“פּלשֹתינה”, האוֹרגן של הועד הבּריטי-הפּלשֹתינאי היוֹצא בּמַנצֶ’סטר, כּוֹתב בּחוֹברת מיוֹם 26 אפּריל בּדבר השלטוֹן הנוֹכחי בּארץ-ישֹראל: “השלטוֹנוֹת הצבאיים, וּביחוּד האַרעיים, יש בּהם לקוּיים. הרכּבתם האישית היא מקרית. וּכמוֹ כן גם אָפני פּעוּלתם וּמכוֹנתה. הפּקידים הבּריטיים, בּמידה שהם אנשי צבא, הנם חסרי נסיוֹן אַדמיניסטרטיבי. בּמידה שהם שייכים לשלטוֹן האזרחי, הנם פּרי הוֹדוּ וּמצרים. ולא הוֹדוּ ולא מצרים אינן יכוֹלוֹת לשמש בּית-ספר טוֹב להנהלת ארץ-ישֹראל. – – ההבדלים בּין ארצוֹת אלוּ אינם רק בּחיים הכּלכּליים, כּי אם גם בּתנאים המדיניים. לא הוֹדוּ ולא מצרים אין מתנהלוֹת על פּי שיטת-מַנדטים. והפּקידוּת של ארצוֹת אלוּ אינה רגילה לראוֹת את עצמה כּחזיוֹן עוֹבר, המכשיר את הדרכים להנהגה עצמית של העם. הם נוֹטים לחשוֹב, כּי גוֹרל העמים להיוֹת מנוּהלים עוֹלמית וּתעוּדתם הם – לנהל תדיר. השקפה כּזוֹ אינה מוֹציאה אוּלי את מסירוּת הפּעוּלה וחריצוּתה, אוּלם אינה יכוֹלה לחיוֹת בּשלוֹם עם הגשמת המנדט, אשר ועידת השלוֹם אוֹמרת למסוֹר לבּריטניה – המנדט הוּא לשם ארץ-ישֹראל עברית. לגבּי פּקיד, שחוּנך בּמצרים אוֹ הוֹדוּ, טבעית היא הנטיה, לראוֹת את הרעיוֹן הזה כּמוּזר וכבלתי-סימפַּטי”. – – המאמר מזכּיר עוֹד, כּי המכוֹנה הפּקידוּתית נשארה בּעצם וּברוּבּה אוֹתה המכוֹנה הקדוּמה התוּרכּית, וּמוֹסיף: “אין כּל טעם להכחיש כּי הישוּב הארץ-ישֹראלי יש לוֹ טענוֹתיו שלוֹ נגד ההנהלה הנוֹכחית. אם המנדט לארץ-ישֹראל יתגשם בּאמוּנה, אזי מן ההכרח להביא שינוּיים בּשיטה, בּרוּח וּבהרכּבה האישית”.

הדברים האלה כּצוּרתם אמוּרים כּלפּי חוּץ בּיחס אל האדמיניסטרציה החיצוֹנית השוֹלטת בּנוּ כּיוֹם. אוּלם לנוּ, הנמצאים בּפְנים, יש מקוֹם להרהר:

וכי אין הדברים האלה, בּיסוּדם, הוֹלמים גם את האדמיניסטרציה הפּנימית שלנוּ? וכי לא צריך להיאָמר בּרוּר, כּי הגשמת המנדט, כּלוֹמר, פּעוּלה ציוֹנית אמיתית, מכוּונת למטרה, דוֹרשת – מבּלי דיחוּי – “שינוּיים בּשיטה, בּרוּח וּבהרכּבה אישית”?

משה סמילַנסקי, בּמאמרוֹ “מיליוֹנים”, בּגליוֹן ה' של “חדשוֹת הארץ”, מנסה להוֹציא קצת לאוֹר העוֹלם את ענין “ההלוָאה” של פּתח-תקוה, אחד הענינים אשר מפּני מעשֹיוּתם האמיתית אינם אוֹהבים את הפּרסוּם היָתֵר, ונוֹח להם להיעשֹוֹת בּמַחשך. ענין ההלוָאה הוּא כּך: עוֹד בּטרם דרכוּ כּפּוֹת רגלי ועד-הצירים הראשוֹן על אדמת ארץ-ישֹראל, זכה שליח המוֹשבה פּתח-תקוה לקבּל את פּניו על אדמת מצרים, וּלקבּל את דמי-הקדימה להלואה הלאוּמית. מהלוָאה זוֹ נתן לפּתח-תקוה בּראש וראשוֹנה 50.000 פוּנט (כּלוֹמר – **מיליוֹן ורבע פּרנקים).** בּדבר השאר עוֹד נמשכת הפּעוּלה המעשֹית. לשם זה אמנם לא נכתבוּ “מאמרים” וּבירוּרי-שאלוֹת (אפילוּ לא בּ“האזרח”), כּי אם נדפּס “מכתב” עם ההתחלה א. נ. בּראש, וּבתוֹכוֹ תקציב בּרוּר של כּל הדרוּש למען הקים את פּתח-תקוה על תלה – בּסך-הכּל, לא פּחוֹת ולא יוֹתר, –עשֹרה מליוֹן וחצי. הסכוּם הזה דרוּש: ראשית בּכדי לסלק את כּל החוֹבוֹת הפּרטיים והציבּוּריים שישנם לפתח-תקוה, ושנית, למען השיב לפתח-תקוה את כּל ההפסדים – למעלה מששה מיליוֹן פרנק – שסבלה בּימי המלחמה. שני חדשים אחרי המכתב יצאה בּדפוּס חוֹברת מיוּחדה בּשם “מצב פּתח-תקוה אחרי המלחמה”, שגם היא נפוֹצה בּקהל הרחב ונוֹעדה, כּנראה, לאוֹתוֹ ה“א. נ.” הנעלם, ושם בּאוּ אמנם שינוּיים בּמספּרים, פּתח-תקוה הסכּימה להוֹריד קצת – אבל תחת זה נתבּרר הצוֹרך בּהלוָאה לאוּמית זוֹ וערכּה הרחב בּיתר הרחבה ורגש.

מ. סמילַנסקי אוֹמר:

“כּשבּאוּ וסיפרוּ לי על ה”מכתב" של פּתח-תקוה, אמרתי בּלבּי, רק עלילת דברים היא. וּכשבּא לידי עצם המכתב, לא ידעתי אם לצחוֹק, אם לקלל ואם לבקש רחמים. – – בּשעה זוֹ, שהקפּיטלים הלאוּמיים הם אישוֹן העין; בּשעה זוֹ שהקפּיטלים הלאוּמיים יש להם שני תפקידים כּל כּך חשוּבים: להציל את העם בּגוֹלה מכּליוֹן, כּליוֹן ממש, ולבנוֹת את הבּית הלאוּמי, בּשעה זוֹ שכּל פּרוּטה ציבּוּרית היא בּבחינת הֶקדֵש, ושכּל הנוֹגע בּה אם בּמזיד ואם בּשוֹגג, לא ינָקה – בּה בּשעה בּאים אנשים מן הישוּב, אשר בּחשבוֹן ממוּצע יש לכל אחד מהם רכוּש של מאַת אלף פרנק, וּמבקשים עוֹד חמישים אלף! האין זה עווֹן פּלילי?… האוּמנם לא חשבוּ האנשים הטוֹבים, השֹפוּנים בּין פּרדסיהם, גפניהם ושקדיהם בּפתח-תקוה, כּי בּעשֹרת מיליוֹן פּרנק יכוֹלים לגאוֹל חלק מן האדמה העוֹמדת וצוֹעקת: גאלוּני! כּי בּעשֹרת מיליוֹן פרנק יכוֹלים להעמיד על הקרקע 500 משפּחוֹת צעירוֹת של עוֹבדים (הפּיזוּר של הכּוֹתב), אשר יחַיוּ ויַפרוּ את הארץ בּזיעת-אפּיהם?"

“אם אנשי פּתח-תקוה ישתחררוּ מכּל חוֹבוֹתיהם הפּרטיים והציבּוּריים, למה להם ששת המילוֹן הללוּ? מה יעשׂוּ בּהם? האוּמנם לא תחַיינה אוֹתם נחלוֹתיהם גם כּשישתחררוּ מכּל החוֹבוֹת? אוֹ שילכוּ לעסוֹק בּנטיעוֹת חדשוֹת?… האוּמנם הגיעוּ לידי כּך, שיחשבוּ כּי כּלל ישֹראל חייב ליצוֹר להם נטיעוֹת חדשוֹת על הישנוֹת? וּלאן ילכוּ אוֹתם ששת המיליוֹנים? בּדרך הישנה והכּבוּשה, דרך פּתח-תקוה, לכל אוֹתם המקוֹמוֹת שהֵצֵרוּ וּמצֵרים את רגלי פּתח-תקוה ואת רגלי כּל הישוּב? הלא תסכּימוּ גם אתם, בּני פּתח-תקוה, שמוּטב להקים בּששת המליוֹנים הללוּ, שלוֹש מאוֹת בּתי-אב, אשר יעזרוּ בּבנין הישוּב!…”

לא יפָּלא הדבר, אם בּני פּתח-תקוה לא יסכּימוּ לרעיוֹן זה. בּני פּתח-תקוה יוֹדעים, כּידוּע, חשבּוֹן, ויוֹדעים כּי אין להם חשבּוֹן להסכּים לרעיוֹן זה. השאלה היא אם אלה, אשר אליהם פּוֹנים בּדבר “ההלואָה הלאוּמית”, אם אלה אשר כּבר נתנוּ לפתח-תקוה את כּל ההלוָאוֹת של השנים הקוֹדמוֹת ואת המיליוֹן ורבע פרנקים של ראשית הפּעוּלה החדשה, שאלָה היא, אם אלה, שלידיהם נמסר הסידוּר של כּספּי הלאוֹם, ועליהם האחריוּת בּעד השימוּש הנכוֹן והמוֹביל למטרה, שאלָה היא, אם אלה יבינוּ את הרעיוֹן הפּשוּט הזה, ויסכּימוּ לעבוֹד על פּיו?

את שאלת קיוּמה החוֹמרי של פּתח-תקוה עצמה, שאלה חמוּרה אמנם והנראית לכוֹתבי המכתב לשאלה מדינית, הדוֹרשת את כּל התאמצוּת הלאוֹם והשקעת כּספים “פּי שנַיִם מאשר אספה הקרן הקימת בּמשך חמש עשֹרה שנה”, פּוֹתר מ. ס. בּפשטוּת: “ימכּרוּ למוֹסדוֹת אוֹ ליחידים משלנוּ שליש נחלוֹתיהם וישלמוּ את חוֹבוֹתיהם והקימוּ את הריסוֹתיהם. הרי כּכה עוֹשֹים אנשים נוֹרמַליים בּכל מקוֹם וּמקוֹם”.

היוּשם לב להצעה זוֹ, היוֹצאת מפי אדם, המעיד על עצמוֹ כּי הוּא “מאמין גם היוֹם בּתוֹעלת הישוּבית של ההתחלוֹת הקפּיטליסטיוֹת”? לביקוֹרת הבּאה מצד הפּוֹעלים אין, כּידוּע, לשֹים לב. היא הלא קיצוֹנית, מפלגתית, מוּגזמת. הלא גם בּשעת ההלואה של המיליוֹן ורבע בּאוּ הפּוֹעלים בּ“דרישוֹת מוּגזמוֹת” (הכנת 200 פּוֹעלים חדשים וּקביעת משֹכּוּרתם המינימַלית – שני שילינג וחצי, שמעוּ ושוֹמוּ), דרישוֹת, שכּמוּבן, לא נתקבּלוּ וגם לא הפריעוּ חס ושלוֹם להלוָאה. אוּלם הפּעם הלא בּאה הבּיקוֹרת ממקוֹר נאמן, בּלתי-חשוּד על כּגוֹן דא? ואף על פּי כן, קשה להאמין. מן הנסיוֹן יש ללמוֹד וּלשעֵר, כּי אם ההלואה הרצוּיה לפתח-תקוה לא תינתן יהיה זה רק מפּני דלוּת עם ישֹראל וחוֹסר כּספים, ואוּלם אם כּסף להלוָאה לאוּמית ימָצא – אזי, מוּבן מאליו, שבּעל הפּרדס קוֹדם לסידוּר עבוֹדה לחדשים. הלא זוֹהי הלוָאה “מסחרית” וּ“בטוּחה”.

תמוּז תרע"ט.