נוח להקפיד / יהודה שטיינברג
שרוי הוא היום ברוגז ונוח להקפיד על-כול ועל-כול.
בכל אותן השנים שהוא מכהן דוקטור מדיציני, לא היה עדיין עליו יום קשה כזה.
בניו הקטנים חזרו מבית-הספר נכנסו לחדרו לברכו, והוא נותן בהם עין מלאה קפדנות-מגבוה. הם יוצאים נעלבים.
רעיתו נכנסת אליו, צוחקת ומספרת איזה ענין לוקח לב והוא מעמיד עליה פנים של סבלנות מתוך אונס. כרגע היא מפסיקה בפטפוטיה, נעלבת ושותקת.
ופתאום נדמה לו, שהיא שותקת בזדון, כדי להכעיסו. הוא מתחיל לבקש אחר איזה מבטא גס, בכדי לפגוע בכבודה.
השפחה נכנסת ומודיעה, שחולים מחכים בפרוזדור.
והוא משמיע תרעומות באזני רעיתו, מתוך הקפדה כבושה קצת, על שלימדה את השפחות להיות נוהגות באדון הבית קלות-ראש. נכנסות בשעת שאינן קרואות. ובכלל הוא מוצא חסרון בביתו, שחדר-המזון קרוב יותר מדי אל הטרקלין.
והיא עונה בהקפדה של תמהון, כי בנוגע אל השפחות מנהג זה לא חדש אצלו. כמדומה לה, שהוא עצמו התיר להן את הדבר בשעות הקבועות לביקור-חולים. ובנוגע לחדר-המזון, הן לא סוף חודש היום, ולא עתה היא העת לעקור דירה מבית לבית.
על ידי תשובה זו הוא בא לכלל כעס ופוסק וקורא עליה “פתיה”.
עלבון כזה עוד לא שמעה מפיו עד היום.
והוא בעצמו רוצה למצוא את הסיבה למעמד נפשו המשונה היום. ואינו יכול למצוא.
מה היום מיומים? מה נשתנה?
ערב פסח היום.
ומה בכך? גם בשנה שעברה וגם בכל השנים היה ערב-פסח!
היו שנים, שנדמה לו, שאינו מכיר כלל בחשבון הלוח העברי. ואינו יודע ומרגיש באותם הימים. אבל זו היתה מעין אונאת עצמו. אמת, שמאכילת חמץ לא היה נזהר, אבל את הימים, וביחוד את הלילות לא שכח. אילו היה שוכח, היתה היא מזכירתו. היא זהירה תמיד להכין מצות לאותם הלילות, ועוד איזה דברים היא מכינה אז. יש לה סיפור מעשה מיוחד בנוגע לכל זה. סוף אשה לפתיות. היא מתייחסת באיזה צד של קירבה לאיזה של“ה, תנא או רב, אלהים הוא היודע מי היה ומה היה של”ה זה.
וגם בחוסר-ידיעה זו יש הרבה מאונאת עצמו. מפני שבמקצת הוא נהנה מן ההכנות שלה, וגם הוא מצדו מתייחס למשפחת הורוויץ, וגם בבית אבותיו היו אוכלים בלילות אלו, “בורשטש” אדום, זכר לעלילה הידועה, שהעלילו פעם אחת על אותו של"ה.
והוא זוכר עוד את סיפור המעשה באותו נוסח שהיה שומע אותו בילדותו מפי אמו:
אצל השל“ה הקדוש לא היה נוהג להחזיק שפחות שאינן יהודיות. אמה זקנה היתה משרתת שם, וכשמצאה את הילד השחוט, הרגישה בדבר, והבינה שלא יספיק עוד הזמן לבערו. מה עשתה? לקחה וחתכה את הגוף ושמה בקדרה גדולה, ונתנה בה בורשטש אדום והעמידה אותה על גבי האש. המעלילים באו וחיפשו ולא מצאו כלום, ויצאו בבושת-פנים. ולפיכך משפחת הורוויץ, שהם מגזע השל”ה, אוכלים בורשטש אדום בליל ב' של פסח. ביחוד אינו יכול לשכוח לילות, אלו, משעה שהוא משמש בבית-החולים העברי.
המנהג היפה שמצא שם, שהדוקטורים עורכים סדר יחד עם החולים, המנהג הזה מצא חן בעיניו מאד, ועוד יותר בעיניה. הרבה מן היופי והחן אתה מוצא בלילה זה שם בין החולים. נדמה לך, שכעין חופה ירדה משמים וכיסתה עליך ועל בית-החולים והסתירה אותך מכל באי העולם.
ועל החולים שורה אז מין רוח. מעין זה שקוראים העברים “שכינה”. כשתרצה, אתה חש את עצמך מחובק בזרועות, בזרועות אם. קרוב, קרוב מאד אתה לבני אדם הללו, ממש קירבה מעין אחדות.
יש שהוא מודה בעצמו, שבביתו אפילו כשהוא יושב בין רעים ומכירים, לא חש מעולם אותה הקירבה, אותה הבטיחות ואותה ההשתפכות שהוא חש שם בלילות אלו.
יש שהוא מרגיש איזה ביטול כנגד החולים הזקנים בעלי הפיאות הסבוכות העורכים את הסדר וקוראים בהתרגשות והתלהבות מתוך ההגדה ומסדרים את ה“סמלים” שעל גבי הקערה בכובד ראש. ואז הוא מכיר בעצמו ובכל הדוקטורים ומשמשיהם ובמשמשי משמשיהם שהם אינם אלא טפלים לגבי אותו העיקר, לגבי הזקנים הללו.
וביטול זה, אדרבה, עוד מרומם את רוחו, מכניס בו נשמה חדשה, שאינו רגיל בה.
אבל מה ענין כל זה לקפדנותו?
כן, הוא נזכר עכשיו.
החייב בדבר הוא רק שוטה מתלוצץ זה, המספיק מזון לבית-החולים, שעוד לא פגה ממנו הפיקחות העברית. האיש הלז העיר היום בבוקר ברוח לצון, וכדרכו תמיד, כלאחר יד, שהדוקטורים עורכים סדר בבית-החולים, כדי להתחבא על ידי זה מפני שפחותיהם.
הוא לא אמר כלום. הוא רק התלוצץ ולא יותר. “שונא אני תמיד את האיש הזה ואת ליצנותו המלאה רוח בית-המדרש.”
אגב הוא תופס את עצמו בדאי בדבריו, מכיר הוא בנפשו, שאדרבה, אדם זה הוא אחד מאוהביו הקרובים אליו, וחביב הוא עליו דווקא בכשרונו להתלוצץ. עינים בהירות נתן אלהים לאדם זה, לראות בכל דבר את הצד המגוחך שאין הכול מוכשרים לראותו. ולא עוד אלא, שיכול הוא לבטא את הענין המעורר צחוק באופן מיוחד, עד שאינך יכול גם להקפיד עליו.
אבל הוא משתדל להוכיח לעצמו, שבפעם הזאת אמר לץ זה דברים שאין בהם לא טעם, לא היתול יפה, ולא נימוס הגון.
ולכשתרצה אין זו סיבה כלל להתרגזותו. מה ענין זה לזה?
קרוב יותר לשער, שזה סימן מחלה פנימית שלא נקבעה עדיין צורתה.
גירוי עצבים ולא יותר.
חפץ היה, שתהא לו היום עבודה רבה, עבודה לכל היום, שלא יתנו לו לשבת במנוחה ולהשתקע במחשבות, את כל כלי- מכשיריו היה מעמיד היום לעבודה בחצי-חינם, אפילו בחינם, ובלבד שתהי לו עבודה.
אבל ערב פסח היום. אין בני ישראל פנויים לחלות ולהתרפאות.
ולעת ערב קרובה היתה השעה ללכת לבית-החולים; אבל איזו אילוזיה לפפה היום את מוחו, שכל כמה שהוא משקיע אותה ומשתדל לגרשה מתוך לבו היא נדחקת ועולה, מעשה קליפה!
איזו זיקה יש לו עם מדריד… ושיביליה?
מה שייכות יש לו לאנוסי ספרד, כלום היסטוריון הוא?
ומה בכך, אם הם היו כולם אנשי מעלה, פקידים, נושאי משרה… דוקטורים, מי לא ידע כל זאת?
ומהיכן הוא יודע לצייר לעצמו אותם האנוסים – לבושים קיטולות על בגדי השרד ונחבאים במרתף אצל שולחן ערוך וקוראים מתוך ההגדה באותה ההתרגשות, שזקני בית החולים קוראים בה? כלום ראה כל זאת או מעין זה בעיניו?
ומה בכך, אם אלו שארבו להם ומצאו אותם בגנבתם היו גנרלים, סנטורים או ראשי אינקביזיציה?
לכשתרצה הרי אלו ואלו לא היו מושלמים. אלו היו אכזרים, עריצים ואלו, גאונים בעקשנות. עכברים, עטלפים מראים גבורות בהחבא.
ואותם העכברים – רדפו וארבו להם – אריות ונמרים.
מחשבותיו נפסקו על ידי רעיתו, שנכנסה והזכירה, שהגיעה השעה ללכת.
וכעמדו על המפתן נכונים לצאת, הפסיקה להם השפחה את הדרך:
“מה מצוה האדון להגיד לאורחים ולחולים, כשיבואו וידרשו לו?”
“תגידי, שהלכנו… שיצאנו בביקורים ל… מכירים. לא נשוב מהר.”
את הדברים האלה הפליטה אשת הדוקטור בכבדות מבין שפתיה.
לו נדמה, שהשפחה, בצאתה מלפניהם, הרכינה את ראשה יותר משיעור נימוס העבדים… בכעין ותרנות של נותן נדבה.
וגם איזו ערמומיות נשקפה לו מתוך עיניה.
והאילוזיה נדחקת ועולה על לבו.
עכברים ועטלפים, שרדפו אחריהם אריות ונמרים.
“לץ זה שנוא עלי בליצנותו הריקה.”
והוא מתרגז – ונוח הוא להקפיד.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.