[ראש השנה הראשון אחרי כלות בנין החומה. עזרא קורא בתורה לפני הקהל. התרגשות העם. קריאת התורה בימי חג הסכות. מקרא צום ועצרה בעשרים וארבעה לחדש תשרי. קריאת התורה. ודוי הקהל. תפלת הלוים הרוממה. “אמָנה” באָלה ושבועה, על משמרת המקדש. טהרת החתון, קדושת השבת והשביעית. שמונים וחמשה איש החתומים מתחברים לסוד אנשי כנסת הגדולה. נדוי הכותים וקבלת הפרישות. “עם הארץ” שֵׁם גְנָי. סתום החזון וחתום כתבי הקדש. בעלי האסֻפות והאסופה. חבור ספר דברי הימים. עזרא ונחמי‘. חלוקת המקרא לתורה, נביאים וכתובים. קדוש ספרי שלמה וערך ספר קהלת. קדוש מגלת אסתר. קדושת המקרא וערכו. מאסורת תורה שבעל פה אל תורה שבכתב. טבע כתבי הקדש וטבע ספרי חול. יסוד “האשכולות”. שלום ושובע בארץ. תגבורת הרוח והמוסר. חסדי נחמי’ ונקיון כפיו. עשרו וכבוד ביתו. בנין הבתים בירושלם. החרושת והמסחר שבתוכה. יושביה למחלוקותם ולמקומותם. השרים והפקידים. שרי הפלך וחצי הפלך. קרבן העצים ותקון מעמדות. ראש המעמד ועיר המעמד. הבכורים וסדרי הקרבתם. עבודה שבמקדש ועבודה שבלב. תקון תפלות כנגד תמידים ומוספים. צבור וחבר-עיר. בתי כנסת שבכרכים ועשרה בטלנים. בית הכנסת ובית הספר. תכונת בית הכנסת קדשיו וסדריו. מתנות כהונה ולויה וסדר חלוקתן. מסע נחמי' לשושן. אוהבי הכותים נושאים ראש. מעללי טוביה העמוני ורפיון אלישיב הכהן. חתון בית אלישיב בסנבלט. קלקול סדרי נחמי‘. חלול שבת וגזל מתנות הלוים. נשואי נשים נכריות ולעז אשדודי. תשובת נחמי’ וקנאתו כאש. גרוש טוביה העמוני בחוזק יד. חזוק מעמד הלוים וריב בסגנים. בטול קנס עזרא. מנוי פקידים על בית האוצר. גזרות על מחללי שבת. גרוש הנשים הנכריות. גרוש בן בית אלישיב המתחתן בסנבלט. גדולת מעשה נחמי‘. מות נחמי’. יום מות עזרא יום צום.]

3317–3336

וגם החומה וגם העיר לא היו עצם תכלית מעשה נחמיה, כי נחשבו רק למכשירים ולמשמרת לחפץ אחר נעלה מאד; לחפץ אשר היה לרוח חיים באף עזרא הסופר, אשר עלה מבבל ללמד חקי האלהים לכל העם מקצה. עזרא החל את מעשהו לחדש ברוחו את פני עמו ולקדשו לממלכת כהנים, בהבדילו אותם מעמי התועבות, אשר מסביב. אך יד התגרה אשר התגרו הכותים בישראל והמוקשים אשר שתו להם, כבדה עליו להנזר מספר שנים עד אשר תמצא ידו לשוב ללמד ולהורות באין פחד אויב. ויבא נחמיה מארץ פרס ויכונן מבטח עוז בבנותו את חומת ירושלם. ביום חנכת החומה שב עזרא להראות, אחרי הנזרו ימים רבים. אולם ביום ההוא נראה רק בכבודו, למען שַׁוֹת הוד והדר על החנכה, אך מקץ חמשה ימים באחד לחדש השביעי ביום התרועה, שב עזרא הסופר לפעלו ולעבודת קדשו.

למן היום אשר עלו בני ישראל מבבל ויעלו בידם שמות החדשים¹ אשר קראו להם הכשדים; שמו את יום התרועה לראש השנה², ויהי היום המקודש הזה ליום ראשון לכל תקנה רבה בישראל. ביום ההוא יום מלאת שתים ושמונים שנה, למן היום אשר חנך זרבבל בן שאלתיאל הפחה, ויהושע בן יהוצדק הכהן את המזבח, וישיבו למקומה את עבודת בית המקדש, אשר שבתה זה כחמשים שנה; בעצם היום ההוא (3317–443), החל עזרא הספר לחדש את כבוד תורת ה' אלהי ישראל ולכונן לה בית בקירות לב העם לדור דורים. כי בעת אשר העלו הכהנים את עולת היום, בחצרות בית ה' פנימה, נאספו כל העם כאיש אחד אל הרחוב, אשר לפני שער המים כאור הבקר, ומגדל עץ בנוי היה מאתמול בתוך הרחוב, ועזרא הסופר בא וספר תורת אלהים בידו ויעל בהדרת קדש על המגדל ושלשה עשר איש מראשי הסופרים ומנכבדיהם התיצבו על ימינו ועל שמאלו. ויהי בפתוח עזרא את ספר התורה לעיני העם, ויקם כל הקהל ויעמד על רגליו בחרדת כבוד ויברך עזרא ה' בקול גדול ויען כל העם אמן! ויקדו וישתחוו אפים ארצה. אז החל עזרא הסופר לקרא את דברי התורה, באזני האנשים והנשים הנקהלים, אשר הקשיבו לכל הגה, והמבינים הם ראשי הסופרים מתרגמים את הדברים באזני דלת העם בשפת ארמית, אשר אותה היו מדברים, ויקרא עזרא את התורה מן הבקר ועד הצהרים ויתרגש לב העם מאד מאד לשֵמע דבר ה', כי ראו כי לא מלאו עד כה אחרי התורה וישאו את קולם ויבכו. וַיָסָב עזרא ונחמיה והלוים בתוך הקהל וידברו על לב העם דברים טובים ונחומים ויזהירו אותם לבלתי חלל את יום התרועה מקרא קדש בְּאֵבֶל. ונחמיה חזק את הקהל ללכת איש לביתו לאכול ולשתות ולעשות שמחה גדולה ולשום מעֻזם את חדות ה'.

ממחרת היום ההוא, נועדו ראשי הכהנים והלוים וראשי האבות, אל בית עזרא להשכיל אל דברי התורה, ויקרא עזרא לפניהם את דבר הסֻכה ואת מעשיה. ויהי כאשר קרבו ימי החג ויעשו כל הקהל סכות. ולא היה עוד כחג הזה מימי יהושע בן נון, אשר ישמור כל העם מקצהו ועד קצהו, את חקת התורה לעשותה. ויבדל גם החג הזה מן החג אשר חגגו העולים הראשונים זה שתים ושמונים שנה, כי מלבד הכהנים אשר העלו בבית ה' “עולת יום ביום במספר כמשפט דבר יום ביומו”, כאשר עשו גם בימי זרבבל³, קראו הסופרים בכל מועדי אֵל בחג הזה “בספר תורת האלהים יום ביום מן היום הראשון עד היום האחרון”⁴. והרוח הזאת, אשר שפך עזרא על בני ישראל, החלה לשום את התורה ראשונה, ואת עבודת המקדש אחריה⁵.

אולם בכל היות עזרא הסופר איש נעלה ומרומם עד מאד ידע, כי לא תמצא יד איש אחד ודור אחד לבצע את הדבר הגדול אשר החל וַיִוָעַץ הוא ונחמיה לכנוס את ראשי העם ונכבדיו לכנסת גדולה, אשר תפוצת דברי התורה ומשמרת המצוה ביד העם, תהיינה כל תעודתה, וַיוֹעֶד עזרא ונחמיה את יום השלישי אחרי החג, את יום העשרים וארבעה לחדש תשרי ליום צום ועצרה, להבדיל את הקהל כלו מטמאות גויי הארץ, ולעשות את כל העם לנבדלים. ויאספו כל בני ישראל ביום ההוא אל בית ה‘⁶ בצום ובשקים ובאדמה על ראשם. ויהי בבקר ויקראו בספר התורה עד כלות רביעית היום, ורביעית היום התוַדוּ כל העם על עונותיהם ועל עונות אבותיהם. והלוים עלו על מעלות העזרה, אשר שם ישירו את שירי קדשם, ויתפללו בקול גדול אל ה’ תפלה רוממה⁷ וישוו בה את כבוד ה‘, אשר לו השמים ושמי השמים, הארץ וכל צבאה, ואשר בחר באברהם להקים מזרעו לו לעם, וישוו עוד את כל העתים, אשר עברו על העם הזה, ואת חסדי ה’, אשר הפליא להם ואת כל חטאותיהם, אשר חטאו לו. ויעבירו בחזון את כל המוצאות אותם, עד בואם אל הקורות האחרונות, אשר קרו אותם. וכל התפלה היקרה הזאת היתה רק כפֵתח-דבר אל הברית, אשר שמו אותה לפני גדולי העם לכרות אותה לפני ה' ולהיות לכנסת גדולה. ויכלו הלוים את דבריהם לאמר: “ובכל זאת אנחנו כורתים אמנה”⁸. ודברי האמנה היו דברי ברית אלה ושבועה, אשר החתומים עליה קבלו על נפשם ועל נשיהם וזרעם להחזיק עליהם ללכת בתורת ה‘, ולשמור ולעשות את כל מצותיו ומשפטיו וחֻקיו, לשמור גם את מקדש ה’ בכבודו, לתת שלישית השקל לגלגלת לשנה לזבח ומנחה ונסך, ולהביא את בכורי פרי ארצם ואת בְכוֹרי בהמתם, את ראשית עריסותם ואת תרומתם ואת מעשרותיהם לכהנים וללוים, ככתוב בתורת משה, ולכלכל גם את קרבן העצים במועדו⁹, למען תכון עבודת הכהנים בבית ה' המרכז האחד לכל קדשי ישראל ולשמור גם את טהרת הבית, לבלתי התחתן בעמי הארץ ולקדש את השבת, לבלתי עשות בו כל מלאכה, ככתוב בתורה ולבלתי קנות בו כל קנין, ולבלתי מכור כל ממכר¹⁰, לשמור את שבת הארץ ולשמוט את מַשֵׁה ידם לשמור בשנה השביעית ההיא שנת השמיטה¹¹. ויבאו על החתום על האמנה הזאת, נחמיה בן חכליה וזקני שרי הכהנים והלוים ראשי המשמרות¹² וראשי האבות לבית ישראל¹³. ויהי מספר החתומים¹⁴ ארבעה ושמונים איש, לבד מעזרא¹⁵. אך בהחל שיר הלוים ביום ההוא צוה עזרא הסופר, וַיִבָּדֵל קהל העם מטומאת גויי הארץ ברגש ובחזקת היד בבית ה', והכהנים תוקעים בשופרות והלוים מזמרים ומנגנים בכל כלי שיר בקול גדול מאד לאות ולזכרון, כי אין להם חלק בישראל ברוחו ובתורתו וירב ביום ההוא מספר הנבדלים, ויהיו לכת רבה ועצומה, כיא כת הפרושים הגדולה והנכבדה והעומדת באמונתה עד היום הזה. ולהאנשים אשר דבקו בשרירות לבם בכותים ובעמי הארץ ולא נבדלו מהם, קראו למן היום ההוא “עמי הארץ” וליחיד “עם הארץ” לאמר, איש הדבק בטומאת העממים הקטנים והנבזים שכני יהודה וצורריה אשר להם קראו בני ישראל עמי הארצות.

ויהי היום ההוא, יום הארבעה ועשרים לחדש תשרי, אשר בו נכרתה האמנה, יום גדול מאד בתולדות ישראל, כי בו היו הנבדלים והמעטים לכת גדולה ועצומה, אשר מעט מעט היו לה כמעט כל העם לחברים; אנשי הכנסת הגדולה, הם גדוד המאסף הנוסע לאחרונה לחבל הנביאים, אשר משה איש האלהים היה הראשון ומלאכי האחרון להם, נוסדו ביום הגדול והנכבד ההוא.

וככל אשר היו אנשים, אשר באו מבבל היוסדים הראשונים לעדת הנבדלים¹⁶ הם אֲבוֹת כת הפרושים, והאיש הגדול והנעלה, אשר שם שארית לתורה, היה עזרא הכהן הסופר, אשר עלה מבבל, כן היה גם לסוד אנשי כנסת הגדולה בירושלם עיר הקדש, סוד כזה, אשר נוסד בבבל, לאות ולמופת הלא הוא "סוד עם ה‘¹⁷, אשר יסד יחזקאל הנביא וזקני ישראל בארץ גלותם, על כן היה “כתב בית ישראל”¹⁸ ראשית משא נפש זקני סוד העם, גם ראשית העבודה לאנשי כנסת הגדולה, לחבר יחד את ספר התורה ואת ספרי הנביאים ואת כל דברי אנשי הקדש, אשר דברו בנוח עליהם רוח ה’ לאסֻפה אחת ולחתום את החזון הזה לקדש קדשים, אשר עליו אין להוסיף עוד אף מלה אחת, ולשום אותוֹ למקרא לכל העם, ואשר על כן קראו לאסֻפת כל כתבי הקדש הזאת “מקרא”¹⁹. ויקרא לאנשי כנסת הגדולה “בעלי אספות” על שֵׁם האסֻפה, אשר אספו כתבי הקדש²⁰.

אולם בטרם נגשו בעלי האסֻפות למלאכת הקדש, שָׂם עזרא ועדתו את פניו להוציא תוצאות מדברי הסופרים, אשר כתבו את פרשת כל העתים העוברות על ישראל ולעלותן על ספר, אשר קראו לו ספר דברי הימים, אשר יהיה ביד כל העם, מלבד ספר המלכים, אשר דבריו מעטים על דברי ימי ממלכת יהודה. וַיַקְדֵם את תולדות גויי הקדמונים, ואת מגלות היחש העתיקות מאד לתולדות בני ישראל, אשר החל לכתוב מיום עלות דוד על כסאו, ולא נשא הסופר החסיד הזה את פני מלכי בית דוד, אשר אהב ויכבד מאד, ולא כסה גם על חטאותיהם²¹. ויהי הספר הזה לאוצר לכל חוקרי דברי הימים לבית יהודה עד היום. והספרים אשר מתוכם הוציא עזרא הסופר את דברי המלכים מימי שלמה והלאה, אלה הם: ספר דברי נתן הנביא, ספר נבואת אחיה השילוני, ספר חזות יעדו החוזה²² אשר קראו לו גם דברי עדו²³ או מדרש הנביא עדו²⁴, ספר דברי שמעיה הנביא²⁵, ספר המלכים ליהודה וישראל²⁶, דברי יהוא בן חנני²⁷, מדרש ספר המלכים²⁸, דברי עזיהו לישעיהו בן אמוץ הנביא²⁹ ודברי חוזי³⁰ ואת מכתב כרש, אשר שם לאחרית ספר דברי הימים לבית יהודה בארצה ובגלותה, שם גם לראשית ספר אחר, אשר בו כתב את דבר שוב הגולה עד כלות בית ה' ואת דבר בוא עזרא, עד הבדילו את העם מנשי הנכר. ונחמיה בן חכליה, הוסיף על הספר הזה, את כל פרשת מעשיו, אשר עשה הוא בישראל³¹ גם דברי השטנה, אשר כתבו צרי יהודה ובנימן לכמביז, גם האגרת, אשר כתב תתני ושתר בוזני לדריוש, ואת הדכרונה אשר כתב כרש ואת פקודת דריוש לבנות את בית ה', ואת פרשגן הנשתון, אשר נתן ארתחשסתא ביד עזרא, נאספו אל ספר עזרא ונחמיה ככתבם וכלשונם בשפת ארם. גם ספרי יחש העולים עם זרבבל, ויחש היושבים הראשונים בירושלם³² נאספו שמה.

ויחלקו בעלי האספות את כל כתבי הקדש לשלש מחלקות; המחלקת הראשונה, היא חמשת חמשי תורת משה, אשר קראו לחֹמֶשׁ השלישי תורת הכהנים³³ לחֹמש הרביעי, חמש הפקודים³⁴, יען כי ראשית דבריו, המה פקודי בני ישראל במדבר סיני ולחֹמש החמשי קראו, משנה התורה³⁵, יען כי בחמש האחרון הואיל משה לבאר את התורה ולשנות רבים מן הדברים, אשר הורה אותם בארבעת הספרים הראשונים. ויען כי רבים חשבו את התורה לבעלת שבעה חלקים ואת דברי משה, אשר ידבר מדי נסוע הארון ומדי נוחו³⁶ שמו לחלק אחד ואת הדברים, אשר לפניו בחמש הפקודים לחלק אחד ואת הדברים אשר לאחריו לחלק אחד, על כן עשו לפרשה קטנה הזאת “סִמָנִיוֹת” מזה ומזה נון הפוכה מלפניה ונון הפוכה מאחריה³⁷. ותקדש תורת משה מכל ספרי הקדש בישראל. ותהי היא לבדה צור המעוז, אשר כל דעת אלהי ישראל, וכל משמרת משפטיו וחקותיו נכונו עליו, ויחשב הוא לבדו כבנין עד עדי³⁸ ויעל ויגדל ספר תורת משה הרבה מאד על ספרי הנביאים בישראל, כי אם יִטַב בעיני ה' וקמו עוד נביאים בעמו, אך התורה אחת היא לנו ועל חקיה ומשפטיה אין להוסיף עוד כל ימי עולם³⁹

והמחלקת השנית היא מחלקות ספרים, אשר כתבו הנביאים אשר לא חדשו עוד מלבם דבר חק ומשפט. ויהי הראשון לכל הספרים האלה, ספר יהושע בן נון משרת משה, אשר מעולם נחשב למשנה לתורת ה'⁴⁰, ואחריו ספר שופטים, אשר כתב שמואל הרמתי על דברי ימי השופטים וישימו אחרי כן את הספר, אשר ראשיתו לשמואל הוא ותוכו ואחריתו לגד החוזה ונתן הנביא⁴¹, ואשר כל דברי ימי עלי הכהן, שמואל הנביא ושאול ודוד מלכי ישראל כתובים בו. ויתנו את הספר הזה, אשר יקראו לו כיום “שמואל”, את ספר המלכים, אשר כתב ירמיהו הנביא ואשר הועלו בו כל דברי המלכים ליהודה ולישראל למיום מות דוד עד גלות צדקיהו בבלה. אל הספר הזה סמכו בעלי האספות את ספר “דברי ירמיהו” אשר חזה הנביא על עמו⁴². על הספרים האלה, אשר מצאו בעלי האספות כתובים וערוכים⁴³ הוסיפו המה את ספר יחזקאל, אשר היה באחרית ימי ירמיהו ודומה לו בענין נבואותיו הראשונות⁴⁴. ויאספו את נבואותיו אשר כתב⁴⁵ ואשר נפוצו הנה והנה, ויעלו אותן על ספר אחד ואת חזיונותיו אשר לאחרית הימים שמו באחרונה. ויסמכו אל הספר הזה את “חזון ישעיהו” אשר העלו סוד אנשי חזקיהו על ספר⁴⁶ ואת ספרי הנביאים, אשר נבואותיהם לא היו רבות במספרן, העלו אל ספר אחד, אשר קראו לו על שֵׁם מִנְיָנָם “שנים עשר”⁴⁷.

ושמונת הספרים האלה הלא המה ספרי יהושע, שופטים, שמואל ומלכים, ירמיהו, יחזקאל ישעיהו וספר “שנים עזר” היו למחלקת השנית בכתבי הקדש, כי סופריהם היו הנביאים ודבריהם דברי הגוי כלו, ואשר לא יגרע ערכם לעולמים⁴⁸.

והמחלקת השלישית היא מחלקת הספרים, אשר כתבו הנביאים על ענין בודד ונבדל, או אשר כתבו אנשי אלהים מלאי דעת קדושים, אשר רוח הנבואה לא נחה עליהם, להורות בישראל חכמה, מוסר, דעת ויראת ה', אמרות טהורות, אשר דבר אין להן עם הימים הבאים או עם הגוי, באשר הוא גוי, ואשר כל דבריהן אינן בלתי אם אל הנפש היחידה לבדה להכשירה, לטהרה ולרוממה ועל הספרים האלה נוספו גם ספרי דברי הימים, אשר כתבו אנשי הקדש, אשר לא נביאים המה.

ויקראו לספרי המחלקת השלישית כתובים⁴⁹, או כתבי הקדש⁵⁰, או דברי קדושה⁵¹ לאמר, כי קדושה לבדה יש בהם, אך נבואה אין בם.

וישימו ראשונה לכל הספרים האלה את מגלת רות, אשר כתב שמואל הנביא⁵², ואחריו שמו את חמשת חמשי הספר הגדול והקדוש ספר זמירות ישראל, אשר קראו לו ספר התהלים. ויחשב אוצר חמדת ישראל זה למשנה בקדושתו לספר תורת משה⁵³, ואחרי הספר הזה נתנו את איוב⁵⁴. ויאספו אל הכתובים את מגילת הקינות, אשר כתב ירמיה הנביא⁵⁵, ואת הספר, אשר כתבו אנשי הכנסת על שֵׁם דניאל⁵⁶ ספר עזרא⁵⁷, ודברי הימים.

והדברים אשר יצאו מפי שלמה מלך ישראל, אשר נפוצו מגלות בין העם, ואנשי חזקיה מלך יהודה העתיקו אותם ויעלום על ספר לא קדש אותם סור העם אשר היה בבבל בימי יחזקאל הנביא ולא אספו אותם אל “כתב בית ישראל”, כי חשבו אותם למשלי חול, אשר דבר אין להם אל כתבי הקדש. ועל כלם היתה מגלת הקהלת בעיני חכמי העם, כספר מתהפך בדעותיו, ואשר דבריו הֵפֶךְ הם מדברי תורת משה. ויקומו אנשי כנסת הגדולה ויבארו⁵⁸ את הספרים האלה, למען יהיו ראוים למקרא לכל הקהל. ויתנו לפניהם את מגלת שיר השירים כאשר היא⁵⁹.

ואת ספר משלי שלמה חלקו לשלשה חלקים⁶⁰. ויוסיפו עליו משלי חמד ואמרי נועם, אשר יצאו מפי מְמַשְׁלִים קדמונים זולת שלמה⁶¹. ואת ספר הקהלת חדשו כמעט את כל פניו בתקון סופרים⁶². ויאמרו לשום את ספרי שלמה אחרונים לכל כתבי הקדש, כי אחרית תוצאות דברי הקהלת⁶³ אחרי שגיאותיו, היא דעה קדושה ורוממה מאד, על כן אמרו לחתום בה את החזון. והנה דבר אסתר המלכה, אשר היתה עוד חיה בימים ההם, בא אל בעלי האסֻפות לכתוב גם את דברי ימי הפורים, ולקדשם. ותצר להם מאד, כי היתה האסֻפה המשולשת כחתומה בעיניהם, אשר עליה אין עוד להוסיף, גם רע היה בעיניהם לחדש מצות מקרא מגלה על המצות, אשר צוה ה' את משה. וַיִוָעצו יחד, ויחקרו, וידרשו עד אשר מצאו להם ידים לכתוב את המגלה, ולקדש אותה. ויעשו כן ויקומו אנשי כנסת הגדולה ויכתבו את מגלת אסתר⁶⁴ ויקדשו אותה. וישימו לה מקום בתוך הכתובים, וישימו לחוק לקרא את המגלה הזאת שנה בשנה בימי הפורים⁶⁵.

ויחשבו הארבעה ועשרים כתבי הקדש לראשי כל קדשי ישראל ומחמדיו, עד כי נשאו את נפשם להשבע בם⁶⁶. כי הם המה המוצא האחד לדעת אלהים, לדעת מה יעשה ישראל בכל דורותיו, ואשר כל דברי התורה, אשר לא הועלו על ספר, המקובלים למשה מסיני הם המים הטהורים והנאמנים, אשר יצאו מפי הפֶּטר הזה. ויען כי דברי התורה הנביאים והכתובים המה השורשים, ודברי הסופרים הם הענפים העולים מהם, הטבעו כתבי הקדש כַּאֲדָנִים אשר לא ימושו, וכשרש אשר לא ימוט, וכל תָּו וכל פתוח דק בהם נחשב להר איתן ומצוק. לא כן תולדות התורה המסורות למשה מסיני ודברי הסופרים, כי ככל אשר שמו אנשי כנסת הגדולה לחוק לכתוב את דברי התורה והנביאים והכתובים ולקרא אותם רק מתוך הספר, פן ישגה איש להוסיף דבר עליהם או לגרוע מהם, כן אסרו אסר להעלות על ספר את דברי התורה המסורה, למען ידע העם להבדיל בין השרש ובין הענף, בין היסוד ובין הבנין⁶⁷. והספרים האלה היו באמת לאוצר לכל הדעות הנאמנות, אשר ישא האדם ולכל ההגות הנכוחה, אשר יהגה כל עוד, אשר לבו תמים, נפשו ישרה, ורוחו נכונה. ויבדלו הספרים האלה מכל הספרים, אשר כתבו חכמי החול ללשונותיהם לגוייהם. כי כל הקהל מצאו חפץ בם החכם הגדול התבונן בם לפי גדלו וימצא, כי לרומם ולעֻמקם אין חקר, והקטן התבונן לפי קטנו וירא, כי בכל רוממותם לא נשגבו גם מדעתו, כי לא לשֵׁם כַּת אחת נתנו, כי אם לכל הקהל מקצהו עד קצהו. ויהיו הספרים האלה לבדם לספרות המקודשת. וישאו אנשי כנסת הגדולה את נפשם, כי הם לבדם יהיו למקרא, אשר בו יעמיק כל העם, ואשר כל דבר מדבריו ייקר להם מכל יקר. ודברי הספרים האחרים אשר יבאו אחריהם, יהיו רק לשעשועים ולא לקו ולמשקלת בדרך החיים⁶⁸.

וסוד אנשי כנסת הגדולה, לא היה בן דור אחד, כי ימי דורות רבים עמד בארץ. והנה מספר הספרים נמנה בראשית ימי הכנסת כדבר, אשר עליו אין להוסיף. אך קרוב הוא, כי גם ביתר ימי אנשי כנסת הגדולה, נוספו זער שם זער שם דברים בספרי הכתובים, כי רוח הקדש, אשר בו נכתבו הכתובים, נחה עוד על גדולי ישראל בימים ההם, אולם ספרי הנביאים חתומים חותם צר. וגם בספרי הכתובים היו התוספות מעט מזער. ועל כן תחשב ראשית ימי הכנסת הגדולה לפרק גדול מאד בדברי ימי ישראל, כי הרוח אשר נחה על ישראל מימי אברהם, זה כאלף ושש מאות שנה, נאספה אל ספרות חתומה למשמרת לדורות עולם, כי שפוך שפך החזון את רוחו על בית ישראל די היות לרוח חיים באפו. ועתה באו ימי הפקודה לעם הזה, להקים את דבר ה'. לא רק בהגיון עובר אשר יהגה, כי אם במצוה, אשר יעשה אותה, למען תת שארית להגיון הזה, ולערוך לו במעשה דמות נצבת ועומדת, אשר לא תלוז מעיניו כל הימים.

ולמען שים מרכז לתורה בחרו בירושלם⁶⁹ ובזכרם את הדבר, אשר קרא ישעיה הנביא לאמר, כי “מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם” ויכוננו בה בתי מדרש גדולים, אשר קראו להם אחרי כן “אשכלות”⁷⁰ אשר מהם יצאה תורה רבה לישראל.

וככל אשר היו שנות בנין בית ה' שנות ברכה ושובע⁷¹ כן היו גם שנות הִוָסֶד “הכנסת הגדולה”. ותשב ירושלם לבטח בתוך חומותיה הבצורות, ותעז בעם הרב, אשר השיב נחמיה בתוכה⁷² ותברך את אלהיה, אשר השפיל את רשעי עמי הארץ עד עפר, כי נפלו מאד בעיניהם למן היום, אשר היתה ירושלם לעיר עזה ובצורה כקדם⁷³; ועל אשר עודד את עַנְוֵי הצדק⁷⁴, לבלתי היותם עוד לשחוק ולקלסה בעיני השרים הסוררים, ולמשסה ולמבוסה לפריצי הכותים בעלי בריתם. ובכל היות העם הרב, אשר בתוך העיר, והנערים, אשר הבדיל נחמיה לגדוד אנשי חיל⁷⁵ למעוז מפני אויב, נעלה בעיניהם כח הרוח על כח הזרוע⁷⁶. כי ליתרון ולתהלה על כל הגוים, אשר בדורותיהם, נחשבי להם חֻקי האלהים ומשפטיו אשר נהיו בעצם הימים ההם, לקנין כל העם, כי בדבר הזה בהיותם לממלכת כהנים, נבדלו מכל העמים הקרובים והרחוקים⁷⁷.

ומלבד השמים אשר נתנו את גשמיהם ואת טלם, לשבע ולרויה לאדם ולבהמה, היה המושל הצדיק נחמיה הפחה לברכה ורוחה בארצו ובקרב עמו. כי המעט ממנו, כי הציל את דלת העם מידי נושיהם חורים והסגנים, פרק את העֹל הכבד, אשר שמו הפחות הראשונים על צואריהם וירף ידו מעליהם, ולא נתנם עוד להעלות לו את המס אשר קראו לו “לחם הפחה”. ויחשוך את נעריו, לבלתי התנשא בתקפם על העם במאומה, ולבלתי נגוש באיש למכור להם משדהו או מכרמו, פן יונו את העם מאחוזתם, ולמן העת אשר חדש נחמיה את כבוד עמו, לא נחשבו עוד בני ישראל, אשר בארץ אבותיהם “לקהל הגולה” לאמר לחברי עדה קטנה אשר ראשה ורֻבה בבבל, כי אם החלו מעט מעט להיות לגוי כיתר הגוים הגדולים, אשר גם בסורם למשמעת מלכי פרס, היו גם הליכות בתי נציביהם והפחות כמשפט בית מלך. על כן רבה היתה התכונה מאד בבית נחמיה פחת ישראל ושור אחד וכבשים ששה נעשה יום יום ללחם ביתו, לבד מעוף כנף כי מאה וחמשים איש מן הסגנים ושרי הגוים אשר מסביב, היו אוכלי שלחנו ומקצה עשרה ימים היה עושה משתה גדול בביתו, למען יהיה לב התקיפים כפלג מים בידו, בהיות לו דבר להטיב לעמו, ולכל הכלכלה הרבה הזאת, לא לקח מיד העם מאומה ויכלכל בעשרו הרב את כל ביתו מכיסו ומכספו, בחוסו על אחיו מאד.

ולא החדלה הזאת, אשר חדל להכביד על עמו היתה הטובה האחת אשר הטיב, כי מלבד הטובה העוברת הזאת, אשר מצאה רק את בני דורו בשתים עשרה שנות היותו פחה, שם את לבו לכונן מעוז לישראל גם לדורות הבאים, בשומו את ראש משאות נפשו את ירושלם, למחוז כל חפצו. הנה ראשית מעשיו היו לבצר את העיר, אשר היתה לאוצר כל קדשי ישראל ונכסי רוחו, אך לא עיר היתה בתוך החומה הזאת אשר בנה, כי אם מקום עיר כי “העם מעט בתוכה ואין בתים בנוים”⁷⁸. ויהי כי הרבה את מספר העם היושב בה, בהביאו אחד מן העשרה לשכון בקרבה, ויתחזק ויבן בה בתים רבים⁷⁹. ותהי ירושלם לעיר גדולה רבת עם ותחל להתחדש בכבודה, אשר היה לה בימי קדם, ויהיו בה גם מלבד השרים והסגנים, המון אזרחים עושי מלאכה, אשר מצאו את לחמם מפרי כפיהם. וימצאו שם מבלעדי אנשי המלאכות הגסות, צורפים⁸⁰ העושים בזהב ובכסף, ורקחים עושי מרקחות לרפואה למגדנות ולתמרוקי עדנים לנשים⁸¹; גם סוחרים רוכלים⁸² היו שם מבני ישראל, אשר הוציאו את יבול הארץ וצאצאיה החוצה, ואשר הביאו לארצם פרי מלאכת עמים אחרים, ואשר סבבו גם בערים בסחורת ידם⁸³. ורוח המסחר אשר החלה להתרגש בירושלם, הביאה אנשים מבני צֹר רוכלת העמים לשבת בה, אך מרכלת הצורים בירושלם היתה דלה, כי כל סחורתם היתה מַכֹּלֶת בשוק ליושבי ירושלם⁸⁴ ובסחר הזה החזיקו גם בני ישראל היושבים בערים אשר מסביב⁸⁵.

וישכון העם בירושלם למשפחותיו; הכהנים לבדם, ומלבד הכהן הגדול, אשר היה הנכבד בכל העם, היה נגיד בית אלהים לראש להם⁸⁶. והלוים שכנו לבדם ואיש אחד מבני אסף פקיד עליהם⁸⁷ "ויהיו אנשים מן המשוררים מבני הלוים, אשר בנו להם חצרים סביבות ירושלים וישבו שם⁸⁸ וגם שדות קנו להם הלוים⁸⁹, כי תורת היובל לא נהגה בימי הבית השני, יען, כי לא כל העם שב אל ארצו⁹⁰, והנתינים בני הגבעונים שכנו גם הם לבדם בעופל בירושלם, ושני אנשים מקרב אחיהם ראשים להם⁹¹. ובעלי הפקודות לכל דבר המלך ולכל דבר העם, היו השרים אשר הושעיה⁹² השר היה הנכבד בכלם, הם היו הפקידים על משמרת העיר⁹³ והם היו שרי גלילות הארץ, אשר נקראו בימים ההם שרי פלך ושרי חצי פלך⁹⁴, בערים אשר נאחזו בהם בני ישראל בהמון רב, הלא הן ערי יהודה שמעון ובנימן⁹⁵. ועזרא ונחמיה השכילו כיד ה' הטובה עליהם להטות את לב השרים אל קדשי עמם, בזַכּוֹתם משפחות מתוכם בעבודת כבוד בבית ה' לדורותיהן, ותהיינה משפחות מן הכהנים ומשרי יהודה ובנימן, אשר בימי השבי בעלות נחמיה מבבל, כלכלו את המזבח בעצי המערכה⁹⁶, ויפקדו עזרא ונחמיה ואנשי כנסת הגדולה את המשפחות ההן, וישימו לחוק לדור דור, לבלתי הקרב את קרבן ה' על עצי מתנת איש אחר, כל עוד אשר יתנדבו בני המשפחות האלה עצים למערכה; ותהיינה המשפחות האלה משפחת בני דוד⁹⁷ בני ארח⁹⁸ בני פרעש⁹⁹ בני רכב¹⁰⁰ בני סנאה מבני בנימן¹⁰¹ בני זתוא¹⁰² בני פחת מואב¹⁰³ ובני עדין¹⁰⁴. ויפילו אנשי כנסת הגדולה גורלות, ויועידו על פי הגורל יום אחד בשנה לכל משפחה¹⁰⁵, אשר בו תביא את “קרבן העצים” בהדרת קדש אל בית ה' בטרם יקריבו הכהנים את עולת הערב¹⁰⁶. ותהי לכל משפחה ומשפחה יום קרבן העצים ליום חג מדי שנה בשנה¹⁰⁷.

וגם אל הערים שם נחמיה את פניו, לכונן שם את מושב ישראל באיתן¹⁰⁸. והמעט ממנו, אשר הפקיד את הכהנים והלוים במשמרותיהם¹⁰⁹ ככל אשר סדר אותם זרבבל ויהושע הכהן הגדול אחרי חנכת בית ה‘¹¹⁰. וקרוב הוא, כי יחד להם נחמיה ערים לשבת¹¹¹ ויחלקו אנשי כנסת הגדולה את כל העם לעשרים וארבע מחלקות, לעומת משמרות הכהנים והלוים, ויקראו למחלקות העם “מעמדות”, ויהי מדי עלות משמר הכהנים ומשמר הלוים לכהן בבית ה’, ועלו עמם אנשים מבני מעמד אחד מן העם, אשר לא מבית הלוי, והיו המה מלאכי הגוי הבאים לעמוד בשם כל עדת ישראל על עולת התמיד, אשר יקריבו הכהנים יום יום לכפר על כל העם¹¹². ובראש כל מעמד יעמוד איש אחד אשר יקראו לו “ראש המעמד”, והיה כבודו ופקודתו בכבוד ראשי המשמרות ופקודתם. והיה הוא השר המצביא את כל איש ישראל הבא אל הקדש להביא את קרבנו, והעמיד אותו על עמדו ועל מקומו¹¹³. ויתר אנשי המעמד יתכנסו לאחת הערים, אשר יקראו לה עיר המעמד¹¹⁴ וצמו את כל ימי המעשה בשבוע ההוא, לבד מן היום הראשון ומן היום הששי, והתפללו בבית הכנסת שלש פעמים ביום¹¹⁵ על קרבן אחיהם, כי יעלה לרצון, וכי ישמור ה' את עמו מכל פגע¹¹⁶ וקראו פעמַיִם ביום את ראשית דברי התורה את מעשה השמים והארץ, דבר יום ביומו, כי זה הוא משפט עם אלהי עולם מני עד, להוקיר את היקום כלו, באשר הוא מראה דמות כבוד ה'. ואת אשר יביע צבא השמים והארץ בשפת אֵלֶם, אותה יְבַטֵא בשפה ברורה העם הזה, אשר יצר לו האלהים לספר תהלתו¹¹⁷. וקרוב הדבר, כי הרימו בני כל המעמד את תרומתם ואת מעשרותיהם לבני משמר הכהנים ולבני משמר הלוים העובדים עמם את עבודתם בשבוע אחד¹¹⁸.

וככל אשר היו קרבן העצים והמעמדות למכשירים נאמנים לרומם את העם, בספוח גם אותם אל אחת הכהונות בבית ה‘, כן היה גם משפט הבכורים¹¹⁹ אשר שם נחמיה ואנשי כנסת הגדולה לחוק, להביאם בהמון חוגג אל בית האלהים¹²⁰. ונאספו יושבי ערי הפלך אל עיר המעמד, ולנו יחד ברחוב העיר, ובבקר יקרא ראש המעמד¹²¹: קומו ונעלה ציון אל בית ה’ אלהינו!" וקמו נושאי הבכורים ושמו את פניהם אל דרך הקדש, “וחזני בית הכנסת”¹²² עולים עמם לפקוד על סדר התהלוכה, ולשמור את משמרת הטהרה, ומנחתם תלך לפניהם שור פר, אשר הקדישו אותו לשלמים, וקרניו מצֻפוֹת זהב ועטרת עלי זית חבושה לראשו, והחליל מכה לפניהם, והעם הולכים הלוך וְזַמֵר:

שָׂמַחְתִּי בְּאוֹמְרִים לִי בֵּית יְהֹוָה נֵלֵךְ,

עד בּואם לפני ירושלם. אז ישבו לְעַטֵר את בכוריהם, לאמר לסדר אותם בכליהם בחֵן ובטעם. ושמו אותם בסלי נצרים והעשירים ישימו אותם בקַלְתוֹת כסף וזהב. ואת הסלים והקלָתוֹת יעטרו מחוץ בתורים ובני יונה לעולה. ועד כה וכה והנה הפחה והסגנים ושרי הכהנים והלוים יוצאים לקראתם, אז ישוב החליל להשמיע את נועם קולו בתרועת ששון בבואם אל השער:

עוֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרָיִךְ יְרוּשָׁלִָם

והביאו שרי ישראל אלה את נושאי הבכורים בכבוד והדר העירה, וקם כל העם מפניהם וקרא להם: “אחינו אנשי מקום פלוני באכם לשלום!” ובבא ההמון החוגג אל הר בית ה', יתן איש איש את סלו על שכמו ועלו ברגש אל מקדש האלהים וקראו:

הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ-אֵל בְּקָדְשׁוֹ הַלְלוּהוּ בִּרְקִיעַ עֻזּוֹ.

ובדרוך רגלם על סף חצר בית ה' ורננו יחד:

כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּיָהּ:

אז ידום החליל מפני זמרת הלוים משוררי הקדש, אשר יפצחו רוח בכל כלי שיר.

אֲרוֹמִמְךָ יְהֹוָה כִּי דִלִּיתָנִי וְלֹא-שִׂמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי:

זַמְּרוּ לַיהֹוָה חֲסִידָיו וְהוֹדוּ לְזֵכֶר קָדְשׁוֹ:

ונתנו נושאי הבכורים את בכוריהם לכהנים ועשו ככתוב בתורת משה¹²³.

אולם אף, כי קרבן העצים המעמדות והבכורים, היו מכשירים נאמנים גם לרומם את העם אל אלהיו, גם לתת להם דרך אחד, בנטות עיני כלם אל המקדש, אשר היה לב ישראל כל ימי היותו, לא עוררו את לב העם, כי אם פעם אחת או פעמַיִם בשנה¹²⁴, על כן שמו אנשי כנסת הגדולה את לבם למצוא תקנה אחרת וקַיֶמת ותדירה מכל התקנות האלה; תקנה, אשר תזכיר את כל יחיד בישראל יום יום, כי עבד הוא לאלהיו, אח לעמו ועצם אחד בעצמות, אשר ירושלם ומקדשה הם המה הלב, אשר יתן רוח חיים בהם ושם אותם לגוף אחד, למען רומם את לב העם אל ה' עושרו, ולמען שים את כל יחיד לפרט חי בתוך הכלל הגדול, שמו לחֹק לכל איש ישראל להתפלל בביתו ובעירו, לעת עולת התלמיד בבקר ובערב¹²⁵, ובשבתות ובראשי חדשים וביום מועד יתפללו עוד תפלה נוספת, אשר יקראו לה “תפלת המוספים”, עת יקריבו הכהנים את עולת היום על המזבח גם התקנה הזאת שמה את כל בני העם כעין כהנים, אשר יְכַוְנו את עבודתם עבודת הלב, עבודת היחיד אל עבודת המקדש, עבודת העם כלו.

ולמען שים שארית לעבודה הרוממה הזאת, אשר כל ישראל היו כשרים לה וחיבים בה, בנו בני ישראל בתי כנסת בכל מקום, אשר היתה בה קהלה מסודרת, אשר קראו לה חֶבֶר–עיר¹²⁶. ויקדשו בתי הכנסת, אשר בכל הערים, אולם לא השיגו בקדושתם את בתי הכנסת הגדולים¹²⁷ אשר בערי המעמד. מרבית הערים הגדולות היו ערי חומה, על כן נקראו אחרי כן כרכים¹²⁸, כי ערי המעמד היו ערי המשנה לירושלם, ובגלל הדבר הזה הושיבו על יד בית הכנסת עשרה אנשים מן הסופרים ויכלכלום בכל מחסוריהם, ויהיו נקיים רק למלאכתם מלאכת הקדש להוָעֵד, להתפלל בבית הכנסת בצבור יום יום, ערב ובקר וצהרים, תחת אשר בערים הקטנות לא נועדו אל בית הכנסת, בלתי אם ביום השבת וביום השני והחמשי ימי השוק והמשפט¹²⁹. ויען כי היו עשרת הסופרים האלה בטלים מכל מלאכת חֹל, קראו להם “עשרה בטלנים”¹³⁰ ויש אשר קראו להם “חזני בית הכנסת”¹³¹ או “בני הכנסת”. ויהיו כל הליכות בני הכנסת בטהרה¹³², ויכבדו מאד האנשים האלה בעיני ישראל¹³³, ויהי גם מנינם הקבוע למופת ולרמז בדברי עבודת ה' אשר בבית הכנסת¹³⁴; כי לא רק התפלה לבדה היתה משמרתם, כי אם כל דבר העדה¹³⁵. ויהי אמון הטף אחד מראשי מעשיהם¹³⁶, כי על יד בתי התפלה נבנו בתי הספר, ויהיו בתי הכנסת האלה מורים נאמנים, אשר הורו תורה ומוסר גם לעם גם לבני הנעורים, ויהיו המה נותני הרוח לעם ונוצריה, על כן נחשבו רק הערים אשר היו בהן בתי הכנסת הגדולים ובתי הספר אשר על ידם ועשרת הבטלנים העובדים בה את עבודת הקדש עבודת ה' ועבודת תפוצת תורתו, לערים, אשר מהן תצא תורה ותרבות נאמנה לישראל¹³⁷.

ובית הכנסת נבדל מבתי החול גם מחוץ במראהו ובגבהו, כי גבוה היה מכל גגות העיר¹³⁸ וירכתי הבית פונים אל מול קדש הקדשים אשר בירושלם, אשר שמה ישימו כל העם את פניהם¹³⁹. וכל כלי הבית היו קדש, אך הקדושות שתים היו, האחת היא קדושה קלה, אשר קראו לה “קדושת בית הכנסת” והאחת קדושה חמורה היא “קדושת הארון”¹⁴⁰ אשר בו ישימו את ספר התורה ראש קדשי ישראל¹⁴¹. ויכבדו מאד את ספר התורה אשר בבית הכנסת, כי ביד כל העם היו רק חָמָשִׁים חמשים נפרדים. וביד ילדי בתי הספר לא היו בלתי אם פרשיות בודדות, אולם בבית הכנסת היתה התורה כתובה כלה בספר אחד¹⁴² ויקראו לארון, אשר בו יתנו את ספר התורה “היכל” ויבנו את ההיכל בירכתי הבית ובתוך הבית יבנו במה ושמו עליה את הַתֵּבָה, היא השלחן אשר עליו יקראו את ספר התורה, ואשר לפניו יעמוד החזן הנושא רנה ותפלה, ולפני ההיכל יכינו מושבות לזקנה העדה וישבו המה ופניהם אל העם. והעם יעמד שורות שורות והיו פניהם ופני החזן העובר לפני התבה, אל הקדש, ופני הקדש ופני הזקנים, אשר לפני ההיכל, ופני התבה הנתונה על הבמה בַּתָּוֶךְ, יהיו אל העם¹⁴³.

ויכבדו בני ישראל ויקדשו את הבתים ההם¹⁴⁴ ויאמן בהם הדבר, אשר דבר עליהם אחד מחכמי ישראל הקדמונים, כי היו למשנים לבית האלהים אשר בירושלם¹⁴⁵.

בכל התקנות האלה אשר תקן נחמיה לכונן מעוז ומשגב לכל ישראל בכל מושבותיהם, לא סר מנגד עיניו, גם מקדש ה' וכהניו, ותהיינה מתנות התרומה והמעשר לפרטים גדולים באמנה, אשר חתמו עליה אנשי כנסת הגדולה. ויט נחמיה את לב העם להביא את תרומותיהם ומעשרותיהם אל האוצרות, אשר הכין ביום חנכת החומה בלשכות המקדש¹⁴⁶ וישמור העם לעשות כן, כל ימי היות נחמיה פחה בישראל¹⁴⁷.

ויהי לחֹק בישראל לחלק את המעשר לשלש ידות ונתן איש איש את שלישיתו הראשונה למיודעיו הכהנים והלוים ואת השלישית לעניים ולתופשי התורה, ואת השלישית יתנו באוצר למשמרת, והיה האיש אשר יעלה לירושלם למשפט ואכל בראשונה מאשר לו, אולם אם יארך דבר משפטו ונתנו לו לחם חֻקו, למען, אשר לא יִוָרֶשׁ בשבתו ימים רבים בעיר הגדולה"¹⁴⁸.

את כל הגדולות האלה, יסֵד נחמיה בן חכליה ואנשי כנסת הגדולה, אשר עמו, בשתים עשרה שנות היותו פחה בישראל.

אולם בשנת השלשים ושתים לארתחשסתא (3327–433) שב נחמיה אל מלכו ארצה פרס. ויהי אך פנה איש החיל הזה את שכמו, ותרם יד החורים בעלי ברית הכותים וגויי הארצות. וַיִפָּת גם לב אלישיב הכהן הגדול על טוביה העמוני האורב החנף, אשר כל ימי היות נחמיה בירושלם, רפו ידיו. ויצו אלישיב ויפנו מלשכת הכלים אשר בבית ה' את כלי הקדש, את המנחה ואת הלבונה ואת מתנות הכהונה ויתנו את הלשכה לטוביה. ואיש מבני יהוידע בן אלישיב הכהן הגדול לקח לו את בת סנבלט החורוני לאשה וישובו המרעים האלה להיות כרקב לבית ישראל.

והסדרים, אשר עשה נחמיה בבית ה' ובכל הארץ, רפו מאד, אין זאת כי אם הכותים התגנבו בקרב השרים, ויפַתום בחלקת לשונם לנתק מהם את המוסֵרות אשר שם עליהם עזרא ונחמיה וכנסת הגדולה וימנעו את מניות העם מן הלוים ויברחו הלוים איש לשדהו וַיֵעָזֵב בית ה‘. וישב העם לעשות מלאכה ביום השבת וידרכו את גִתותיהם ויוציאו משא, ויביאו, ויקנו וימכרו כל מקנה וממכר בחוצות ירושלם ביום השבת. והפוחזים אשר בקרב העם, שבו להתחתן בבנות אשדוד עמון ומואב. כי הפרו האנשים האלה את ברית אלהיהם ואת ברית עמם וירבו גם את העזובה בקרב בתיהם ובקרב ארצם, כי השכיחו הנשים הנכריות מפי בניהן אשר ילדו, את שפת ישראל הטהורה והנמרצה גם שפת ארם אשר דברו בה בני ישראל מיום גלותם בבלה, נשכחה מפני הלשון האשדודית הנלעגת. ותהי תורת ישראל ותרבותו, אשר קנא לה מלאכי הנביא ואשר עזרא, נחמיה ואנשי כנסת הגדולה הקימוה ויחדשוה ברב כח, צפויה עוד הפעם לְמַפֵּלָה. והפרושים, אשר יד מרבית העם היתה נכונה עמם, לא גברה חיל, כי רוח הכהנים הגדולים, אשר ידם תקפה גם הם, לא נאמנה עמם. אך גם הפעם מהרה עזרת רוח ישראל לבא מבבל, כי לקץ ימים נשאל נחמיה מעם המלך לשוב אל פַּחֲוָתוֹ, אל ירושלם, ויעתר לו ארתחשסתא¹⁴⁹. ויהי בבאו וירא את העלילות אשר עוללו החורים הנוטים אחרי טוביה העמוני וחבר מרבעיו, ותהי ראשית מעשהו להפר את הָאַחֲוָה המזקת הזאת בין ישראל ובין בני עמון צורריו מאז. ויקהל את העם, ויקרא לפניהם בספר תורת משה את האִסָר, אשר אסר ה’ להתחתן בבנות עמון ומואב, וישמע העם לקול התורה, ויבדילו את הערב הזה מבתיהם¹⁵⁰. ואת טוביה העמוני השליך, אותו ואת כל כליו, ביד חזקה מלשכות בית ה‘, ויצו ויטהרו את הלשכות, אשר היה שם העמוני הזה, וישב את כלי המקדש למקומם. ובראותו, כי ברחו הלוים איש לשדהו מאין נותן להם את מעשרותיו, וירב את הסגנים על רפיון רוחם למקדש ה’. ולבלתי היות לסגנים רעי הכהנים לפתחון פה העוש אשר ענש עזרא את הלוים, שם נחמיה לחֹק מן היום ההוא, לבלתי בַכֵּר עוד את הכהן על הלוי במתן המעשר, כי אם להקדים את משפט הלוי למשפט הכהן בדבר הזה¹⁵¹ וישב ויאסף את הלוים אל משמרותיהם. וימרץ את העם לשוב לתת להם את מעשר תבואותיהם, ויכונן את האוצרות עוד הפעם, ויפקד עליהם איש אחד מן הכהנים, אשר מצא את לבבו נאמן עמו, ושני אנשים מן הלוים, אשר אחד מהם היה מקהל הסופרים לחלק על פיהם¹⁵² את המעשר, אשר יביאו אל האוצר ויכונן נחמיה את המתכנת הנכונה בין הכהנים והלוים¹⁵³. אחרי השיבו את סדרי מתנות משרתי המקדש לקדמתם, שם את פניו את מוסר העם להשיבו למקומו, וַיַכְבֵּד את ידו החזקה על ההוללים גם בקרב השרים גם בעם לבלתי חלל עוד את השבת. ובאנשים אשר שבו להושיב את הנשים הנכריות, שלח נחמיה יד, וַיַכְרַע אותם לשלחן מעל פניהם וללמד את בניהם לשון עמם. וישב לטהר את העם ממעט סיגי הנכר אשר שבו לעלות בו¹⁵⁴. ואת הכהנים אשר שבו להתחתן בגויי הארצות, גֵאַל מן הכהונה, בלי כל משא פנים¹⁵⁵. וגם את פני בן יוידע בן אלישיב הכהן הגדול לא נשא, ויבריחהו ויגרשהו מעל פניו ולא הרפה נחמיהו גבור החיל כל ימיו את ידו מן התקנות הטובות, אשר תקן הוא וכנסת הגדולה, אשר מקצתן עודן קימוֹת בעמו עד היום הזה.

ומספר ימי חיי שני האנשים הרמים והנשאים עזרא ונחמיה לא נודעו עוד, אךְ ימים רבים מאד אחרי מות עזרא, האיש הגדול והקדוש, צמו עוד בני ישראל בתשעה לחדש טבת באמרם, כי ביום ההוא מת עזרא הסופר שְׂבַע ימים¹⁵⁶, ויקבר בירושלם בכבוד גדול מאד¹⁵⁷.

וגם שֵׁם נחמיה בן חכליה היה כחותם על לב כל איש ישראל האוהב את עמו ומתכבד בו.

וּבֵין הַבְּחִירִים יִנוֹן שֵׁם נְחֶמְיָה לְעוֹלָם¹⁵⁸