השאלה הפלשתינאית היא שאלת הישוב הציוני. לו גם תהי זאת תכנית רחבה, שזמן רב דרוש לקיומה, בכל האופנים היא מתווה לנו בשרטוטים כלליים את החובות הגדולות, אשר תוך תחומן נכנסה הציונות. אין כעת דרך אחרת להושבת ארץ ישראל זולתי דרך הישוב, שאיננו עושה מעשים פעוטים ומדבר גבוהה, אך עושה חובתו הקשה בנסיון היומי הקטן ושואף בלי הרף לגדולות. ובדברים הקטנים שבקטנים, כמו בגדולים שבגדולים צריכה העבודה להיות ציונית, כלומר: לא רק הושבת יהודים ואימיגרנטים, אלא באותה שעה גם הושבת-עם, ובמידה ידועה – חידוש חיי עם.
אין אלה מלים שונות, כי אם השקפות שונות מאלה השוררות בכמה ספירות, או, בדיוק יותר נכון, זאת היא התקיימות והתגשמות אותם העיקרים, שהיו חזקים ושליטים בינינו בתקופת ההוד של הציונות הראשונה. בכדי שנהיה ציוניים באמת, צריכים, אנו, קודם כל להיות לאומיים-שבלאומיים, ורק עם הדגל הזה ננצח; רק על ידו לא נתפורר לפצלים ולפירורים דקים. ואם לא נעשה גדולות בפעם אחת, אבל, פסיעה אחר פסיעה, נתקרב אל המטרה הגדולה.
צריך שתהא בידינו נפה שקולטת את הסולת ומואסת הסובין. זאת היא עצמותנו, זה הוא האופי הפרטי שלנו, המבדילנו מאת החברות והצדקות וההשתדלויות והישובים והאסכולות, שאחרים עושים. כל טשטוש צורתנו העצמית הוא סכנה, מפני שהוא משמיט מתחת רגלינו את הבסיס הנכון, שעליו אנחנו עומדים. בשביל כך מוכרחת הציונות להיות תנועה תרבותית-לאומית; בשביל כך – המוחק את העיקר הזה נוטל מאת הציונות את חייה הפנימיים ואת זכות קיומה.
עם וארץ! הרי שני היסודות, שצריך לא רק לקרבם זה בצד זה, אלא נחוץ גם שיהיו מאורגים ומרוקמים יחד בפנימיות תכנם. כן, למשל, עם, שהארץ היא לו רק מקום גרידא, שקובע הוא בה את מושבו, בכדי למצוא שם את פרנסתו, לעולם לא יהיה לבעל הארץ, ולעולם לא תהיה הארץ לארצו. חיבור זה, זיווג פנימי זה של עם וארץ, אי אפשר לעשותו בידיים עסקניות לבד, וע"י דריסת הרגל לבד; צריך שישתתפו בזה נימי הנפש הדקין שבדקין, צריך שיעבדו פה בחשאי ובעומק בתוך כל המפלגה, מן המסד עד הטפחות, כל מה שיש בנו עוד מניצוצי ההרגשה העברית, כל מה שיש מן הפואיזיה והיופי, מן האידיאליות המעודנת וזיו הכשרון, כל מה שיש בו עוד רעננות ולחלוחית, כל מה שלא נגלד ושלא נקרש עוד במוכניות ביורוקרטית. אין אנו חפצים בתרבות לאומית, בכדי להתעסק בתרבות; אבל רואים אנו, שאי אפשר להתקרב אל המטרה באמת באופן אחר. אם נבנה באופן אחר, נהיה כמי שבונה ביתו על חול.
הישוב צריך שיהיה ישוב קרקעי. לישוב עירוני יש גם כן ערך כל-שהוא, אבל הערך הזה הוא טפל. העם שאיננו עומד על הקרקע, לא לו הארץ. ישנם עמים עוסקים במסחר ותעשיה, ואף על פי כן הם קשורים לארצם. אבל מכאן אין ראיה: קשורים הם לארצם, מפני שהם קבועים בה, וחוט חיבורם לא נפסק; אבל כשחפצים לשוב לקשור חוט שנפסק, לברוא ישוב חדש, וביחוד בארץ אשר לא במהרה תוכל התעשיה להתפתח בה, מן הנמנע הוא לעשות זאת, אם לא נעשה את הישוב הקרקעי ליסוד זה. זה הוא בסיס הציונות, ואולי זה הוא גם הבסיס האחד לתחיית האומה העברית בתור אומה חוזרת לחיות חיים טבעיים ומסודרים באמת.
כיצד תיעשה האדמה ארץ ישראל, כיצד ייעשה העם קבוע ומחובר לקרקעו? אלה הן שתי שאלות, ואולי אינן אלא אחת, והיא השאלה הראשית של הציונות. שאלה זו היא כל כך קרובה, עד שאיננה צריכה לניסוח, וכל כך שאלת חיים, עד כי סופגת היא את כל שאר השאלות, וצופנת בקרבה גם את כל התפתחות העתיד. האדמה הפלשתינאית תשוב תהיה לארץ ישראל, כשתיכנס לרשות אלמנטים עממיים יהודיים בריבוי האפשרי, והושיבוה ובנוה ושיכללו גם את עצמם עליה. יש בזה מדריגות מדריגות, שאין אחת מהן מספיקה לעצמה, אך כולן יחד עולות ומצטרפות לתכנית שלמה. כמובן, שקניית אדמה לבד איננה עדיין כל המטרה, וכן גם עבודה לבד. צריך שתהא כל ההנהגה, צריך שיהא כל המקצוע הזה לאומי, וצריך שתצורף לזה כל ההשתלמות התרבותית של העם. עמנו צריך להתענות ולהסתגף ולהתנסות בנסיונות קשים מאד, בכדי לקנות את השלימות המיוחדת שהוא חסר עוד, או – יותר נכון, שהוא כבר פקע ממנה: הפשטות, הסבילה, הדיסציפלינה, ההסתפקות במועט, החיבה אל הקרקע שאינה פוסקת, ההמשך בין האבות והבנים, בלי קפיצות, שאנו רואים במפלגות רחבות של כל עם בריא וקרקעי.
יש מהרהרים, שזו היא ירידה תרבותית – אבל לעם כעמנו, שכלכלתו אוויר ותקות התפתחותו בתור עם בתפוצותיו – כהררים תלויים בשערה, כל מין ישוב משלו הוא עליית ערכו ומהותו, הבראתו וחיזוקו, והטיפול והטיפוח ביסוד זה הוא באמת בניין האומה בעומק יסודותיה. אבל צריך להבין, שאין עם מפוזר, קרוע ובלוא וטלוא בפנימיותו, חוזר לברייתו, ואיננו מתכנס כינוס נפשי, אחרי שנשבר כשברי כלי חרס והושם לנפץ ולמכיתה – על ידי זה בלבד, שמספר אנשים מבניו, שיש להם מעות, מיסדים קולוניות, או נכנסים ביחס של עמוסים חוסי-צל עם חברות שמייסדות בשבילם ולטובתם קולוניות, אלא על ידי זה, שכל הכוחות החשובים והרצויים, המצויים באומה העברית, יצטרפו זה לזה לעבודת ההתפתחות הלאומית לצד הנ"ל.
הישוב צריך שני דברים: לממון וליכולת עבודה גופנית. סכומים גדולים יותר שהם דרושים להחזקת הקרקעות, דרושים הם – בבחינה הלאומית – לעבודות כלליות, הנקראות בכל המדינות: עבודות של פומבי, או של ציבור, כמו תיקון דרכים, בנין גשרים, השקאת אדמה חרבה, מוסדות-תיקון ע"י מתכניות ויסודות חימיים, וכיוצא בדברים, שתועלתם מתפשטת על פני הכלל. מחוץ לגבול תכנית זו אין ההון הגדול מסוגל לפעול באופן לאומי. אלמלא דמסתפינא הוה אמינא, שהקנין הפרטי הגדול אפשר שלא יועיל כלל לישוב הציוני. שמעתי הרבה פעמים תפילות כאלה כלפי שמיים: עשרים, שלושים יהודים עשירים מופלגים, איש איש מהם יקנה כך וכך עשיריות אלפים דונם, איש איש יבנה לו בית קיץ יפה ועבודה רבה – ונראה דבר זה לרבים כדרך עולה ישר לגן עדן של המטרה האחרונה. כך דנים אנשים מן השוק, שאומרים לעשות את הציונות לא מלאכת מחשבת, כי מלאכת עבודה. אין ספק, כי נאה היה הדבר, בכלל. אבל אם אותן עשרים שלושים אחוזות גדולות לא תהיינה אחוזות עבריות, שיושבים בהן אנשים בעלי רוח ודעת, אלא סתם נאות-שאננים בעד בעלי כיס, אשר לתפארת המודה יערכו להם תקופה דפגרא בפלשתינה, הרי זו אבעבועה של בורית נפקעת ונידפת! היהודים ממין זה לא ינהלו את הדבר, לא יוכלו ולא יכשרו לנהל את הדבר לפי משאלות התחיה הלאומית, כי אם לפי צרכם, הנאתם, חשבונם, שגעונם ופיקחותם, וחלילה לנו, הציוניים, לחשוב זאת לעבודה לאומית! לא ההון הפרטי הגדול, ואף לא הבנקים, לו גם יהיו להם מיליונים רבים מאד, מסוגלים הם לבנות בנין אומה; אלה האחרונים מסייעים לכלכלת הציבור, ההלוואות וכו' ואין שיעור לתועלתם בבחינה זו – אבל רק בבחינה זו.
הציונות היא היא הטיפה של רוח הקודש התלויה בכל העבודה בארץ ישראל. בלעדי הניצוץ הקדוש הזה – הלוא עשו אחרים אלף פעמים יותר ממנו! כלום לא יסדו בתי ספר? כלום לא יסדו בתי לימוד מלאכה ובתי מחסה ובתי תעלה, ואפילו מה שהיא עיקר והתחלה לישוב – פארמה לעבודת אדמה? ומדוע כל הדברים האלה הם כל כך מעושים, כל כך לא-מוסדים, כל כך כהים וכמושים? כלום לא היה להם ממון, כלום לא היה להם קצב וחשבון ונימוס ביורוקראטי? נשמה לא היתה בהם, תרבות לאומית לא מילאה את חללה של רשות, רעיון שלם אחד לא חיבר את חלקיהם, חדוות יצירה לאומית לא הלהיבה את העסקנים, אעפ"י שהיו אפוטרופסי רכוש וגבאי-טמיון טובים מאד. את העיקר הזה, שהיה חסר מן הספר, אמרה הציונות להביא, ואותו היא צריכה להביא. זה הוא הגיד הנעלם, הנים הנרדם, שהיא צריכה לגלות ולעורר. לפיכך – כשהיא הולכת וניסחת ונעתקת בעצמה מנקודה זו של תרבות לאומית, או כשהיא רוצה לעשות עיקר זה טפל ולהתהפך בעצמה לאוטומטיות קרה ונקפאה, היא מאבדת את עצמה לדעת.
אני מאמין באמונה שלמה, כי כוחות לאומיים-תרבותיים כאלה נמצאים בתפוצותינו. במשך התקופה הקצרה של הציונות החדשה, וכבר משנת השמונים ואילך, היו רגעים אשר אז נראו זעזועי הכוחות האלה, וכל איש מאתנו, שאוחז בידו את דופק האומה, יודע, שהם מצויים עדיין עתה, אעפ"י שנרדמו ונתפזרו, ושופעים וסוערים הם רק במקרים ידועים וברגעים ידועים באיזה משעול, באיזו סימטא של עבודת ההווה. אנו צריכים להם בשביל התרבות הלאומית השלמה, כמובן, במקום יחיד, ובמדרגה ראשונה שבראשונות, בארץ ישראל. רק תרבותנו זאת, תרבותנו ההיסטורית, המיוחדת לנו, אשר אותה צריך לדעת ולאהוב בכל זעזועי החשק ובכל הגעגועים של רוך ועדנה, ואשר בה אנו מוצאים את המבטא האמיתי האחד של נפשנו, את התוכן העמוק של ישותנו, רק היא תעשה את עבודתנו ארץ-הישראלית לעבודה שיש בה מרץ אמיץ ומרוכז, לעבודה אשר גם אם לא תמיד תהיה במידה אחת בכמותה, וגם אם הטכניקה שלה תזדקק למכשולים ולשינויים, אבל לעולם יהיו עמה שגשוג ופריחה, ובמעמקיה הכמוסים תצמח מעט מעט אומה עברית מחודשת, אשר נירה לא יאבד.
שמא יאשימוני, כי זאת היא התלהבות? אמנם כן! זאת היא התלהבות! כי מה היא הציונות יותר מהתלהבות? הכי הוא כוח של תקיפים בעלי זרוע, מורא-מלכות, גזרת עירין, אימת גבאים, תקנות של חובה, חוקי ברזל? אין הציונות אלא כוח רוחני דק שבדק, מורכב מאותם הדברים הלא נשקלים ולא נמדדים, כגעגועים, כאהבה, כתקווה, כהרגשת הגאון הלאומי, כהכרת הגוון התרבותי המיוחד, כדבקות חסידית בארץ הורים ובשפת הורים. אם מכלכלים, מרבים, מעשירים, משכללים את הכוח הזה, אז יש ציונות ויש ציונים, ואז – בואו ועשו ביניהם סדרים אלה או אלה, ואין ספק, שהסדרים הם נחוצים, ואין אף צל של ספק, שהציונים האלה יתנו גם כסף גם עמל וכוח ומוח, לפי שהציבור העברי נותן וחוזר ונותן, ומיליונים הוא מפזר אפילו לצרכים עוברים. אבל המבקש את התולדה הזאת בלי דאוג להרבות את הסיבות המולידות אותה, דמיונו כמי שמבקש את הפרי בלי נטוע את העץ.
אוי להן לבריות שרואות ואינן יודעות מה הן רואות! מדברים על אודות הדלדול והשקיעה ומיעוט פעולת הכרוזים ופחיתות ההכנסה, כאילו היה זה מקרה, וכאילו היה הקולר תלוי בראש העם. אין זה מקרה, ואין האשם בעם. כשרון ההתלהבות לא פס מקרב העם, אלא צריך לצרף את כל הכוחות המוכשרים לעורר את ההתלהבות הזאת. הרצל עורר את ההתלהבות ע“י ההוד והגדלות של נסיונותיו הפוליטיים, שנתנו מקום לתקווה, שהמטרה תושג במהרה, ומכאן – השפעת הכסף המועט, וכאן המוסדות שנוסדו. אנחנו צריכים לעורר את ההתלהבות ע”י חיזוק ההכרה הלאומית, ע“י העמקת התוכן, ע”י העלאת המחשבה אל האתר הזך, המאיר והשקט של רומנתיקה ארץ ישראלית, של חביבות האחווה העברית, ע"י הדגשת היסוד העברי בציבור. אנחנו צריכים להבריק בתוך היהדות הכללית בכל נגוהות הקשת של הלאומיות העברית, כי לכך נוצרנו.
הקונגרס שלנו צריך שיהיה עברי, הספרות שלנו צריכה שתהיה עברית, ההנהגה שלנו צריכה להיות מסלתה ומשמנה של האומה העברית. בדברים כאלה עשויה מפלגה לאַמת, לפרסם, להבליט ולסמן את תכנה המיוחד לה. בלעדי זה צווח מה צווחנו ככרוכיא בקונגרסים הראשונים כנגד ההתבוללות? מה הרעשנו עולמות? מה הבריאה החדשה אשר בראנו? קרא דגר ולא ילד? האם בזאת נתפאר, כי יש לנו איזו מיליונים? עיזי דבי טבחא שמיני מינאי! הרי אנו לגבי החברות האסימיליאציוניות עדיין כדיוגנס שמחזר עם חביתו… אנו צריכים לשמור רק מה שמציין אותנו, מה שמבדילנו מן התועים, מה שאנו מכניסים משלנו לתוך האוצר הכללי של עבודת הדורות, וזאת היא אך ורק תרבותנו הלאומית.
בחיי כל עם, כמו בחיי כל אדם, יש רגעים, אשר אז הוא בא להתבונן פתאם אל גופו, אל האני שלו, ועומד האני לצדו, ומסתכל בו, והוא רועד. שיבה כזאת, מתוך כל העיקומים והעיקולים אל האני, היתה לאומה העברית וצריכה להיות לאומה העברית – הציונות. מביט העם אל העבר שלו, לתוך הליל הארוך, ואל הנצח שלו, ומדבר פתאום לא כמו שמדברים כל אלה הבלועים והקלוטים בתוך ההווה, כי אם בשפתו שלו, ואז הוא טהור וגדול ונערץ… ככה עולה שלהבת החיים הלאומיים מעל לריקבון השיעבוד והקטנות המסואבת, ככה היא מלהיבה את הבחרות הרעננה וככה היא מחדשת את נעוריהם של הזקנים, ככה היא מזרזת עסקנים, ואז הם עובדים, רוכשים נפשות, וכשיש נפשות, מתרבה גם הרכוש… בתחומים העליונים מתהווה זרם הרוח המנשבת, בטרם היא באה לדפוק על שמשות חלונותינו; היא באה בהכרח, והיא דופקת ומצלצלת, ויכולה היא לבוא גם בסערה, ויכולה היא גם לנפץ את שמשות החלונות, אבל מוצאה ומקורה לא פה למטה, מאחורי החלון וסורגיו, כי אם שם במרום.
ככה נבראות שאיפות לאומיות, לא “למטה מעשרה”, כי אם ברומו של עולם המחשבה העברית, ששם עין הספירה של התורה הלאומית, ששם האביב הנצחי של נעורי הנשר. רצונכם בתכנית, קחו לכם את האמת הזאת לקו המידה, והתכנית תצא לכם מאליה! הנוסח לבדו איננו עושה כלום. הקול הנשמע והחוזר ונשמע: לא נשנה ממטבע שטבענו בבאזל – איננו מספיק. כבר הוסכם הדבר, וכמעט אין חולק על זה. אבל האם בזאת נצא ידי חובתנו? אמירת פזמון לבד איננה כלום. נעשה הדבר להרגל ולמצוות אנשים מלומדה, ונוסחאות רדיקליים הרבה יותר הלוא יש לנו מכבר, ואנו ממלמלים אותם, ואין הם מזיזים אותנו אף כמלוא השערה מהמקום שאנו עומדים עליו. אנו צריכים לאמת את הנוסח הזה בחיים עד כמה שאנו יכולים, ואם אין אנו יכולים לאמתו כלפי חוץ בעת הזאת, אנו חייבים לאמתו כלפי פנים.
נאמר בו, שארץ ישראל צריכה להעשות נווה לעם היהודי – אטו מילתא זוטרתא היא? נווה – כי אין אתם יודעים מה שייך לנווה? כל הסידור הפנימי האפשרי, כל תמצית החיים, כל סיפוק הנפש, כל הרגשת הדבקות והחיבור שנשתרש באדמה; והוּתנו כמה תנאים, שאין בידינו לקיימם, אבל ביניהם הותנה תנאי אחד, והוא, לחבר ולאגד את העם העברי; וכי אין אנו יודעים, מה שייך לחיבור ולאיגוד זה? צריך לחדור, לחטט ולהגיע אל הנימין העמוקים שיש בהרגשה לאומית, צריך להגיע אל “לוז”, שממנו “מציץ הקב”ה את החיים לעתיד לבוא" – והרי יש תכנית מלאה, עשירה, שופעת, והיא כל היצירה העברית, כל מה שאיננו מוגבל בארץ אחת ומצומצם בתוך תרבות זרה אחת, כי אם מה שהוא משותף לכל האומה – התרבות העברית, שהמתבוללים גוזרים עליה כלייה; השפה העברית, שמרשיעי ברית רוצים לסתום עליה את הגולל; האחווה העברית, שאין בה אותה ההתעקמות והזחילה הפנימית של הנפש הגלותית, הקופצת מאוגיא לאוגיא בלי יכולת ובלי רצון לחבר את היסודות העברים לשלמות גמורה אחת! באיזו מעשים של ממש תתגשם התכנית הזאת – הרי זו שאלה ממדרגה שניה. תשוב תתחדש הציונות כמו שהיתה, ישוב הרוח הנכון, תתהפך זו שכבת הערפל לגל זורם, לתנועה שיש לה המעוף, וראיתם פעם בפעם מעשים…
יעודו של הקונגרס איננו הגהה מדויקת ובדיקה מיקרוסקופית באותו הספר הגדול של התכנית הציונית, בספר החיים, אלא מעוף למעלה, רפרוף על פני הספר, הסתכלות מסביב. ההגהה המדויקת עשויה לסייע להבין עפ"י רוב רק את המלים, ולא את התוכן. החיפוש והמישוש אינם שייכים אל מציאת האמת, כי אם אל בחינתה ואישורה. בעלי הבחינה הם הם המוציאים לשוק את המטבעות של האמת, אבל אין הם החופשים המקדרים בהרים והמוציאים את הזהב ממעבה האדמה. הקונגרס – יותר שהוא עשוי לחלק מטבעות של מעשים מסוימים, הוא עשוי לחשוף את הזהב הזה בעמקי רוח העם. הוא צריך להשמיע את אותן המלים הפוריות, הכוללות, העושות תקופה, שיוצאות וטסות אחרי כן, ודופקות ותוססות ומזעזעות, ואחת מן הראשונות בין המלים האלה צריכה להיות הקולוניזציה ארץ הישראלית הציונית, הלאומית, אשר בה קשורה התרבות העברית בישוב – כשלהבת בפתילה.
רגילים היינו בסיסמות שאין להם טעם, באסימונים שאין להם צורה. עבודה מעשית בארץ ישראל – כאילו אפשרית היתה עבודה לא מעשית, כאילו המלה עבודה בעצמה לא הביעה כל צרכה את מושג המעשה! בל נוסיף לטחון קימחא טחינא דא! עבודה לאומית בארץ ישראל – זה הוא מושג תכניתי והגיוני, מפני שאפשר גם לעבודה אי-לאומית בארץ ישראל. אפשר – ואין זאת השערה, ואין זה דמיון מליצי, אלא אמת לאמיתה, ואחרים כבר עשו זאת, ואולי עוד יוסיפו לעשות זאת (ואנחנו נשמח על זה, יען כי סוף סוף זו היא תוספת-כוח לנו), אבל מה שאנחנו חייבים לעשות, צריך שיהיה טבוע בחותמנו, בין שהוא דבר גדול בין שהוא דבר קטן. לא גדלות הקומה עושה את האדם לאדם גדול, ולא ריבוי הכמות עושה את המעשים למעשים גדולים, אלא עצמותם המיוחדת והשלימה.
הרי אני עומד בנוף יפה, ומתפעל ממנו, אבל כשאני מנתחו לחלקיו, יהי יפה נוף היותר נשגב, יהי מראה שווייץ, מה אני מוצא בו? עפרים צבורים, אבנים תלולות, עצים, רגבי קרח, קו לבנת השלג במרום ההרים, עשבים וחצץ. הזמן מתחלק לרגעים, העם לבני אדם קטנים, האין-סוף לנקודות, אפילו הגאוניות – לרעיונות. הכל הוא דק ופעוט, וכמעט מגוחך בפירורו: את היופי נותן לנו רק החיבור, ההרמוניה, סך הכל, האופי המיוחד שיש לו. קרוע, מדולדל ונפרש מתוך שלמות זו – רוקם השטיח הבצלאלי, סוחט-הענבים הראשוני [מראשון לציון], והנער המשנן את ה“תרגיל” בדיבורו העברי; אפשר למצוא בו דברים שלא כתיקונם, אך אלה הם חלקי תמונה מתרקמת והולכת, וזה הוא הדבר היפה והחביב האחד שיש לנו בעולמנו.
ושואל אני: חוט-של-חן המתוח על תמונה זו – מה הוא? המן הגרנות הוא בא, או מן היקבים? – או אולי מן הצלצול העברי החי מן אותו היש העברי המתחדש? יעמדו כל אלה אשר ביקרו את ארץ ישראל ויעידו, מה הוא הדבר שהרעיד את מיתרי נפשם! מה הוא הדבר אשר הוליד בקרבם את ההרגשה, שנעשו לבני חורין, לו גם רק לרגע קטן! הלוא היה זה רק זיק התרבות העברית, זו הנאוה והמעונגה, שהבוערים בקרבנו אינם נלאים לשאול ולשוב ולשאול את שאלתם הסרבנית: מה היא, ושמצומצמי-ההבנה אומרים למחות אותה מספר הציונות! הלוא היתה זאת רק ההרגשה, כי שם הוא ערב יום התחיה, וכי העבודה שם איננה עבודה סתמית, כמתעסקים בעלמא, אבל היא עבודה שיש בה טעם עושיה ורוחם, עבודה לאומית! ואת אלה מי ילד לנו? את התוכן הזה, כמה שהוא דל בתחילתו וכמה שהוא עוד טלוא וחברבר בפרטיו, מי המציא? אך הציונות המזרחית, אך הציונות הלאומית!
ואם כל זה עודנו רופף ולא מבוכר – הנה מקום העבודה! הנה המטרה, שאליה חובה לכוון את הכוחות, להקדיש את היגיעות, להשפיע את העזר, להורות ולעוץ, להעיר ולזרז בכשרון ועוז, בהתלהבות וחיבה, בהמצאות וחידושים בלי עייפות, בשקדנות בלי ליאות, בהסתגלות רוחנית-שכלית עמוקה מהלהג הפרוטוקול אי שאין בו תוכן! הנה התכונה והצביון הכללי שהעבודה בארץ ישראל מצד הציונות צריכה להיות מצוותנו בהם.
כל הצלחת הישוב תלויה היא בזה. התקנות שבכתב, החברות הנוסדות באופן זה או אחר, בתי הפקידות והפרנסים והאפוטרופסים והמזכירים והגזברים והגנזכים ועיני העדה ופני העדה והמשרות הנתונות עליהם ואופן חלוקתן – אין ספק שהם דברים נחוצים; אבל סוף סוף העיקר, התוך, המכריע והגורם הראשי, לטובה או לרעה, הוא בעבודה ארץ הישראלית – הקומוניסט! אם הוא כאן, הכל כאן, אם אין הוא כאן, או אם הוא פגום ולקוי, אפשר לבלות במשך דורות כוחות וממון, והתוצאה תהיה גרועה וצנומה. אם תבנה בית-אבנים, אז כשהאבן היא רכה ומתפוררת, או לא מסותתת ולא כשרה לבנין, חכמת האדריכלים בתבניות שהם מציירים, ואופן חלוקת העבודה ודיני דיניה – לא יועילו.
כשיהיה לנו הקומוניסט הלאומי מן המובחר, החלוץ הלוהט כל ימי חייו באותו להט עמוק וסמוי מן העין, הכובש – בחשאי כאותו אילן משריש, שאין אתה מרגיש ושאין אתה שומע, כיצד הוא צומח, וכיצד הוא חותר ומחטט, ומפרק סלעים במעבה האדמה, אבל רואה אתה רק את תוצאותיו; הקומוניסט, שהוא ואשתו ובניו עובדים עבודה שאינה פוסקת בשדה או בבית, ויש להם חדוות העבודה ונהנים ממנה הנאת הנפש, ואין להם דבר קשה, ואין להם דבר מכוער, אלא עושים הכל בהתלהבות ובחיבה כאיש חסיד שועבד עבודת הבורא; הקומוניסט האמיץ, הבריא, המגושם, שאיננו יודע לא חטיפה ופזיזות תגרנית, לא פיקחות והלצה של יושבי קרנות בערים, לא רכילות של סימטא, לא עצבים גרויים ולא התרגשות יתרה כש“התינוק הוא חש בראשו”, ואשת קולוניסט כקומוניסט מבקשת הכבוד וההנאה לא בתחיית אותם המנהגים המתוארים בפרשה שבספר ישעיה, אך מתפשטת מן הצעצועים ומשתחררת מן ההבלים, ומוצאת את היופי שבחיים ואת תוכן החיים בטיפול שהיא מטפלת בביתה, בגינת הפרחים הקטנה שלפניו, בצאנה ובבקרה; וכתכונת האבות תכונת הבנים והבנות – הכל איתן ומתום, הכל מסודר, מרוחץ למשעי, מסתפק במועט שבמועט, עובד כנמלים, בלי אנחות, בלי ענני התוגה והשממון.
אם תהיה לנו תרבות כללית זו, שאין שום ישוב יכול להתפתח בלעדיה, אף אם יפוזרו לצרכיו מיליונים, ויכול הוא להתפתח עמה גם בלי מיליונים, – אז צריך שתהא מאורגת ומרוקמת עם תרבות עברית-לאומית, לא חיבור מוכני, כי אם חיבור חימי, כלומר, שהקומוניסט הזה יהיה דבק בעמו, בארצו ומצויין ויודע הכרת ערכו וישותו, כמו שמרגיש בן כל עם אחר את שלו, לא לגדוש הסאה ולא למחוק הסאה, לא שוביניזם, או אותו נציונליזם חובלני של כיתות-גויים ידועות, ולא קרירות וחוסר צביון ועם עצמי, אלא הרגשה לאומית חזקה, טבעית, שאיננה נותנת מקום לשיעמום, לספיקות, אלא עושה את מעשיה בלי כחל וסרק, בדרך הטבע, מפני שאי אפשר לה באופן אחר.
כשיהיה לנו הטיפוס הזה של הקוויקר האנגלי, כשהלך לברא את היערות העבותים בקרקע בתולה שבאמריקה, או של הבואר ההולנדי, כשהלך לטרנסוואל, הטיפוס המתעצם ועומד על דעתו בכל קשיות ערפו, השלם והמצומצם בתוך עצמו בעומק טבעו ואמתת אופיו – גבר-בגוברין עם שרירים וידיים, ואשה גם היא, וזוגות זוגות הללו יולידו בנים כדמותם, והבנים יהיו חזקים וטבעיים עוד יותר, ותחת עידון החושים ופינוק החיים וחידוד השכל וזיכוך והאצלה והפשטה, יבוא שם מה שאנו חסרים: החיבור אל הטבע בלי מחיצות, השיחרור מכל אותה האמצעיות שיש בנו, השכליות הדקה והנקרנות והספקנות המחלחלת והשיבה אל הממשיות – אז, אל תטעו לחשוב, כי מתוך הממשיות הזאת ייוולדו לנו הדיוטות. לא! מתוך ממשיות זו ורק מתוכה יאיר ההוד שבחיים, תיבקע שירת החיים; עליה יתרקעו הלוך והתרקע השדרות הסדורות זו על גב זו של טוב ויופי. מעשר כהונה זו יינתן; אבל צריך שיהיה כרי של תבואה להפריש ממנו. המצאות ושיטות אקונומיות, לא גידולי חוץ ומתוך ספרים, אלא גידולי קרקע ומתוך החיים והנסיון העצמי, יהיו; אבל צריך, קודם כל, שיהא המון עובדים רבים, חזקים, קבועים וקיימים.
וכשיהיה לנו טיפוס זה, אז יהיה לנו יותר ממה שיוכל הפרמיה-מיניסטר התוגרי לתת לנו; אף אם יתווספו עליו כל שאר הפרמיה-מיניסטרים שבעולם; או אם לא יאבה לתת לנו – מיאונו אינו מזיק יותר ממה שרצונו יכול להועיל. יתנו רשיונות, או יגזרו גזירות – דבר זה לא מעלה ולא מוריד. אפילו בשעת חירום, יש יהודים בארץ ישראל, ויש יהודים בתוגרמה, ומהם נברא את הטיפוס הזה. רק העבד הנרצע איננו יכול לעזור לעצמו, אם שיברה העבדות את לבו וקרעה אותו לגזרים; האיש החזק והמזויין בכלי מלחמת הקיום עוזר לעצמו. וכי אין אנו עוזרים לעצמנו אפילו בגולות, במקום שם על כל צעד מטילים עלינו גזרות כבידות כקורות בית הבד?
עפ“י הדינים הרבים חייבים היינו כליה ומיתת רעב במקום זה ובמקום אחר, עפ”י הדין חייבים היינו על כל פנים פרישת דרך ארץ – ובכל זאת נושאים ונותנים ועוסקים ומולידים בנים ומחנכים אותם כהוגן, מפני שזריזותנו נעשתה מומחית ביותר; והרי אתה רואה תמיד מלחמה, מעין התאבקות תחרותית בין ההגבלות מצד זה ובין זריזותנו, כשרוננו, עקשנותנו (או איך שתקראו לזה) מצד אחר, אלא שהמרץ הזה כאן מביא אך תועלת לחיי שעה, ולתכלית לאומית איננה מביאה. למרץ דוגמת זה, אבל ממין אחר ובתבנית אחרת, אנו צריכים שם במקום התכלית הלאומית, מרץ של ברזל ושל השתרשות, שיכריח את כל המלאכים הרעים לענות אמן, שיכוף את הממשלה ואת השכנים לפנות אל המקור המשפיע הזה ושירומם את העובדים לאותה המדרגה, אשר עליה לא יצטרכו לחסדים, ולא יפחדו מפני הגבלות.
תחת ההתפארות אנו מריכים להיכנע ולהתוודות: הטיפוס הזה איננו עוד בקרבנו! יש אך ניצוצות: יש, בלי כל גוזמה, קומוניסטים נפלאים, מנוסים, אבל אין קומוניסטיות שוקדות וחרוצות, סבלניות, ענוותניות, מוכשרות לכל עבודה ואוהבות כל עבודה; או יש בני קומוניסטים, שמעמידים צביון חדש של בני ארץ ישראל באמת, אבל אין ביניהם רבים שמעשי אבותיהם בידיהם; יש בעלי התלהבות, אבל ההתלהבות היא כזו של תבן, מהבהבת ודועכת; יש בודאי מרטירולוגיה ארוכה ונוראה, שעוד לא קם היסטוריון לכתוב אותה. ואל תחשבו שההיסטוריה העברית לא תשים בנאד כל טיפת דם ודמע ולא תהפוך את כל אותן עטרות הקוצים לכלילי יופי – אבל יש גם התגדרות מגוזמת מצד רבים, כאילו כל איש מהם, לו נשאר בגלות, היה נהנה מכל טוב ונתעשר וישב עם נדיבים, ומכיוון שעלה לארץ, הרי הוא קרבן ושופרא דבלי בארעא וכו'.
יש עובדים בעצמם, אבל הלוא ישנם רבים, שמעבידים אחרים, ומאן ניהו אחרים? לא תמיד יהודים. הטיפוס הטוב והמעולה, שאנו צריכים לו, עודנו אך מתרקם, ונמצא עוד במצב שפירי, ועוד רבים בו החסרונות והליקויים; יש ההתפתחות ניסחת ממקומה ונוטה לצד פרקמטיה בעל-בית’ית; ויש אשר קומץ של אנשי עבודה נוטה מן ההתפתחות הטכנית החקלאית לצד הציבורי-העיוני, ויש… ויש… עבודת חלוצי ישוב (בסיפורי מעשי בראשית של כל העמים יסופר ע"ד נפילים ובני ענק שהיו בתחילת העולם, ובזה צפון רעיון עמוק ואמיתי, שבתחילת כל ישוב בני אדם צריכים להיות ענקים) – לנו, אנשי הטיפוס הגלותי המדולדל, הרי היא עדיין… אגוז קשה לשן רעה…
ועוד ישנם אנשים שואלים בתמימות: מה לציונות לעשות? תכנית שלה היכן היא? תתן תכנית ברורה, ואז תנצח.
הרי תכנית ברורה! תכין הציונות יסוד המעלה מן המובחר! תתן היא את ההערות ואת הלימודים ואת הזירוז, כיצד להבריא, לחזק ולשכלל את הטיפוס הקומוניסטי שלנו! תכין היא את החומר היקר הזה באגודות שיש לה, בחו“ל, בא”י, בכל מקום! לזה אין מיליונים דרושים, וזה הוא יותר ממה שמיליונים יכולים לתת.
הבארון הירש, בשעה שנזדעזעו עצביו כשנסתבך בשאלות האדמיניסטרציה הרעה והטובה, שצריך היה להחליפה עשרת מונים, משמר נכנס ומשמר יוצא, כבלשכת פלהדרין, וכשהציגו לו הטענות והתרעומות שהלכו הלוך וגבור, במידה שהוא הרבה לפזר את המיליונים, קרא פעם אחת: מי יתן לי בשביל ארגנטינה… ישועים! כוונתו היתה על אותם הישועים, שהולכים לקצווי ארץ, למדינות-ישוב הפראיות ולמדבריות, חמושים בשריון האמונה והסבלנות, ואתים ומזמרות בידיהם, והם מעבדים את אדמת הביתה אשר מסביב, ובאשר הם – שם צומחים ישובים, והשממה עוטפת עשב ובר, ותחת מערות ונקיקי סלע ובתי חומר, שהיו הפראים או חצאי הפראים מתגוללים בהם, נבנים בתי עץ ובתי אבן נאים, וההתרשלות והעזובה מפנות מקום לעבודה ולחברה. אנשים כאלה יש שהם הולכים בלי מיליונים, רק בשרירים איתנים, בידיים עסקניות, בכשרון ההסתגלות לתנאי חיים חדשים – למקומות חדשים וריקים, או לתוך סביבה צוררת ונכריה, ועושים שם גדולות, מתחבבים על הבריות, ומפיצים קרני אור וחיים מסביב, ומה גם – כן בודאי חשב הבארון ההוא בלבו – כשמשפיעים להם כל כך כסף ועצה וסדרים!…
והבארון אדמונד רוטשילד, הנדיב רחב-הלב וגרוי-העצבים, שחפץ לעשות גדולות, ונכשל גם הוא באדמיניסטראטורים, והמיר אותם, וחזר ונכשל, וחזר והמיר, עד אשר קצרה נפשו בעמלו, ומסר את הדבר לאיק“א – כמה פעמים השמיע גם הוא את אותה המחאה, את אותם הגעגועים – לא לאיזה רשיון חדש, אף לא למיליונים, שאנו מתגעגעים אליהם ורוצים לאספם ע”י פרוטות, בעוד אשר הוא – הלוא היו בידו, אלא הגעגועים לאותו יסוד-המעלה מן המובחר, שאין בו חיכוכים ותסיסות והצטננות, אלא התאמצות שאינה פוסקת!
ולא יכלו למצוא את היסוד הזה, מפני שלזה צריך העם להתעוררות אמיצה וקדושה. זה הוא הדבר, שהציונות אמרה לברוא; זה הוא הדבר, שהיא צריכה לברוא. הרי תכנית!
אם אין הציונות מספיקה את החומר הזה, הרי היא באמת “בארון הירש בלי מיליונים”, ומה כשתאסוף עוד מאה אלפים, ועוד מאה אלפים, ותניח אותם באוצר? שדבר זה הוא מועיל – לית מאן דפליג, אבל האם בשביל כך נוצרה הציונות? האם זה היה האידיאל, אשר אליו נשאנו את נפשנו? אין זה עיקר, אלא טפל-שבטפל: אין זו האל“ף שבאלפ”א בית“א של העבודה הציונית, אלא התי”ו שבה!
חלילה לשכוח, ואם עשויים הבריות לשכוח, חובה להזכירם בכל עוז, שלא לעשות את העיקר טפל ואת הטפל עיקר. תעודת הציונות איננה לחקות במידה מגוחכת-קטנה מה שעשו בעלי כסף גדולים פי אלף ממנו. תעודת הציונות היא לעשות מה שהם לא יכלו לעשות: להספיק את אותו הטיפוס של קולוניסט, שהם לא יכלו לבראו בכל עשירותם, בכל אדמיניסטרציותיהם ובכל סדריהם. הציונות תוכל לעשות זאת ע"י הכניסה רוח חדשה לתוך העם, רוח טבעית, לאומית, תרבותית, רוח מיוחדת ומחברת, מפשיטה את העקמומיות שבלב.
וכיצד תעשו זאת בלי תרבות, בלי הוראה, בלי השפעה רוחנית וחינוך וספרות מסוגלת לכך? כיצד?
האם יש מוח בקדקדם של האנשים הבאים ואומרים: תרבות? לא! חס ושלום! דבר זה עתיד לנגוע אל הדת! אבל כיצד עתיד הדבר הזה לנגוע אל הדת? האין דתנו כולה תרבות, כולה מוסר, כולה כרוז אחד לעבודה, לחיים לתחיה? עשו את התרבות עפ"י הדת, עשו אותה בהתאמה אל ההשקפות ואל המסורת לפי המובן והמקובל בין הפלגות השונות שיש בנו, אבל עשו אותה! אין לנו לכוף הר כגיגית בנוגע אל ההשקפות והמנהגים שהם לא מתמול, אך זה מאות שנים, שונים ונבדלים מעט או הרבה, בכל הארצות ובכל המעמדות – אבל להוציא את העיקר הזה מן הכלל, מה יישאר?
כמה לא מרגישים האנשים, כי כשהם עושים את הציונות ריקה ונבובה, כשהם מוציאים ממנה את תוכה, ומניחים רק את קליפתה החיצונית, הם הם אשמים, שהיא נעשית קפואה, שרופה, אנמית, שחופה וכמושה! הם הם הגרמא בנזיקין! הם הם העושים את הציונות כמצולה שאין בה דגים.
וכשהיא נעשית כך – מוציאים כרוזים לבטלה בדבר התרומות והנתינות. וגם אם יכתבו כרוזים בכל רגע, וגם אם יציבו מכונות חוזרות-חלילה בנייר שאין לו סוף, שתמלאינה את כל העולם כרוזים, האם בזה יירפא לנו?
צריך לפתור את השאלה העיקרית: אם הציונות היא מלאכת יד, או מלאכת מחשבת? ופתרון יש אחד: הציונות היא מלאכת מחשבת, מכיוון שהיא מלאכת מחשבת, המוח צריך לעשותה.
והמוח גוזר, כי כשאנו רוצים באגודות ציוניות קיימות, אנו צריכים למלא אותן תוכן, להספיק להן סיפוק-נפש, לתת להן עבודה, לבל תלכנה הלוך והצטמק, הלוך והתנוונן. בראש העבודות האלה עומדת הכנת העם. כבר נשמע דבר זה באחד הקונגרסים, אבל אין יוצאים ידי החובה בהשמעות קול. הסיסמא צריכה להיות לתכנית, התכנית – לשורה של מעשים. ואם יהיו חילוקי דעות – יהיו! טובים חילוקי דעות מאין-דעות. הרוצה לקטוף שושנה, לא תעלה על לבו יראת שמיר ושיית.
אין מפלגה בעולם, שהעומדים בראשה יסתפקו אך בסידורה, בחקיקת חוקים ופסקי דינם על דבר אגודותיה וסניפיה, או בהוצאת כרוזים אליה – שתתן, שתגבה, שתגבה, שתתן. כל מפלגה צריכה, קודם כל, להיעשות: החומר האנושי צריך שייברא בלי הפסק ע“י לימוד ושינון וחינוך, ע”י ניצוח הדעות המתנגדות וקביעת דעות חדשות ובירורן וליבונן והעמקתן ושיכלולן, חיבורן וקישורן עם החיים, בכוח כל הכשרונות, בסיוע כל המוחות המעולים, בכל מופתי המדע בכל אופני ההסברה, בכל מיני יצירה מקורית לפי טעמה ורוחה של המפלגה. זאת היא מה שקוראים בשם הנהגה, השפעה. הסידור הוא קל מאד, כשיש רק מה לסדר. אפשר אז למרק ולצחצח ללטוש ולייפות, אבל אין להקדים סידור לבריאה.
אפילו המפלגות הלקויות בהתבוללות הבינו את האמת העמוקה, שהרעיון קודם לכל, ושבראש התנועה צריכים לעמוד אנשי הרוח. ברוא בראו הטפה של התבוללות, שכבשה, זה דורות אחדים, את רוב הבמות וגבעות-המורה בישראל; פרוש פרשו את מצודתה על חכמת ישראל, ויעשו בה גדולות, והטילו בהן גם את הטעם-לפגם של שיטתן; ברוא בראו ספרות רחבה, ובשביל כך, ולא ע“י סידור שטחי ותקנות שנקל למצוא בפנקס כל חברה, וגם לא ע”י גביות וקופה ורואי חשבון – כבשו את הרוח, רכשו את הלב, את הדעות, ומתוך כך נמצא גם השאר. השאר נופל מתוך כך לפה כפרי שגמל מן האילן.
אפילו “אליאנס” זו, שאנו מלמדים עליה חובה בתקופתה האחרונה, מפני שאין רוחנו נוחה מאופן התיחסותה אל תביעותינו העבריות – האין אתם יודעים, במה כוחה גדול, ובמה עשתה את כל החייל הזה במזרח? רק בעבודתה התרבותית! רק במאות האסכולות שיש לה, רק בהשתדלות ההוראה והחינוך לפי רוחה, רק בהעמידה ובייסדה את יסוד המעלה שלה, העולה אל מטרתה היא!
ובשעה שאפילו המתבוללים, שהטעם העברי לא עמד בהם עוד, בכל גביריותם ונכריותם וקרח המטריאליזמוס הנטוי עליהם, בכל שפעת מיליוניהם ומרותם ואדנותם וכבלי משמעת פקידיהם, אף-על-פי-כן מבינים הם, כי כל אלה אך נרתיקים וחיפויים ולבושים, והעיקר הוא הצד הרוחני וכיבושו, המקצוע החינוכי והחזקתו – אנחנו, הציונים, הרוצים להיות שופרא-דשופרא של אומה זו, אשר כל שורש נשמתה ועוז חייה הוא המחשבה והספר, אנחנו – בגוד נבגוד בעיקר החיובי והטבעי הזה, ובעיוורון עקשני וטמטום הלב והיסח הדעת מכל מה שגוזר השכל והנסיון נתגשם ונתגלם ונגזור כליון לרוח, ביטול ודילדול, שיעמום ועצלות, התרשלות ויאוש לכל העבודה הרוחנית, שריפת נשמה וגוף קיים? האמנם ככה נרד, ככה נפול פלאים?
היה לא תהיה זאת! כל עוד לא כבה זיק החיים האחרון בקרבנו, כל עוד לא פס הניצוץ האחרון של שאיפותינו ומגמותינו, לא ניתן את השממון של ריקות הנפש להחזיר את עולמנו לתוהו ובוהו ולשים את מחננו לגל של עצמות, ואת הסתדרותנו, אשר אמרנו בצילה נחיה – לקופה אבטומטית! חלילה לנו לשקוט על שמרינו ולמצוא קורת רוח בעניות זו, בירידה זו, ולחדול מהתפלא, מהטיל ספק, מהתבונן! הפליאה היא סיבת הדעת; הספק הוא מבוא לחקירה ולהתבוננות, כי מי שלא יתפלא לא יחקור, ומי שלא יעיין לא יצעד קדימה, לא ישכיל, לא יתקן, ולעולם לא ישיג את מטרתו.
שלטון, משמעת – טוב ויפה! נעשה ונשמע! אבל מה נשמע? ומה יצוונו לעשות? מה יועיל, אם נסתדר אלף פעמים ככה או ככה, כשמספרנו הוא דל, ומעשינו פעוטים, ואין אנחנו נוגעים אל עיקר הדבר אשר עלינו לעשות? מה יועיל, אם שיטה זו, אופן זה איננו מביא אל המטרה, ביחוד לנוכח הכוחות החיצונים? אין איש מקפיד יותר על כבוד חברו ממנו, והרי זו אמת אלפ“א ביתי”ת, שאנו צריכים לכבד זה את זה, ובוודאי שאין אנו מקפחים שכר זכותו של זה ושל אחר, שעשה או שעתיד לעשות, אבל אל נרבה לדבר ע“ד תכסיס, ואל נשים את עצמנו לצחוק! עולים בזכרוני הדברים שכתב ר' קלונימוס הזקן בזמנו ע”ד הקהילות: “הענין אצלי כתינוקות של בית רבן, המשחקים ברחובות עיר בקיץ בתוך הצהרים. כוונתם לשים עליהם רב או מלך, והיה זה אשר בחרו בו יקבלו עליהם את עול מלכותו באימה ובמוראים גדולים, וגם הוא תועה בעצמו ויתברך בלבבו כי עלה לגדולה ושער בנפשו שהצליח למלוכה, ורם לבבו ושכח אם כבודו מתמיד, או שחוק עשה לו אלהים. אך עוד מעט בעבור המנחה בקום המלמד ממשתה הצהרים יבהלם לבוא לפניו אל הלימוד, יפרדו איש מאחיו מהמעמד ההוא שווים במדרגה כראשונה”.
אולי קשים מעט הדברים האלה לנו, אבל טובים הם מן הרעל המתוק של חנופה, טובים הם מאותה ההתרפסות והזחילה, שעל אודותיהן אר“ש ב”א א"ר חנינא: “לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה שנאמר היו שריה כאילים לא מצאו מרעה מה איל זה ראשו של זה בצד זנבו של זה אף ישראל שבאותו הדור כבשו פניהם בקרקע ולא הוכיחו זה את זה” זה הוא חוסר הבקורת, דרישת התכלית. חלילה ליהודים בעלי שכל, בעלי מוח לחדול מדרוש בכל דבר את התכלית, מזכור בכל ענין את מקורו, את תולדותיו, ולהיות כאותן הגייסות של גוים, שאין להם בעולמם כלום אלא תכסיס. כך גזרו וכך עשה!
גם אנחנו לא נוכל להיות כצאן בלי רועה: גם אנחנו צריכים להנהגה, אבל הנהגתנו שלנו יכולה להיות רק רוחנית ושכלית. אי אפשר ואין רשות לתת לעמנו רוח אחרת ותכונה אחרת. עם-התורה איננו יכול להתהפך ללגיון רומי. הוא מוכרח עפ"י נטיית רוחו, להיות מעיין תמיד, ורק גדולי-הדעה יכולים להשפיע עליו. והציונות הן לא נוסדה לבטל את התכונות הלאומיות, כי אם לחזקן!
אין אנחנו עוזבים את תכניתנו המסויימת, שהיתה לנו בימי הרצל, אך אנו נותנים את לבנו למלאותה ולקיימה. מנהיגנו הגדול, יוצר רעיון תחיית עם ישראל באופנים חדשים, מת. מותו, שעליו יבכו מיליוני אחינו, פצע את לבות כולנו, לבות כל אלה, שעמדו סביב דגלו ותחת פקודתו, פצע עמוק, שותת דם, פצע, שאין לו רפואה עולמית. הוא מת, אבל חי חי רעיון התחיה – כי אין קבר בארץ, בו האמת תוכל להיקבר. עומדים וקיימים מוסדותינו, אלה כלי התשמיש, שיצר האמן העממי הגאוני כדי לגשם על ידם את רעיון התחיה. בחייו החזיק הוא את התנועה באמצעים שהיו מסוגלים לו ולפי מצב זמנו. עתה – חוב קדוש מוטל עלינו לשאת על כתפותינו את כל מה שנשא הגיבור-הענק על כתפותיו הוא. צריכים אנחנו להגדיל את התאמצותנו עשרת מונים, להמשיך בלי הרף והפסק את העבודה שהחל הוא, להקדיש לענין הלאומי את כל כוחותינו ולאחדם לכוח אחד גדול, מעין אותו הכוח האדיר שהתגלם בו. עלינו להזדיין עתה באותו עוז הרוח ובאותה האמונה החזקה בקדושת רעיוננו ואפשרות התגשמותה, שהתגלו בחייו. אמונתנו בעצמנו ובתחיית עמנו היא הערובה היותר בטוחה להשגת מטרתנו.
אבל כיצד, ועל ידי איזו מעישם? אין אנו חפצים ואין אנו יכולים להמשיך את העבודה באופן אשר התווה הוא. יורשים הגונים, כדאיים לאותה הירושה הגדולה שהשאיר לנו המנהיג הכביר, לא נהיה, אם נחקה את מעשיו, לא לפי רוח המקום ולא לפי יכולת השעה. וגם בדבר הזה אינו דומה דרכו של עם הארץ לדרכו של תלמיד חכם: עם הארץ כשהוא יודע איזו מלה, הוא ממלמל אותה, ואיסתרא בלגינא קיש קיש קריא, ודי לו, ותלמיד חכם מבאר ומעמיק ומשנה ומתקן. ידועים דברי ר' משה בן נחמן בהקדמתו לספר המצוות, “כי רחוק ממנו להיות לראשונים חמור נושא ספרים, תמיד יבחר דרכם ולא ישא פנים, כי ה' יתן חכמה בכל הזמנים, ובכל הימים לא ימנע טוב להולכים בתמים”. עד כאן לשונו. והרב ר' יאיר חיים בעל ה“חוות יאיר” כתב: “וכן ראיתי ממחברים שבכל דור ודור שקדמוני לא נמנעו להשיג על גדולים שלפניהם בכל אופן המועיל, ואף כי ידעתי שנגרע ערכי מערך המחברים שקדמוני, מכל מקום הרי כל אחד קיבל שלו מסיני, וגם לצעירי רועי צאן כמונו הונח מקום להתגדר בו, לכן אבחר דרכי, אחזתיו ולא ארפנו, כי תורה היא ואין מחניפין לשום אדם”.
זאת היא דרך חכמי האומה ביחס אל הדברים היותר קדושים. זה הוא הרוח העברי! והרוח הזה ראוי הוא שינהל אותנו גם בדברי האומה ותעודתה, גם בביאור הנוסח הבאזילאי ובכל אותם הדרכים והמנהגים, שהיו טובים ודרושים לחפצם בימי הרצל, אבל כעת צריך, בלי שנות את השאיפה העיקרית, לבקש את תמורתם. לא פולחן עם-הארצי נפלח לגברא רבה כהרצל; לא היו בין מעריציו אדוקים בו יותר ממנו, לא היו אוהבים אותו יותר ממנו; אבל אנחנו נכבדהו, כמו שנושאי הרוח הלאומי בעמנו היו מכבדים את גדוליהם – בכבוד, אבל גם בעיון וחקירה וביקורת. מכיון שהציונות היא תמצית היהדות, היא צריכה לנהוג – לא מנהג “בעריכט” של “פעראיין” אשכנזי עם ריקנות וגוזמה ורקלמה כנהוג. אך מנהג התורה היהודית, שיש בה שכל וחקירה, ושמעיינת תמיד בעיקר הדברים ובתכלית, אם יכולים דברים הללו להביא לתכלית זו, או לא. תורה היא וללמוד אנו צריכים!
אמרנו, שנעשה יותר מחובבי ציון. מה אנו עושים יותר? במה נפלינו מהם? אמרנו, ואנו אומרים עוד, והדבר הוא נכון ונכבד, שאנו צריכים ל“ארגן” את העם. – במה אנו מארגנים אותו? – “ואם לא ידע האדם את נפשו – אמר הראב”ע – חכמת מה לו?" ואם לא תדע מפלגה את תכניתה, אנו אומרים, איזו תכנית יש לה? אבל לנו יש תכנית, ומתחילת הציונות אנו מכריזים עליה, וביחוד כעת – אין תכנית אחרת! אדרבה, ילמדונו רבותינו איזו תכנית אחרת יש! כל חכמי מזרח ומערב לא ימצאו תכנית אחרת.
חייבים אנו להביט בעינים פקוחות על הדרך אשר נוכל אנחנו ללכת בה, והדרך הזאת היא רק דרך ההכנה המודרגת והסדורה, הכנת העם ע“י תרבות טובה, ישרה, לאומית, ובאופן היותר טבעי והיותר בטוח, אם גם בלי קפיצות ודילוגים, מסוגלת הכנת יסוד-המעלה לקרבנו אל מטרתנו הגדולה. ע”ד עבודה כזאת נאמר: הווה חומט בעצה, ובן רשף במעשה! מעט עם מעט יעלה רב, אף נטף גשם יעשה חור באבן.
בלב רחב ובנשמה יתירה, בכוחות רעננים וחדשים, מצורפים לכל הכוחות המנוסים והטובים הנמצאים מכבר, בלי שום כיהות של רפיון וטשטוש של ספיקות, אנו חייבים לגשת אל העבודה הזאת. אין אנו צריכים לברוא יש מאין. הטיפוס של העובד השקט, היוצר, המחדש, איננו עוד שלם ומוצק ומחובר, אבל חלקיו ויסודותיו נמצאים, וצריך רק לצרפם, לזככם, לחברם! אין לך עיקר גדול מזה בתכנית הציונית; אין לך קידוש שם הציונות באופן יותר מזהיר ואדיר מזה. יראה עמנו, שהציונות, אם אין בכוחה להמציא במהרה עשיריות מיליונים ממון, היא ממציאה את החלוץ היהודי הלאומי בעל הרצון האדיר והשאיפות הלאומיות. החלוץ הזה צריך שיצא מתוך האגודות; האגודות צריכות לאסוף, להעשיר ולשכלל את הגנזים הרוחניים; כנגד הגסיסה הרוחנית הארוכה, שאנו רואים בחברות המתבוללים, כנגד ההתנכרות וההתכחשות לתרבות העברית, לדעת העם ושפתו וקורותיו, רעיונותיו וחזיונותיו והכרת ערכו, כנגד התרגומים והפזמונות והשבלונים התפילים, שאנו רואים ביניהם באגודות הציוניות צריכה לנבוע כמעיין חי הדעת העברית, לצלצל, בענבל-זהב בפעמון-כסף, שפתנו הלאומית; כנגד האסכולות, שאחרים מייסדים במזרח, להכניס שמה אנדרלמוסיות קולטוריות, לפזר ולפרק, אנחנו צריכים ליסד בתי ספר עבריים ביתרון הכשר התרבות הכללית והעברית, שהמזרח העברי ייבנה ויתבשם מהם.
ככה נעשה את דרכנו בביטחה, במעמקי היצירה הלאומית, לפני ולפנים, באותן השדרות הסמויות מן העין, אשר בהן ורק בהן מניחים את האשיות לבנין העתיד! ככה נקיים את המרומז בתכנית הברזילאית, שאנו “מארגנים את העם העברי” – אלה האותיות היקרות, שנשארו, לצערנו, עד היום מרחפות באויר!
1911.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.