה טוב ויפה בקרוב ואין כאן מקום כלל ל„מרה שחורה“; צריך רק לעשות עוד איזו תקונים, ולכך נוצרו חובבי ציון והועד בראשם, שיעשו הם את התקונים הנחוצים.

היפלא איפוא, כי גדלה השמחה במחנה? עוד הפעם נפתח שער ל„מעשים טובים“, לעצות והצעות, לוכוחים ושאון, – בקצרה: ל„עבודה חיה“…

רק עב קטנה אחת עוד הקדירה מעט את השמחה הזאת. ה„פסימיסטים“ אמנם שמעו את הקולות ושתקו. אבל הכל ידעו, כי עדיין הם עומדים במרדם ואינם רואים בעיקרו של דבר לא מלה חדשה ולא פרוגרמא מעשית, כי אם אך „כפל הענין במלות שונות“: האמת הישנה המרה בתוספת „פרפראות“ מתוקות… והכל ידעו כמו כן, כי בהאספה הכללית באודיסא יציעו שני הצדדים את טענותיהם, והאספה תצטרך להכריע ביניהם ולבחור בשיטה זו או זו. ולפיכך מובן הדבר, כי רוב הבאים אל האספה הביאו עמהם את השאלה הזאת, שהציקה להם בלבבם: – „מי ינצח?“

והנה היתה האספה, והיו וכוחים ארוכים, וניכר היה שרוב הנאספים רצו בכל לבם, שיצדקו ה„אופטימיסטים“ – וסוף סוף החליטה האספה מה שהחליטה, והנאספים שבו לביתם.

אבל במה שבו?

כמדומה לי, כי הטובים שבהם – כלומר הללו שאינם מן ה„עדר“ ההולך למקום שמוליכים אותו – כשהם מתבוננים אל „הפרוגרמא המעשית“ ששמה האספה לפני הועד, אי אפשר שלא ירגישו, כי שאלתם שהביאו אל האספה שבה עמהם לביתם ולא נשתנה בה אלא מה ששנה הזמן, בהפכו את העתיד לעבר: מתחלה שאלו לעצמם: „מי ינצח?“ ועכשיו הם צריכים לשאול: „מי נצח “ – ולא בנקל אפשר להשיב על שאלה זו…

הגע בעצמך! כל הפרוגרמא הארוכה, שנתפרסמה ברעש גדול קודם האספה, עם הסעיפים הרבים שבה על דבר כל מיני „מעשים“ שהפה יכול לדבר, – כל הפרוגרמא הזאת נתכוצה, על פי החלטת האספה, בארבעה סעיפים ראשיים: הועד מחויב מעתה להקדיש חלק ידוע מהכנסותיו למקנה אדמה בשביל המושבות הקיימות, חלק אחר – לצרכי החנוך, חלק שלישי – להוצאות הכלליות של המושבות ולתשלומי המסים, ועוד חלק אחד – „לתמיכת מפעלים של צבור ושל שותפות, שיתחילו בהם האכרים, הפועלים והאומנים על ידי התעוררות מעצמם“. זו היא כל „הפרוגרמא המעשית“ החדשה. ועתה קח את פנסו של דיוגנס ובַקש לאורו בכל הסעיפים האלה את „המלה החדשה“ של ה„אופטימיסמוס“!

סעיף ראשון: מקנה אדמה בשביל המושבות הקיימות. שמע מינה, שהמושבות הקיימות חסֵרות אדמה. וזו היא, כידוע, אחת „המלות הישנות“ של ה„פסימיסמוס“. אבל בזה יבָדל ה„אופטימיסמוס“ לטובה, שהוא אינו אומר: מכיון שהמושבות חסרות אדמה, הרי יסודן רעוע וקיומן אינו בטוח, אלא כך הוא אומר: מכיון שהמושבות חסרות אדמה, צאו וקנו את האדמה החסרה! כמה פשוט הדבר וכמה טפשות או רוע־לב צריך שיהיה באדם הבא להטיל „מרה שחורה“ על הצבור, מבלי להבין דבר פשוט כזה: שאם יש מחסור, צריך למלאותו! אמת, כי לא כל מה שצריך לעשות – אפשר לעשות תמיד, ומי שבקי בהלכות קנית־קרקעות בארץ ישראל לא תנוח דעתו ב„צריך“ בלבד, אלא יבקש לדעת גם כן, עד כמה הדבר אפשר בעת הזאת ועד כמה תוכל חברת הישוב למלאות צורך זה באותו „חלק“ מהכנסותיה שהוקדש לו. אבל מה בכך? היד כותבת והנייר סובל – והרי לנו בראש הפרוגרמא לעבודת הועד סעיף „מעשי“ נאה מאד, שאף ה„פסימיסטים“ לא יכחישו בטובו ותועלתו כשהוא לעצמו ¹).

סעיף שני: עניני החנוך. אם זו היא „המלה החדשה“ של ה„אופטימיסמוס“ ואם החנוך נחשב עתה לסעיף נכבד של „הפרוגרמא המעשית“, – איני יודע עוד להבחין בין ישן וחדש, בין אופטימיסמוס ופסימיסמוס ובין פרוגרמא מעשית ושאינה מעשית! כמה יגיעות יגעו ה„פסימיסטים“ במשך שנים רבות להביא את הועד לידי הכרה, שאין עבודה יותר נאה לו, לפי כחו ורוחו, מעבודת החנוך בארץ ישראל, ותמיד היו בעלי „הפרוגרמא המעשית“ נרתעים לאחוריהם למשמע דברים כאלה. „היתכן? – היו מתמרמרים – חברה שנוסדה להרחבת הישוב המעשי“ תבזבז כחותיה לענינים „אידיאליים“ כאלו? חלילה וחלילה! אם כה תעשה, הרי זה כאלו מאבדת עצמה לדעת“. ועוד דברים כאלה וכאלה, הידועים לקוראי הפרוטוקולים של הועד. ועתה הנה החנוך עומד בהפרוגרמא המעשית במעלה אחת עם קנית קרקעות, ולא עוד אלא שהטילה האספה חובה על הועד ליסד להנהגת עניני החנוך „אורגן“ מיוחד. על כבון זה יהיו ה„פסימיסטים“ בודאי הראשונים לקרוא בנחת רוח: ברוך משנה עתים!

סעיף שלישי: הוצאות כלליות ותשלומי מסים. כלומר, הלואי שיוכלו בני המושבות לפרנס את עצמם וביתם בעבודתם, אבל לשלם את המסים ולשאת עול ההוצאות הכלליות בודאי אין בכחם עדיין, ולכן מחויב הועד לעזור להם בזה עוד זמן בלתי מוגבל. כך חשב הועד עצמו גם עד כה, ומאז נוסד מוציא הוא שנה שנה להוצאות כאלו חלק מסוים מהכנסתו, ומעולם לא היה מי שערער על זה.. מה הוא איפוא הסעיף הזה: ישן או חדש, פסימיסמוס או אופטימיסמוס? –

סעיף רביעי: מפעלים של צבור ושל שותפות. הנה זה מצאנוהו לבסוף, את ה„אופטימיסמוס“ עם „המלות החדשות“ שלו! קופות של הלואה, חברות של אחריות וכל שאר הדברים שמלאו את „הפרוגרמא המעשית“ הידועה – פה נטמנו כלם תחת השם הכללי: מפעלים של צבור ושל שותפות, אבל כמה נשתנו פניהם! אין כאן עוד פרוגרמא מעשית בשביל הועד, שתמלא את ידו, „עבודה“ ותתן מקום לו ולפקידיו בארץ ישראל לנהוג נשיאותם ברמה, להמציא המצאות ולהוציאן לפעולה, ליסד ולנהל, לעורר ולצוות, – אלא כל הענין נמסר לידי בני הישוב עצמם שייסדו מפעלים כאלה או יחדלו, לפי ראות עיניהם, והועד אין לו אלא לתמוך בכספו אותם הדברים שהם, בני הישוב, יתחילו בהם „על ידי התעוררות מעצמם“. כנראה, הבינה האספה, אחר ששמעה טענות שני הצדדים, כי לא לה להכריע, אם באמת תבוא ישועת הישוב מדברים כאלה, כתקות ה„אופטימיסמוס“, או שאינם אלא כלחש על גבי מכה טריה, כדברי ה„פסימיסטים“, ולכן הניחה לה„חולה“ עצמו את ההכרעה בין ה„רופאים“, בחשבה בצדק, כי רק דבר שבני הישוב יעמדו על תועלתו ויעשו את ההתחלה על ידי התעוררות עצמית – אפשר להאמין, שיש בו צורך אמתי, לפי המצב בהוה, ואינו המצאה מלאכותית של אפיטרופסים, המבקשים להם „עבודה“ ואין.

ובזה תמה הפרוגרמא המעשית החיובית. אבל עליה נוסף עוד סעיף אחד שלילי: כי מעתה יחדל הועד לגמרי מלתת נדבות, תמיכות או הלואות ליחידים.

כידוע, הראו ה„פסימיסטים“ לפני שתי שנים ומחצה, על ההפסד המוסרי היוצא משיטת התמיכה, אלא שמצאו עם זה, כי כל זמן שלא יתוקן המצב הכללי ביסודו, יהיו תמיד מקרים כאלה, שבהם התמיכה מוכרחת ומוטלת חובה על הועד. ומפני שכמעט כל ה„הלואות“ הניתנות ליחידים בארץ ישראל אינן באמת אלא מתנות בעין יפה ובדרך כבוד, שאין סופן להשתלם לעולם, לכן היתה דעת ה„פסימיסטים“, כי יותר טוב, כדי לתפוס את הרע במיעוטו, לחדול מלתת הלואות כאלה, ולעת הצורך יתנו תמיד רק תמיכה פשוטה בתור מתנה גמורה לכתחלה. כי בדעתנו מראש, שאנו נותנים בעל כרחנו מתנות לאביונים, המשפילות ומשחיתות רוח מקבליהן, – נשתדל, לפחות, לצמצם את התמיכה בגבול היותר הכרחי. אבל „הלואות“ מדומות נקל יותר לדרוש בלי בושה וליתן ביד רחבה, ואנו מחזיקים עוד טובה לעצמנו על כך, שמביאים אנו „ברכה“ להישוב. כך הציעו אז ה„פסימיסטים“, ובזה עוררו עליהם כל חמתם של ה„קולוניזַטורים“ שבין אנשי הועד, שהתחילו צועקים במרירות: „הרי אלו באים לחתור חתירה תחת כסא כבודו של הועד ולעשותו לקופה של צדקה פשוטה! היה לא תהיה! אדרבא, יחדל הועד מלתת תמיכות ויתן רק הלואות, כי חברתנו אינה חברה של צדקה, אלא חברה של קולוניזציא“. והועד עצמו היה פוסח על שתי הסעפים מאז ועד עתה; את החלטותיו שנה פעמים אחדות מן הקצה אל הקצה, ובפועל נתן גם הלואות מדומות וגם תמיכות פשוטות, ואותם ה„קולוניזטורים“ עצמם לא תמיד התנגדו לזה, בהיות ההכרח המוחלט גלוי נגד עיניהם… אבל צעקתם לא היתה בכל זאת לשוא. אם במעשה לא הועילו, הנה הועילו לקבוע אמונה בלב הקהל – אותו הקהל הרגיל ליסד אמונותיו ודעותיו על איזה קול הברה שהגיע לאזנו במקרה – כי ה„פסימיסטים“ רואים בכל הישוב רק מוסד של צדקה…

והנה באה אתה האספה וחתכה את הקשר בתנופת־יד קלה: לא הא ולא הא, לא תמיכות ולא הלואות! ובזה הצילה, לפחות, כבודו של ההגיון. ה„קולוניזטורים“ שבתוך הועד, בהרגישם את ההכרח, לתמוך לפעמים בידי אנשים אשר לא באשמתם באו עד משבר, כי אם באשמת המצב הכללי הרעוע, שגם חובבי ציון השתתפו ביצירתו, – בהרגישם זאת, לא מלאם לבם לנעול הדלת בפני אלו לגמרי, והניחו פתח פתוח בתמונת „הלואות“ שאינן חוזרות, שדרך בה תוכל התמיכה לצאת בשעת הדחק, מבלי שימנעם זה מלצעוק בקול רם תמיד, שאין אנו קופה של צדקה, אלא „קולוניזטורים“. אבל האספה, שחבריה אינם משתתפים בעבודת הועד ואינם יכולים להרגיש את הצרכים הפרטיים, – האספה נשארה נאמנה לההגיון עד קצהו ודנה בצדק,שאם חברתנו אינה קופה של צדקה ואין לה ליתן מתנות ליחידים, כדברי ה„קולוניזטורים“, ועם זה גם ההלואות, לפי מצב הישוב עתה, אינן באמת אלא מתנות על מנת שלא להחזיר, – הרי יוצא מזה בהכרח, שצריך לחדול מלתת גם הלואות. יישר כחה של האספה, שהביאה את הפרַזא ה„קולוניזטורית“ בין המצרים, ועתה יבקשו נא להם חברי הועד איזו תחבולה חדשה, איך לצאת מן המצר, וכשתבוא לידם לפעמים אחת מאותן ה„דילימות“ הקשות, שהיו נוהגים עד כה לפתרן בנקל על ידי ההמצאה של „הלואה“, אשר ידעו היטב, כי אינה אלא כסות עינים לתמיכה פשוטה…

אבל הפרוגרמא כשהיא לעצמה אינה בונה ואינה סותרת עדיין כלום: יודעים אנו את ה„מדות“ שבהן כל „תורה“ שבכתב נדרשת לפי רצון בעליה, ועל כן עיקר גדול הוא בדברים כאלה לדעת מראש, מי הם הללו שבידם תהא מסורה הפרוגרמא להוציאה לפעולה. מפני זה היתה שאלת „הועד הפועל“ חשובה בעיני שני הצדדים וגם בעיני האספה לא פחות משאלת הפרוגרמא. לפי דעת ה„פסימיסטים“, שאין שום אפשרות להביא את הישוב למצב נורמלי כל זמן שאפיטרופסים מן החוץ יעמדו על גביו ויוליכוהו בדרך שהם רוצים בה, – הרי אין מקום גם לועד־הפועל של „פקידים“, יהיו מי שיהיו, אלא בני הישוב עצמם צריכים לבחור מקרבם ועד כזה, שיעמוד בראשם ויהיה להם לפה לפני חובבי הישוב; והוא יבקש וימצא מה שאפשר וצריך לעשות בכל זמן לפי המצב, והם, חובבי הישוב, יעזרו לו, שיוכל להוציא לפעולה בעצמו את הדברים הנחוצים. אבל לפי דעת ה„אופטימיסטים“, שהכל הולך טוב ואין צריך אלא לקבוע „פרוגרמא מעשית“ בבית־הועד שבאודיסא, והועד־הפועל שבארץ ישראל יהיה מעין „קבלן“ להגשים במעשה את כל הפרוגרמא או חלק ממנה במשך זמן ידוע, – הנה, כמובן, צריך להפקיד „פקידים“ שם, שיקבלו על עצמם „לשמוע ולעשות“ ויהיו אחראים לפני הועד בנוגע למלוי הפרוגרמא שיטיל עליהם.

ואיך פתרה האספה את השאלה הזאת?

אחר שקבלה האספה את הפרוגרמא המבוארת ואחר שהראתה בשאלת ההלואות את נטיתה לשמוע בקול ההגיון, אפשר היה להאמין, שתשאר נאמנת לההגיון גם בדבר הועד הפועל ותתן להאורגן הזה את הצורה הנאותה לו בהסכם עם הפרוגרמא שהונחה ביסוד פעולתו. ובאמת, מי ראוי יותר לעסוק בענין המסובך של קנית קרקעות בא"י: אם בני הישוב עצמם, היודעים מנהגי הארץ וכל המעקשים הרבים אשר בענין זה וגם תועלתם העצמית תחייבם לעשות הכל בזהירות יתרה, – או פקידים עליונים, שאין להם לא הידיעה הדרושה ולא המניע הפנימי להשמר מפני כל המכשולים? ומי יודע יותר, איך לחלק בצדק את התמיכה לההוצאות הכלליות של הקולוניות השונות: ועד הנבחר מכל אלה הקולוניות יחד, אשר מפני זה עצמו לא יוכל לעַות את הדין ולהיות נושא פנים לאחת על חשבון האחרות, – או איש מן החוץ, שאינו בקי היטב במחסורי כל מושבה ועלול לנטות לצד זו או זו מסבות צדדיות שונות? ו„מפעלים של צבור ושל שותפות“ – הרי החליטה האספה עצמה, שצריכים הם להוסד רק על ידי התעוררות פנימית של בני הישוב עצמם, ומה מקום יש כאן לפקידים שאינם „מן הישוב“, אשר מצבם, בתור עובדים על מנת לקבל פרס, יביאם בהכרח לבקש להם עבודה ובשביל כך „להעיר ולעורר“ את „ההתעוררות העצמית“ עד שתחפץ בעל כרחה במה שחפצים הם?²)…

אבל, אלו היתה האספה נשמעת לההגיון עד לקץ כל התולדות, הרי לא היתה ראויה לשם „אספה“. לכן לא יפלא, כי ברגע האחרון כשל כח־הגיונה והתנהגה ככל חברותיה: לסתור בשמאל מה שבנתה בימין. וכה נתקבלה בדבר הועד הפועל החלטה זו:

„ליסד בהקדם האפשרי „ועד פועל“ בארץ ישראל מנבחרי האכרים, הפועלים ויושבי הערים, ואם ימָצא הדבר ראוי, יצורף גם נבחר מצד יק"א, – תחת הנהגה הממונָה מאת הועד שבאודיסא, והם פותרים כל השאלות במקומם בהשגחת הועד שבאודיסא. צורתו ופרטי אופני יצירתו של ועד־הנבחרים הזה תקבע ההנהגה המקומית, הממונה מאת הועד שבאודיסא בהסכמתו של זה“.

נקל להבין, בכמה טפות של זעה עלתה למחבריה ההחלטה ה„דיפלומטית“ הזאת, שיש בה הכל ואין בה כלום. רצונכם ועד של נבחרים מקרב בני הישוב? – הרי הוא כאן! רצונכם ועד של נבחרים מקרב בני הישוב? – הרי הוא כאן! רצונכם ועד של „פקידים“ ומנהיגים הממונים „מלמעלה“? – הרי גם הוא כאן! ואם רצונכם לדעת, מה הוא היחס שבין ה„הנהגה“ הממונה מאת הועד ובין הנבחרים של בני הישוב ומה הם זכיותיהם וחובותיהם של שני הצדדים, – הרי לכם תשובה ברורה: „פרטים“ כאלה תקבע אותה ההנהגה עצמה בהסכמתו של הועד שבאודיסא… אפילו מספר המנהיגים הממונים מאת הועד לא הגבילה האספה, אלא התחכמה למצוא מלה סתמית המשמשת ליחיד ולרבים כאחד ( „представительство “)…

ובכן מי נצח – – –

נזדיין בסבלנות ונמתין עד שנשמע תשובה ברורה מפי הנסיון…

מאמר זה נדפס ב„השלח“ כרך י' חוברת ו' (כסלו תרס"ג).