(בנשף ההסתדרות העברית בניו-יורק, אדר תרפ"ו).

השם “כנוס הרוח” הוא כולל ומחייב יותר מדי; רחב ועמוק, ולפיכך אגע רק בפרטים.

יש לפנינו עם מפוזר ומפורד, מפוזר במקום ומפורד ברוח, הוא אינו נמצא מרוכז במקום אחד, והנה נתעוררה בנו השאלה “עת כנוס”, מה שקוראים גאולה, בנין הארץ, תחיה וכל שמות הנרדפים – פירושם “כנוס-הרוח”, כלומר “כנוס האומה ורכוזה במקום אחד”. משמע שרוצים להשוות את העם לגוף חי, כשם שיש גוף ונשמה לכל איש – כך האומה יש לה גוף ורוח.

כל הקנינים התרבותיים וכל הקנינים החמריים נאחדים כולם, קניני-הרוח הם בבחינת גוף ונשמה. האדמה היא המקור, היא המעין שאינו פוסק לכל עניני החומר, והלשון – קרקע הרוח, משם הם באים ואליה הם שבים. בלי רוח אין גוף כלל, זהו צרור של עפר ואפר. הגוף הוא גוף דוקא כשהנשמה שוכנת בו, ונשמה היא נשמה רק בשעה שגוף קיים.

אני אומר זאת דוקא כלפי רעיון מקובל אצלנו. כשמדברים על דבר יצירות הרוח של האומה – מתכוונים כלפי יצירות ספרותיות לכל צורותיהן השונות, הן של שירה והן של פרוזה. אבל באמת אין הדבר כן. האומה משקיעה את נשמתה בכל יצירותיה, לרבות גונים שונים של הלבשה, מאכלים וכדומה, ונשמה זו שוכנת גם בכל יצירותיהם החמריות. הנשמה שוכנת לפעמים גם בצפרני האצבעות, אבל בכל זאת קבעו לה מקום במוח, כי הדם הוא הנפש. בחרו בלשון שהיא עצמה אצילות רוחנית. הלשון איפוא היא קרקע הרוח, מקום משכן הרוח, לפיכך אני קורא לה ארץ-הרוח. הלשון באה מעין אצילות שניה בה משתקפים כל חיי האומה. הקדמונים יחסו גם לקול ערך גדול וחשיבות מרובה, מאחר שאי-אפשר לגוף בלי נשמה, ולהיפך – כשאנו מדברים על כנוס האומה, בעל כורחנו שנדבר על כנוס-הרוח. אף הם המציאו את המושגים “לוגוס” “מימרה” “מאמר” – כל זה הוא ענין עמוק.

יש הבדל גדול בין הפירוד והפזור. בנוגע לפירוד – הרינו גרים בארצות שונות ומשוקעים בחיים זרים ובתרבויות של אומות שונות. משום כך הפרובלימה של כנוס במקרה זה היא פרובלימה קשה וחמורה יותר, קשה יותר מפרובלימה של כנוס האומה. יש עם שבמשך כמה מאות שנים יצר יצירות חשובות ובכל זאת מפורד הוא מצד הלשון. אצלנו רק העברית משמשת יסוד ושורש. כל מה שנוצר בלשונות נכריות, אין לו כל קיום, אם לא נתרגמהו אחר כך לעברית. נפלא הדבר; כמעט כל היצירות היו מחוברות לשורש אחד, מסובבות על התורה, התנ“ך שמש יסוד ושורש, סדן וגזע, לכל שאר היצירות. היתה איזו נטיה בכל הזמנים ובכל הדורות לתמוך את סוכת יצירתם הקטנה אל היכל היצירה הגדול – התנ”ך. עוד מימי קדם בהיות ישראל שרוי על אדמתו ועד ימי ההשכלה, היתה כל הספרות שלנו ספרות קבוצית ולא מספרים בודדים נתחברה; לכל היה קשר עם התורה, ואיני אומר, שאין כאן מקרה ואין כאן אדיקות סתם, אלא יש כאן אינסטינקט בריא. הרי אין לשכוח, כי הפרוד, הפזור שלנו משבר אותנו ומפריד אותנו. כל קטע נמצא בגוף אחר של האומה, הפירוד עושה אותנו קטעים קטעים, וכל השברים הללו נעשו זרים זה לזה. ואילו לא היה לנו דבר ויסוד מאחד אפילו מצד הצורה החיצונית – לא היינו עומדים כאן ומדברים על “כנוס”. איזה אינסטינקט פנימי שמר על הלשון העברית שלא תהא מדוברת, אלמלא כך היו לנו עכשיו עשרים לשונות עבריות, דיאלקטים שונים והברות שונות דוגמת הלשון הסורית. כל לשון זרה היתה אז נכרת ומבצבצת בעברית. איזה חוש טבעי שמר על לשוננו, שתשאר לשון הספר, הספר שמר על אחדות-הלשון – ויש לנו עכשיו שפה אחת. את כולם הכניסו לאוצר הפקדונות של האומה כולה, דוגמת אותה גפן של זהב, שכל אחד היה תולה בה את אשכולו. כל האומה כולה חסתה בצל האילן הגדול. יש איזה תחום, קו החותם את היצירות הספרותיות בין מה שנוצר בא“י ומה שנוצר אח”כ. הספר – זהו הדבר היותר קל להעביר ממקום למקום.

האומה העברית, החל מזמן חתימת התלמוד, אבדה כמה וכמה יצירות. לא ידענו, למשל, כי אליעזר הקליר, ינאי, ופייטנים אחרים היו ארצישראליים, עד שהחוקרים גלו את זה. חוטים רבים אבדו לנו אח“כ. עכשיו בזמננו, יש לנו חומר לשפוט על זה. שני דברים מבדילים בין היצירות הא”י והיצירות של אח“כ, מכאן טנדנציה והיקש לעתיד. אנחנו מוצאים, ראשית כל, כי רובן של היצירות הא”י הן אנונימיות קבוציות, כמעו שאין להן בעלים. אמנם בתלמוד אנו מוצאים, הרבה שמות, גם בתנ"ך אנו מוצאים שמות, אבל אין אנו מיחסים חשיבות גדולה לאותם השמות, אלא ליצירותיהם בלבד. אין לנו שום ידיעות על חיי ישעיהו או נביא אחר, כמו כן אין אנו יודעים את חייהם של התנאים, אבל אנו מקבלים את דבריהם.

בשבתנו על אדמתנו היתה כל השקפות העולם, השקפת עולם של הקבוץ, גם השמחה וגם האבל – היו משל הכלל. גם היצירות שלאחרי התנ"ך, האפוקריפיות, הגניזות וכן גם התפלות שחוברו באותה תקופה – טבוע עליהן חותם קבוצי; גם הסגנון הוא סגנון של מטבע, של שבלונה אחת. גם המשנה, גם הקנין של התלמוד הוא סגנון מקובץ של אנשים שמטבע אחד מאחדם, כאילו זה ענין ששייך לכל האומה. כל היצירות היותר חשובות שקיימו את האומה הישראלית – כולן נוצרו באופן קבוצי, למשל, אנשי כנסת-הגדולה – מי הם? רק מטבע קבוצי הוא זה, גם המדרשים בשמותיהם השונים – הם יצירה קבוצית. הנה עוד יצירה אחת כבירה מאד, שבשעתה היתה יצירה רבוליוציונית – המסורת; היו איזו בתי-מדרש, שישבו והמציאו שם את הנקוד, הרי יושבים עכשיו ומחזרים אחרי תחבולות, היאך להחליף את הנקודה, כדי להקל את הקריאה. גם הקבלה – “ספר יצירה”, ספר “היכלות” – כולם יצירות קבוציות אנונימיות. כשנגמרו היצירות הללו – עברו לבבל, לאיטליה, ולשאר ארצות הגלות. ומכאן ואילך מתחילות היצירות האישיות, ההלכה עוברת לספרי פוסקים, שאלות ותשובות ועוד…

יחד עם האינדיבידואליות נכנסה במובן ידוע גם מכניזציה, האגדה עברה לתקופת הפרשנות. המסורת עברה לספרי הבלשנות, ספרי הדקדוק וכדומה, הקבלה עברה לפילוסופיה, והפיוט, שתחילתו היתה בא“י, עבר לשירת חוץ-לארץ, שירה מלוטשת ומשוכללת. אני קורא ב”ספר-יצירה" או בספר “היכלות” ואינני מבין – אבל מרגיש אני את המטבעות של הלשון. ואני קורא בספר מתורגם, כמו “הכוזרי” או “מורה-נבוכים” – הלשון היא מלוטשה, אבל אני מרגיש זרות כאילו “גוי” מדבר יהודית. כלפי מה כל הדברים האלה אמורים? יש שחושבים כי אין הבדל באיזו לשון האומה יוצרת כי הלשון אינה דבר מהותי, עיקרי, כי אינה אלא לבוש – אינני מאמין בזה. על יסוד העבר ועל יסוד כל היצירות שנשארו לנו, רק הלשון שומרת על הסגנון העצמי של האומה. היא היא חוט השדרה של יצירות האומה והיא היא שמבריחה אותה ועושה לחטיבה אחת. לפנים היתה הדת השלטת בעולם, משנחלשה ממשלתה של הדת – עלינו לרכז את הכל בלשון אחת, שהיא שלשלת היוחסין שלנו.

עלינו להסתכל לעוד נקודה אחת: ענין הסמיכה. בימי התלמוד והמשנה היה הדבר חשוב מאד. ראש הדור היה סומך את ידיו על ראש הדור הבא אחריו, זהו סוד הברכה שהאב מברך את בניו הממשיכים את קיומו בעולם, מעין המשכת החוט, שאין בה הפסק. הרי יודעים אתם את האגדה על יהודה בן בבא, שעל ידי מה שסמך את ידיו על ארבעת תלמידיו הציל את התורה.

“כנוס-האומה” היא פרובלימה חמורה מאד, גם בתקופת שבתי-צבי התלבטו בחידוש הסמיכה; גם עכשיו עלינו לחדשה, כמובן בצורה אחרת. לנו יש הרבה נכסים מפורדים בעולם, גנוזים בכמה בתי-גניזה. הגיעה השעה לכנס את אוצרות הרוח שלנו למקום אחר. ומובן מאליו שהמקום הזה הוא א"י.

יש עכשיו מקום שיכולים לרכז מסביבו, יש אוניברסיטה, צריך שתהא סנהדריה גדולה של מאה או מאתים–שלש מאות איש. אין הם צריכים להיות מרוכזים דוקא במקום אחד, אבל כולם צריכים לכוון את לבם ולאחד את עבודתם לשם כנוס ולשם רכוז, כדי שלא יהיה בזבוז וכדי שיהיה חסכון הכחות וצבירת און, זאת אומרת: “כנוס הרוח של האומה”. בלעדי כנוס זה אנחנו מתדלדלים ואל נא נתרושש לבטלה. שמחתי לראות את הספריה של הסמינר מיסודו של שכטר, שהרבה אוצרות נתרכזו שם ונשתמרו ע"י כך, אבל לבי שותת דם, בזכרי כמה יצירות חשובות נפלו בידי נכרים וכמה ספרים, שהשאירו לנו אנשים שמתו, אבדו לנו ונכנסו לאוצרותיהם של ממשלות זרות. פזור זה הוא אבידה שאינה חוזרת. רק מקום אחד יש, שההון הלאומי שלנו יהיה בטוח ושמור ויתקים שם לעולם ועד – וזהו ארצנו, ארץ-ישראל.