צרור-גליונות – הסטנוגרמה של ישיבת הדומה בתשיעי בפברואר. אנו הופכים והופכים בגליונות הללו, מבקשים בהם דבר אחד, – ואין…
הִנֵּה דַּרְשָׁן עוֹלֶה עַל הַבָּמָה…
וְאַף קוֹל-אֱלֹהִים אֶחָד לֹא יַצִּיל מִפִּיהוּ,
גַם נִיצוֹץ קָטָן אֶחָד לֹֹא יַדְלִיק בִּלְבָבָם…
בדומה הראשונה והשניה היו לנו שלוחים, אשר יכלו “להדליק ניצוץ קטן אחד בלב”, אבל לא העיזו. ושלוחינו בדומה השלישית העיזו אבל לא יכלו.
הנה נאומיהם של מארקוב השני, של צֶ’רקאסוב, של טימושקין, של אנדרֵיצ’וּק. מארקוב ממשיל את היהודים לחבר קונטרבנדיסטים, שצריך לגדור את כל הדרכים בפניהם, לבל ימצאו מוצא. הוא קורא לנו עם כבד-עון, שהארץ לא תוכל שאתו. הוא דורש לסגור לנו את פנים-הארץ, לגזור גלות עולמית על פקיד, אשר יתיר ליהודי לצעוד צעד מחוץ לתחום. צ’רקאסוב מודה: רק אל הדבר הזה ישאו את נפשם הוא וחבריו הלאומיים, אשר בשמם הוא מדבר, כי ירעו ויציקו ליהודים עד כי יוכרחו כלם, עד איש אחד, לצאת מרוסיה. לכל-הפחות לא יתנו לנגע לפשׂוֹת, לבל תעבור הרעה גם אל מחוץ לתחום. והנה טימושקין, והנה אנדריצוק – מלחמה ביהודים, מלחמת כליה ואבדון.
ואחריהם – הסניגוריא. מאקלאקלוב הוא הסניגור הראשון. כל מה שאפשר לאמר על נאומו של מאקלאקוב אמר מארקוב: “יפה היה בחיצוניותו, אבל לא אוכל לאמר, שהנואם דבר את דבריו מתוך התרוממות-רוח גדולה, שבצלצול קולו נשמעה לי באמת הכרה ברורה, הנובעת מתוך רגש”… הרבה מן ההגיון היה בנאומו של מאקלאקוב. “ממה נפשך, – טען: – אם רעה מביאים היהודים לרוסיה, למה אנו מטילים את הרעה רק על הפלכים המעטים, שהיהודים רשאים לדור בהם? ואם אין הם מביאים רעה, למה אנו סוגרים בפניהם את יתר הפלכים שבמדינה?” “אם יש לו לאדם הפרטי הרשות להיות אנטישמי, לשנוא את היהודים בלבבו ולבקש את רעתם (זו לשונו של האיש, שהיה תלמיד ורֵעַ לטולסטוי!), הנה לממלכה, שגם ליהודים יש חלק בה, אין שום רשות להיות אנטישמית, לשנוא את היהודים ולבקש את רעתם”. “כל-זמן שהממלכה מטלת את שעבודה על היהודים, חושבת אותם לנתיניה, דורשת מהם שבועת-אמונים, כי יעבדו לטובתה, לוקחת מאתם כל אשר היא לוקחת מאת אחרים, – כל-זמן שהממלכה עושה כך, יש להם ליהודים חובות בידיה, והחוב הראשון הוא – לתקן את מצב חייהם וקיומם”… כן, הרבה מן ההגיון יש בנאומו. אבל קול-אלהים? אף לא צליל אחד קטן. אלו חי קאַראַוּלוֹב, אשר ידע “לכבוש את פניו בקרקע כשהיה נזכר בעָוֶל הגדול, הנעשה ליהודים”, אשר בקש “להתיצב לפני האלהים בבוא שעתו ולהגיד לו, כי הוא עשה כל מה שהיה בידו לפרוע לכל-הפחות מקצת מן החוב, שעמו חב ליהודים”, – אלו חי האיש הזה, כי אז היינו שומעים בתשיעי בפברואר קול-אלהים, נאומו של אדם, המבקש זכות לעצמו. עכשיו, שקאראולוב איננו ובמקומו עלה על הבמה מקאלאקוב, שדלה את כל דבריו במחו ולא בלבו, שמענו נאומו של פרקליט, המבקש זכות לאחרים.
ושוב אנו הופכים בצרור-הגליונות… הנה נאומיהם של שלוחינו שלנו – של ניסלוביץ ופרידמן. אמר אמרנו: תגיע השעה ותפרוץ השאגה, העצורה זה עדן ועדנים, ותנחת כאבנים על ראש הדנים את דיננו, ויכפפו את קומתם, ותשמע השאגה גם מחוץ לכתלי ההיכל הטברי וחרדו הלבבות וידע העם ונבחריו, כי חטאו לנו, כי לא לנו הם חיבים לבקש זכות, כי אם לעצמם. כך אמרנו בלבנו, זאת היתה תקותנו, והנה – ראיה מן הסטטיסטיקה, כי דוקא בפלכים, שבהם הישיבה ליהודים מותרת, יגדל הרבוי הטבעי, ראיה מגלוי-דעתם של מאתים וששה-עשר רבנים, שמארקוב השני העיד עדות שקר ב“שולחן-ערוך”, ולסוף – מעין “דקלרציה של העם העברי”, יבשה, צנומה, חִוֶרֶת.
וזהו הכל, הכל.
מה אירע להם, לשלוחינו שלנו, כי גם הם “אף קול-אלהים אחד לא הצילו מפיהם?”…
העולם 1911
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.