גם אדם בריא, גם אדם חולה צריכים לשמור על קיומם מפני הכליון. אבל הבדל גדול יש בין שמירתו של האדם הבריא על קיומו ובין זו של החולה.
וההבדל הזה ידוע וברור.
אדם בריא אוכל כדרכו ושותה כדרכו ואינו חושש. וכל מה שהוא אוכל ושותה – הוא אוכל ושותה לתאבון. הוא מרגיש רעב, מרגיש צמא, והוא אוכל, שותה ומתענג. ואינו מתכוון כלל באותה שעה לשמור על קיומו: קיומו מתהוה מאליו בלי מחשבה תחלה.
הוא מטייל להנאתו ואינו מפחד מרוח מצויה, שמא יתקרר.
אין סכנה צפויה לו ואינו צריך לקנות תחבולות כדי שלא ימות. ואינו שואל ברופאים.
מה שאין כן באדם חולה.
כל מה שהוא אוכל צריך הוא לאכול בצמצום: שמא ישבע יותר מדאי ויזיק לו. וצריך הוא לבחור רק במאכלים ידועים, שלא יאריכו מחלתו.
ובשעה שהוא שותה סמי-מרפא הוא שותה אותם לא לתאבון: מתכוון הוא להרפא על-ידם ממחלתו ולהנצל ממות.
ובשעה שהוא מטייל הוא צריך להזהר מפסיעה גסה, מיום-סגריר ומכל רוח מצויה.
ורופאים צריכים לשמור עליו ולנהלו בעצותיהם.
ואחרי כל אלה אינו בטוח בחייו. פחד המות תמיד לנגד עינו.
**
כאדם פרטי כן עם שלם.
יש עמים בריאים ויש עמים חולים. אם הרבה הם או לא – אחת היא לעניננו.
עם בריא עושה את פעולותיו הלאומיות בלי שום כונה להגן על קיומו.
הוא בונה בתי-חרושת, בתי-ספר, סולל דרכים ומחבר ספרים להנאתו, לכוונות לאומיות פרטיות אינו צריך, כי כל מה שהוא עושה לתאבון ולהנאתו נותן כח ללאומיותו. ולאומיותו מתקיימת מאליה, בלי מחשבה תחלה.
נשואי-תערובת וקולטורה זרה אינם מזיקים לו. הוא בולע הכל, מעכל הכל וכמעט שלא יודע כי באו אל קרבו. ולפעמים אף הדברים הזרים שבלע ועכל נעשים לו סם-חיים.
פחד המות אינו ידוע לו ואינו זקוק לרופאים לשמור על חייו.
**
כי עמנו חולה הוא – זהו דבר שאין בו מחלוקת.
וככל חולה זקוק הוא לרופאים.
אבל בדרך תרופתו יש מחלוקת גדולה.
המתבוללים משיאים לו עצה, שישים קץ חייו.
הם אומרים לו:
– התבולל בין העמים, חדל מהיות, ויחד עם חדלון ישותך תחדל גם מחלתך.
אמנם זוהי תרופה מחוצפת יותר מדאי וגם שטות בה לא מעט, אבל אין לכחד שתרופה היא, שהרי מי שאינו בעולם אינו חולה.
הציוניים אומרים:
– שוב לארץ-אבותיך, חֳיֵה ככל העמים חיים טבעיים, מסודרים, עצמיים – ותרפא ממחלתך.
אמנם, המלאכה מרובה והדרך ארוכה. אבל גם המלאכה גם הדרך הן רק זמניות. יעבור זמן ידוע – ותהיה בריא ככל העמים. לא תצטרך עוד לרופאים ופחד המות לא יחרידך.
ומה לא יעשה אדם בשביל חייו?
ויש עוד רופאים והם הלאומיים הרוחניים.
הם אומרים: "עם ישראל יהיה נצחי, אם כל דור ודור מן העם יהיה לאומי, ההמון בשב ואל תעשה (כלומר, שלא יקלוט רוח זר) והמשכילים בפעולות, ואז יהיה לאומי גם הסך-הכולל של הדורות, כלומר, הלאום כלו יהיה נצחי.1
הלאומיים הרוחניים מאמינים בנצחיות ישראל, אבל מציאות האמונה מוכיחה על מציאות הספק. ובעצמם הם אומרים, שאמונתם היא על תנאי.
ולפי תנאי זה צריך העם בכל דרכיו המובילים ללאומיות לומר בכוונה: “הריני מוכן ומזומן לעשות דבר פלוני לשם קיום הלאום”.
לא ככל העמים העושים את כל מעשיהם בלי כוונות לאומיות. ולא ככל העמים, שהפשוטים שבהם אינם חושבים כלל על לאומיותם, כמו שאין הבריא חושב על בריאותו.
אנו, כל בני עמנו יצטרכו להרגיש תמיד, שעמנו חולה הוא והם חייבים לשמור על קיומו.
ותמיד יצטרכו לשאול ברופאים: צעד כזה מותר הוא לנו או אסור?
שם נשואי-תערובת, פה קולטורה זרה, סביבה נכריה – ואנו נחזיק תמיד נאד של חמצן לשאוף אותו אל קרבנו, כדי שלא תכבה נשמתנו על-ידי האויר המחניק אותנו.
וסוף-סוף יהיה עמנו חולה נצחי, ומה שלעמים אחרים לפעמים סם של חיים יהיה לו תמיד סם של מות.
וגם בחיי-מחלה לא יהיה בטוח, ופחד המות לא יסור מנגד עיניו. שהרי אי-אפשר לנו לבוא בברית עם הדורות הבאים, שגם הם ידרשו תמיד ברופאים ולא יניחו מידיהם את הנאד של חמצן.
יאמר נא ישראל: וכי יש ממש בתרופה זו?
-
עיין בהמאסף “יעזורייסקי מיר” לחודש פעווראל 1909, צד 73. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.