אידיאלים ואידיאות / שמריהו לוין
בראשית נבראים האידיאלים, ורק לאחריהם באות האידיאות. האידיאלים צומחים מתוך החברה, מיוצרים והולכים על ידי החיים גופם, בחינת תמצית וסך הכל של כיסופים ותקוות כמוסים, המתגלגלים כמה גלגולים עד שהם מגיעים ובאים לתודעת החברה. הכו האידיאלים שרשים חזקים ועמוקים, קמה כת של תלמידי חכמים השוקדים על ביסוסם העיוני, העמלים להסביר את הקיים ועומד, וכל מלאכתם אינה אלא פירוש לחבור שראה כבר אור. רק גאונים וגבורים, המדלגים באספקלריה המאירה שלהם ובהרגשתם החריפה על פני דורות, רק הם הכוח בידם להתוות דרכים חדשות שלא נסללו עדיין ולהעניק לאנושיות אידיאלים שלא נבראו עדיין. אולם בדרך כלל מתפתח תהליכה של התולדה העולמית כפי שתיארנוהו למעלה. לפיכך רואים אנו, שבעלי-התריסין, השקודים על ביסוסם וניסוחם של אידיאלים אנושיים, מפגרים תמיד קצת, משום שנוטלים הם חמרו של העבר. ולפיכך יקרה תכופות, שבשעה שבעלי-התריסין עסוקים בביסוסם של אידיאלים, שעוד תמול שלשום שליטים היו על הלבבות בחברה, החיים עומדים כבר בייצורם של אידיאלים חדשים בכולם. היום בונה בנין חדש על פני חרבותיו של התמול. אולם החברה עדיין אינה מרגישה בכך והרי היא עובדת לפי שעה אלים ישנים, שהיכלם נהרס זה כבר ומזבחם חרב עד היסוד בו.
כך אירע גם לאידיאל של הקוסמופוליטיסמוס. אחר המהפכה הצרפתית הגדולה תפס באמת מקום מכובד במוחותיהם של ההוגים המעולים והנאים, בלבותיהם של סופרים, אמנים ומלומדים. צרפת באה ותורה חדשה בידיה: תורת האחוה, השוויון והחירות, והמעולים של אותם ימים חלמו את החלום של סדר חדש בעולם כולו. מחציתה השניה של המאה הי“ח ומחציתה הראשונה של המאה הי”ט שרויות היו כולן בחמתו של רעיון הקוסמופוליטיסמוס. הוגיו וחוזיו ראשונים היו להשפּעה וטבעו את חותם בכל יצירי אותה תקופה. ומופלא הדבר, בזמן שהאידיאולוגיה הקוסמופוליטית עמדה בעצם פריחתה וגידולה, התחיל אידיאל זה לרדת ולשקוע, וכשאנו מתבוננים עכשיו יפה בדבר אנו מרגישים, שדוקא במחצית הראשונה של המאה הי"ט עמדו האומות ונתחזקו בהכרתן הלאומית. פיכטה בגרמניה וקטקוב ברוסיה לא היו נביאים, לא היו יוצריהם של אידיאלים חדשים, אלא עמדו וניסחו כיסופים ותקוות, שחיו כבר שנים רבות את חייהם בחברה. איחודה של גרמניה והרעיון הכל-סלאבי לא נבראו בידי יחידים, הם פריו של רצון-עם אמתי. ולא באו אלה אלא להפריז על כוחו של רצון העם, שכן זה וזה קנאים גדולים היו.
ואף זה מופלא, שדוקא הסוציאלדימוקרטיה, שנלחמה עד לפני ימים מועטים ברעיון הלאומי, היא היא שתיקנה את הדבור “בינלאומי” במקום “קוסמופוליטי”. אף על פי שבימים שנתקן דבור זה ראה כל סוציאלדימוקרט חובה קדושה לעצמו להיות קוסמופוליט בהשקפת עולמו. מופלא הדבר, שבזמן שאלפים ורבבות מתלמידי הסויציאלדימוקרטיה נוהגים היו להשוות את הלאומיות אל האנוכיות של הפרט, עמד אחד מגדולי המורים של הסוציאלדימוקרטיה עוד לפני עשרים שנה והשוה את הלאומיות אל האישיות של הפרט. הוא אבגוסט בּבֶּלֶ שחייב היה לפסוק הלכה חמורה בענין הסוציאלדימוקרטים הפּולנים בפּוזן: היינו אם מותר להכניס אותם לתוך ההסתדרות הכללית מחמת לאומיותם הפולנית המודגשת. לימים עמדו כבר רבים שהתירו את הלאומיות, אבל ראשון למתירים היה בּבּל, שבשכלו הבריא מצא את הנוסחה היפה ביותר ללאומיות המדעית. שכן הכל חייבים להודות, שתהום עמוקה רבוצה בין אנוכיות ובין אינדיבידואליות, ששני המושגים האלה רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב.
הלאומיות העומדת על יסוד מדעי היא פרי חדש בכולו. אולם בשנים האחרונות נתקדמה בצעדי ענק, ושוב אין אנו מוצאים כמעט אפילו מלומד אחד, שעיסוקו במדע החברה, שלא יקדיש פרק אחד או כמה פרקים לבעיה הלאומית. שוב אינם דורשים, אינם כותבים ואינם מתפלספים על אנושות כללית, שבה יתמזגו מזיגה גמורה כל האומות וכל העמים. שוב אינם דורשים, שיטשטשו לגמרי את הגבולים שבין מדינה אחת לחברתה, שלא יתקיימו בעולם אלא הכלל הגדול, היא האנושות כולה מכאן, והפרט הקטן, האדם, מכאן, וכל הנמצא בין שתי הנקודות האלה – שבט, עם, אומה – יעבור ויבטל מן העולם.
כאן גנוזה ההתקדמות הגדולה של ימינו. עמידה נכונה על טיבו של הרעיון הלאומי עלולה וחייבת להמשיך טובה על העמים הקטנים המדוכאים ועל האומות. תקוותם היחידה של העמים המדוכאים היא, שהחברה תבין ללבה של חבורה לאומית כשם שרצופה היא דעת יפה על ייחודה של אישיות הפרט.
אנו בני ישראל, האומה המדוכאה באומות, בנפשנו הדבר יותר מאשר לכל אומה אחרת, שיגבר העקרון הלאומי וינצח, שיזכה להיות אמת חברתית שאין עוררים ואין מתפלפלים עליה, משום שמרובים סבלותינו שסבלנו על סבלם של עמים אחרים, על שהחברה האנושית תוהה היתה וטועה ימים רבים בענין זה. יש ולבם של בני אדם פתוח היה לצער הרדיפות שרדפו אותנו כבני אדם, אולם את סבלות העם, את יסורי האומה הישראלית לא הרגישו ידידינו אלא לעתים רחוקות מאוד. עמדו והטיפו תנחומים: אין אנו מאבדים אלא מה שעתידות כל האומות לאבד כשתגיע שעתן להתבולל בקרב האנושות. אולם האמת היא שעל בלבול האומות והתבוללותן לא הורו אלא אלה, שלפי שעה היכולת בידם לפתח את לאומיותם, ואילו אנו ירדנו ואבדנו הרבה ממשהו זה, המקנה לכל אומה עָצְמָה וכוח-החיים.
והגרוע בדבר, שאנו עצמנו, רובם של צעירינו, ענו אמן אחרי דברים אלה וחזרו על דברי אידיאולוגיה שלטת ומוטעית זו וחתרו מתחת לקיומם של עצמם.
אין האנושות עתידה לזכות בטובה אלא אם כן תתישב כהלכה הבעיה הלאומית. רק לאחר כך תהיה האפשרות נתונה לפתוח בדברים על שלום עולם בין העמים. כוחו של הכלל העתיק יפה אף בימינו: לאו עכברא גנב אלא חורא גנב. מצוה לסתום את החורים והעכברים לא יעלו. כל זמן שיש בעולם אומות חלשות, שאין כלל האומות מגן עליהן, כדרך שמגינות המדינה והחברה על החלש, עשויות הן לגרות תמיד את תאבונן של האומות החזקות יותר והמלחמות לא תעבורנה מן העולם.
ואין אנו חוששים אלא מפני דבר אחד, שהתולדה העולמית לא תליץ בנו שוב כדרך שנהגה בנו כמה וכמה פעמים, ולא תעשה אותנו בחינת יוצא מן הכלל. עכשיו נראים לנו הדברים בבהירות יתירה על כל דור ודור, שסופם של העמים להכיר על כרחם את הכלל של “חיה וחי זולתך עמך” ולשנות את תנאי החיים הבינלאומיים. אלמלי היו פוסחים עלינו והיתה זו הקשה שבפורענות, משום שרבים בתוכנו שקודים היו להכניס בלב העולם את הדעת, שאין אנו מפליגים בתקוות, שאין אנו דורשים זכויות לאומיות אפילו כשהמדינה עומדת על רבוי של יסודות לאומיים שונים.
בנו תלוי הדבר בהרבה, כיצד ננסח את טענותינו. עד כאן ראינו, שנציגינו הקרואים והבלתי קרואים לא עמדו על כך. נוכחנו בכך ברורות בשעת האמנסיפציה של בני ישראל בכמה וכמה ארצות. אולם רוצים אנו לקוות, כי החלק הער שביהדות והמכיר את עצמו יגדול בפני משגים חדשים גסים.
3 אוקטובר 1914.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות