מתוך “על המשמר”, 14.12.1951
רך, מפוכח ושלוו נראה יעקב פיכמן בן-השבעים בשבתו על רפידת ספה, אצטבאות ספרים גדושות לרקע לו מאחוריו, וממעל לספרים, אצל התקרה ממש, שורה אופקית של חפצי-אמנות: כדים, בזיכים, פמוטים – נחושת-קלל ונחושת ירוקה – וביניהם פסל-שיש אחד. ממנורה עגולה וגדולה שבפנת-הטרקלין שופע אור-לובן ממוזג, ונתפס ונוצץ במשקפי המשורר ובחיוך הענוג שבקמט שפתיו.
היו לו אורחים לפיכמן בערב של ביקורי, ואני שרציתי להעמיד לפניו שאלות שיגרתיות של איש-עתון, ביקשתי רשות לבוא למחרת בבוקר; ניתנה לי בקשתי. אך טרם צאתי, צדתי משיחת המשורר מלים מעטות על הנושא שהוא מלא אותו בעת הזאת – מיכה יוסף ברדיצ’בסקי.
ברדיצ’בסקי, אדם שקט מלבר וסוער מלגו, אחוז היה באחד-העם וגם נאבק עמו.
אותו סיפור, המובא באחד-העם, על אדם שיש לו קיתון של מים, והוא מהלך עם חברו במדבר, ואין במידת-המים אלא להחיות נפש אחת, וחולקים בן-פנטורא ורבי עקיבא – בן פנטורא אומר: ישתו שניהם וימותו; רבי עקיבא אומר: ישתה בעל-הקיתון, “וחי בהם” כתיב – – אותו סיפור גופו, מצאהו מיכה יוסף בנוסח אחר שבו חילוף-הדברים, כלומר, רבי עקיבא אומר: ישתו שניהם, וגומר.
ללמדנו, כי אין תפיסה אחת ליהדות, אלא זרמים וזרמי-זרמים, דעות והיפוכיהן…
עוד מעריץ פיכמן את עירנותו של ברדיצ’בסקי, אשר באוהל-תורה מסותר שלו, היה קשוב לכל המתרחש בעולם היהודי, הן בספרות הן בחיים, והכל נגע אל לבו. ועל הכל הגיב בכתב.
למחרת, עם טוהר-הבוקר, כשהצללים נוטים מערבה, שבתי ובאתי אל בית-פיכמן.
אמש, טרם ידעתי הכתובת.
ילד ראשון ששאלתיו: “איפה דר המשורר יעקב פיכמן?” הביאני עד שער-הבית ממש. להראות גודל החן והחיבה השמור למשורר בלב-ילדים.
כי הרבה כתב וליקט פיכמן בשביל הילדים: שירים, וסיפורים משלו, וסדרות-ספרים משלו ומשל אחרים, וספרי-לימוד: “לשון וספר”, “מענית”. ריב לו לפיכמן עם הפדגוגים היבשים, שהם גורסים ספרי-לימוד לפי עקרונות צעד-צעד שלהם, להקל עליהם הוראה מיכנית, והוא גורס לחלוחית של שירה וגובה אמנותי בכל הניתן לפני הילד החל מן האלף-בית. (יכול אני להעיד על דעת עצמי: הסדרה “לשון וספר”, מכרך ג' ואילך, עשויה אנתולוגיות-לספרות מופלאות, שכוחן בהרבצת הלשון, על סגנונותיה ורוחה, עדיף פי-כמה משל ספרי-ההוראה המורכבים לפי רצפטים משרדיים).
העלינו זכרון עריכת “מולדתי”, “מעברות” ו“מאזנים” בידי פיכמן. והיטב הצטער המשורר שאין אגודת-הסופרים עוצרת כוח להוציא ירחון העונה לצרכי הזמן.
מלבד ההתעמקות במאמרי הבקורת ומאמרי הבעיות הלאומיות של ברדיצ’בסקי, מלאכתו של פיכמן בימים אלה היא כינוס פזוריו שלו. “כל כתבי” אינו מכין, אך אוספי-כתבים תמציתיים ואופיניים עומדים לצאת בהוצאות “מוסד ביאליק”, “הקיבוץ המאוחד”, “דביר”, “ספרית פועלים”. בשביל הוצאת “עם עובד” מכין פיכמן סדרה “בני-דור”, המכנסת עיונים על ספרים ותופעות ספרותיות אשר בכ"ה השנים האחרונות.
מזמן לזמן עד כמה שמצב בריאותו מרשה לו, משתדל פיכמן לכתוב דברים חדשים.
שאלתי: “האם חיברת שיר באלו הימים?”
ענה: “שיר אחרון שלי נדפס בראש-השנה”.
תיקנתי: “לא האחרון, כי-אם האחרון עד כה. עוד כמה וכמה שירים אתה עתיד לכתוב!”
זה-אך יצא המשורר מבית-החולים, והוא מרגיש עצמו בטוב. אכן, היו לו רגעים שבהם אמר כי לא יוסיף יחזה אור. אך הרגעים הקשים עברו, והוא שב אל הנאת-החיים והנאת-יצירה. חזר ואמר בחיוך: “בטוב – אך לא בליבלוב”.
אגב שיחתנו, הוליכני פיכמן אל גינת-ביתו, שלשמאלה אורנים ולפניה ברושים, והיא משקיפה למרחוק על פני צפון תל-אביב. פורחים בה השיטה הארץ-ישראלית צהובת הניצנים, ושושנים וורודות ואדומות.
בצד הבית, ימינה וצפונה, הראה לי איש-שיחי חלקת-עשב רחבה שהיא סמוכה לחדר-משכבו והיא המשך לגינה. עכשיו זרחה שם החמה בתוקף, ואולם לעת-ערב יש שם צל נעים. שמה הוא מוציא שולחן קטן, ויושב וכותב עם נטות-היום.
ביותר התגאה על ערוגת-ירקות קטנה שבגינה. יש שהוא עצמו עודר בה קצת – פעולה שהתגעגע אליה זה שנים-על-שנים, וכיום זכה.
יש תמונה רגעית שהיא מרכזת בתוכה ימי חיים שלמים. כן ניצב לפני האיש יעקב פיכמן בגינתו, וארשת פניו הליאה והקורנת סיפרה על עבודה נאמנה בחלקת-גינה שלו בספרות העברית, עבודת הרבה עשרות-שנים לנוי ולתועלת, ועדיין הוא עודר בחקל-פרחיו וערוגת-ירקותיו, ומנכש ומטפח.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.