מרגליות או מזון (על התיאטרון העברי) / זאב ז’בוטינסקי

פורסם ב“הארץ”, תל-אביב, 27 במרס, 1925

נתקבלה פה החוברת הראשונה של העתון “תיאטרון ואומנוּת” וגם נודע לנו כי בשבועות אלה יוצג ביפו המחזה “חלום יעקב”; וחשק תקפני לכתוב על-דבר הבמה העברית בארץ-ישראל. הנה “שאלה בכלל”: המותר לו לאדם המתאכסן באהלי-נכר להטיף באזני יושבי-הארץ על עניני הארץ? אודה בגילוי-לב " בימי מגורי בארץ הרגיזוני תמיד עצות מרחוק ממין זה עד כדי קצף. ואולם… הלא כל אחד מאתנו, ציוני הגולה, מקוה שגם שכתו הוא תגיע ואף הוא יהנה מזמרת-הארץ. ביחס לעתיד הזה כלום אינו רשאי, אותו “נכרי” להביע טענותיו או לכל הפחות משאלותיו? בנידון הבמה העברית, למשל, שהזכרתי – הלא יוכרח גם הוא בעוד זמן מה לשאוב ממנה את כל מחיתו האומנוּתית. למה לא יגיד אותו גולה זמני, מה יהיו אז דרישותיו בנוגע לתיאטרון הארצישראלי? אסור “לנהל” את הישוב מפינות נכר; אבל, הזכות לגולה לפנות לישוב בדרישותיה או בבקשותיה ובתנאי שתודה בזכותו של הישוב – להשיב את פניה ריקם.

ועל כן, התביעה הראשונה שנתבע מהבמה העברית אחרי השתקענו בארץ תהיה: אל-נא תשכחי כי מלבדך אין לנו שום צינור- מגע אחר עם האומנות העולמית. במה עברית בארץ אינה דומה לבמה עברית במוסקבה. תריסר תיאטראות בבירת רוסיה והיהודי ההולך בפעם העשירית לרוות נחת-רוח מהצגת ה“דיבוק” כבר ראה, או מחר יראה, את מיטב היצירה האומנותית של אומות העולם מעל במות לועזיות. מה שאין כן המצב בארץ-ישראל. כאן במה לועזית אים במציאות; אם תווסד, לו נשמח לה. בית-המחזה העברי הוא הבית היחידי, וכל גם צריך להיות. זאת אומרת, שחייב הוא לתת לקהל – במידת יכלתו- את כל מה שנותנים לו תריסר התיאטראות של מוסקבה או ל“ו התיאטראות של ברלין. אמרתי: במידת יכלתו, ומוכן אני להסכים שעוד במשך שנים רבות תשאר היכולת מוגבלת עד מאד. אין היא מוגבלת אלא ביחס לכמות, לא לעיקר. העיקר הוא – היקף עולמי; צינור אשר בעזרתו נכיר גם את ברנארד שאוּ וגם את אַנרי באטאיל וגם את לוּאיג’י פוראנדלוֹ; אשר דרכו יכירו גם ילדינו, ילידי הארץ או חניכיה, דבר מה גם מעזבונם של שכּספיר ושילר; אוניברסיטה לכל מקצעותיה, לא פאקולטה למקצוע אחד. אין זה דרישת אנשים; דרישת המצב היא. ואם לא תדע הבמה העברית בארץ להשביע את רעבוננו זה במלוא היקפו (ויהי גם היקף מוגבל, אבל היקף ןלא פינה) – אז בהכרח יקום על-ידה צד- מתחרה, התיאטרון הלועזי, - ולא יחסר לו קהל אף מחסידי הלשון הלאומית; כי חניכי אירופה אנחנו, ולא רק חניכיה, כי אם גם יוצריה במשך דורות, ולוותר על המגע התדיר עם הונה הרוחני, הון שלצמיחתו עזר ה”גניוס" היהודי, לא נוכל ולא נרצה.

שתי מסקנות יש להוציא מדרישה זו. הראשונה: “תיאטרון עברי” אין פרושו “רפרטוּאר עברי”. צאו וראו את תוכן המודעות של בתי-המחזה הטובים באירופה הנאורה; או, מה שקל יותר, העלו על זכרונכם את הרפרטוּאר הרגיל של אותו התיאטרון הלועזי, אשר בו בליתם נשפי-עונג בימים שעברו, באשכנז או בפולין או ברוסיה שלפני החורבן. לא אגזים אם אומר, כי רק שליש זמנם הקדישו התיאטראות האלה ליצירה הלאומית: שני השלישים הוקדשו לאיבּסן, בירנסון, ד’אנוּנציוֹ, מטרלינק, דיוּמא, או אף לגיטה ולגולדוֹני. כזאת עזו למרות העובדה שהיה גם בילקוטם הלאומי חוזר אומנותי לא-דל, גם נושן וגם חדש. ולמרות הרפרטואר הנכרי הזה, אין איש שלא יכיר את אָפים הלאומי וגם את השפעתם ה“מלאימה” של התיאטראות האלה.

אין בכוונתי לזלזל בתשוקת אומנינו למקוריוּת… אבל, מוכרחים אנו, קודם כל, להתחשב ביש; במקרה הזה – מותר להגיד: להתחשב באין. הרפרטואר היהודי (אף אם נכניס בסוג זה מחזות שתכנם עברי ושפתם זרה) עודנו קטן; המעט אשר ישנו – חסרה בו, על-פי-רוב, כל פעולה סצֵינית. אך לא זה העיקר. אין יוצרים “מקוריוּת” באופן מלאכותי, תעודתנו לעת-עתה לברוא את ה“מוקד” הלאומי, את המעבדה הלאומית. לאמור: במה שלשונה עברית ואמניה עברים. מה הוא המאכל אשר יתבשל על גחלי המוקד, מה הם בשמי הרקח אשר יווצרו ברֶטוֹרטוֹת של המעבדה – סוד הוא, אחד מסודות הרוח, שאסור למשש בהם משוש-אצבעות. כלל זה חל לא רק על הבמה, כי אם על כל יצירתנו הלאומית. ארץ עברית אנחנו יוצרים: מה תהיינה צורותיה החברתיות – סוד הוא, ורק חולמי-חלומות משערים כי ניתן להם פתרונו מראש. לשון חיה אנו יוצרים, כלי-מבטא לרוח העברי, המתאים ביותר ותכונות הרוח הזה: אך אין יודע מראש, ואבּוד-זמן הוא לנחש, מה יהא טיבה של התרבות אשר תתגבש בעזרת הלשון הזאת. וכך בכל: דור זה אין תפקידו אלא לבנות את המוקד, לחרוש את הצינור, ליצור את הכלי: החיים ימלאוהו.

ומסקנה שניה – מסקנה שלא תנעם באזני אמן אמתי, אבל גם היא אמת והכרח: גם אופן-העבודה על הבמה המוסקבאית אין לא עדיין מקום בתנאי ארץ-ישראל. סטאניסלאבסקי בא להוסיף על אותו תריסר התיאטראות אשר הציגו כל אחד תריסר מחזות חדשים בשנה: לכן, מוּתר היה לו, בראשית פעולתו, להקדיש שנה שלמה להכנת מחזה אחד. גם “הבמה העברית”, כשנוסדה תחת כנפי סטאניסלאבסקי, באה רק להוסיף על הקיים העשיר. בארץ ישראל אין עדיין על מה להוסיף, אולי אחרת היא דעתו של הקהל הארצישראלי; אבל אנו, העתידים להתישב בארץ- כשנרד מהאניה ונלך לתיאטרון העברי נדרוש ממנו את תריסר ההצגות החדשות. שיטת סטאניסלאבסקי היא אותה שיטה, אשר על-ידה מגדל גנן מובהק אפרסקים בחורף – שיטת חממה. אין ספק, שאפרסקים אלה גדלם כתפוח וטעמם עדן. במה כזאת היא במה אידאלית; אבל, האידיאל הוא לוּקסוס ואין לו מקום בחיינו הדלים. מה שדרוש למתחילים הוא good average “הבינוני הטוב”, ואם אותו נקבל – דיינו. לא יוכל ישוב גדול, אשר גרעינו הוא המשכיל חניך-אירופה, להסתפק במרגלית אחת לשנה, אף אם תהא מרגלית אין-בה-מום: טעות היא, כשם שהיינו טועים אילו דחינו את פתיחת האוניברסיטה עד אשר ילמדו איינשטיין וברגסון עברית. את האוניברסיטה יבנו לנו דוֹצנטים עמלים, ענוותנים, בלי פרטנסיה של הידלברג או סוֹרבּוֹנה. כך תוצר גם הבמה העברית, כך ולא בשום אופן אחר – או לא תווצר לגמרי.

חס וחלילה שיובנו הדברים האלה כדברו-פולמוס נגד מנהלי העבודה הזאת, הפועלים עתה בארץ. מי שראה את טרחתם, מי שהרגיש פעם את חרדת-הקודש, שבה נגשו האנשים האלה ליצירתם, לא יעיז להתיצב לפניהם ודברי-נזיפה בפיו. אך ידוע לי, כי הם נסעו לארץ לא לקבוע מסמרות, כי אם לחפש דרכים; ואולי, בשקלם על מאזני הכרתם האמנותית וה“חלוצית” את התביעות השונות של חוגים שונים, לא ימנעו מלמנות גם את הטענה מפי אחד מקהל צופיהם של מחר.