“ואחרי הרעש קול דממה דקה” – זה כלל גדול בחיי הפועלים בארץ-ישראל. אחרי שנתיים – שנתיים וחצי – בשש השנים האחרונות הכתוב מדבר – של “התקהלות” קדחנית, אסיפות תכופות חדשות לבקרים, ייסוד אגודות וכל מיני הסתדרויות, באה תקופה ארוכה של ליאות ציבורית, אסיפת הכוחות וחוסר-אמונה בתועלת ההסתדרות ונחיצותה. כבר יותר משלוש שנים שוררת בקרב הפועלים במושבות יהודה, שהיו מקודם היסוד היותר חי, תוסס ואקטיבי – אדישות ציבורית גמורה. יתר על זה: לעד טמיר לכל פעולה חברתית, לכל נסיון הסתדרותי. היאוש שתקף חלק גדול מהפועלים, העליה לגליל וקדחת “ההתאַבדות”, התגברות היציאה לחו"ל והתמעטות הכניסה כמעט עד כדי אפס – כל הסיבות האלה גרמו להחליש את המרץ וכשרון-הפעולה הציבוריים וכמעט שהמיתו לגמרי את האמונה החיה בתועלת העבודה ההסתדרותית – אמונה זו שאין שום עבודה פוריה אפשרית בלעדיה.

כבר עמדנו פעמים אחדות על עמודי “האחדות” על החזיון המוזר שנתגלה בחיי הפועלים החקלאיים, שבשעה שלא דרשו פועלים עברים ומחיר העבודה היה קטן וכל תנאי-החיים של הפועלים היו רעים – דווקא אז רבו הפועלים שחזרו אחרי העבודה ובכל מאמצי-כוחם שאפו ל“כבשה”. אולם משהוטבו תנאי-העבודה, משגדלה הדרישה אחרי פועלים עברים וגם מחיר-העבודה עלה, ונבראו מרכזי עבודה חדשים בתנאים טובים – דווקא אז עזבו הרבה פועלים את העבודה או גם את הארץ, ונתמעטו ה“כובשים”. חזיון מעין זה אנו רואים גם בנוגע להתעניינות בחיי-הפועלים ובגורל העבודה העברית. בשעה שהחברה הארצישראלית התיחסה באדישות גמורה, וחלק ידוע גם בבוז ובאיבה, לגורל העבודה ותנועת הפועלים העברים, אז היו הפועלים נלחמים ומתעניינים באינטנסיביות יתרה בגורל עצמם. ודווקא עכשיו, כשכל החברה הודתה והכירה – לכל הפחות להלכה – בערך הגדול של העבודה העברית, ומוסדות ידועים התחילו גם להתעניין למעשה בביצור מצב הפועלים על-ידי בנין בתים, יצירת מושבות-פועלים, סידור קבוצות משותפות, משיכת פועלים מזרחיים ועוד, - פסקו הפועלים עצמם להתעניין במצב העבודה וכל השאלות הכרוכות בה.

זהו מצב משונה ומוזר שאינו יכול להתמיד זמן רב.

הראשונים ששמו קץ למצב המשונה הזה היו פועלי-הגליל. וזה מובן. כל הזמן היו הפועלים בגליל יותר אקטיביים ומלאי-אמונה מפועלי יהודה. ראשית, משום שבגליל נתרכזו הכוחות היותר טובים של הפועלים החקלאיים, ושנית, משום שבגליל היה מרובה הענין הפנימי לעבודה, כי היה יותר מקום לגילוי כוח-היצירה של הפועלים מאשר ביהודה. “החורש” שחרת על דגלו את עבודת-האדמה הפשוטה (הפלחה), “השומר”, שהתיצב על משמר הכבוד והגאון הלאומי, - הכניסו הרבה התעניינות פנימית, אהבה והתמכרות לעבודה ושמרו על המרץ האידיאלי שלא ישקע מהר. והילכך, כשרק נתבשל הצורך להסתדר ולפני הפועלים עמדו שאלות חשובות הטעונות פתרון – היו פועלי הגליל הראשונים שהניחו את היסוד ליצירת הסתדרות-פועלים חקלאית כללית, שהלמו אודותיה טובי הפועלים עוד לפני שנים אחדות.

עכשיו הגיעה תורה של יהודה. ועידת-פועלי-הגליל עוררה סוף סוף גם את פועלי יהודה לחדול מהתיחס באופן פסיבי אל מַהלך המאורעות ולתת תשובה על כל השאלות הממשיות שהציגה לפניהם המציאות הארצישראלית, והמחכות זה כמה לפתרון.

מה הן השאלות האלה?

אותן שתי השאלות שעמדו על סדר היום בועידת פועלי-הגליל, שאלת ההסתדרות ושאלת ההתישבות המשותפת (ראה “האחדות” 26–25), שהן נוגעות במידה שוה גם לפועלי-יהודה, לא יתפסו בכל זאת מקום חשוב בועידת פועלי יהודה, מטעם זה גופא שכבר נדונו בועידה הגלילית ונפתרו במידה ידועה – ופתרונן בוַדאי שיתקבל גם אצל פועלי יהודה. הלא אין כל יסוד לחשוב, שפועלי יהודה יתיחסו להצעת אופנהיימר באופן אחר משהתיחסו אליה פועלי הגליל, ובייחוד אחרי שפועלי הגליל קרובים יותר למקום המעשה והשפעתם על מהלך הנסיון תהא המכרעת. כך הדבר גם בנוגע לשאלת ההסתדרות. אם סוף סוף נתעוררו הפועלים לעבודה משותפת – הרי אי-אפשר שתעמוד כאן שאלה אם יש צורך בהסתדרות הפועלים או לא. אותם הגורמים שהביאו לידי הסתדרות הפועלים בגליל – התרכזות הפועלים בחווֹת וקביעת יחסם להנהגה ולפקידות, שאלת סידור הקבוצות וכדומה – הגורמים הללו ישנם גם ביהודה. גם ביהודה עובדים הפועלים בחווֹת (לוד וחולדה), גם פה עומדת שאלת הטכסים והיחס לפקידות, סידור עובדים משותפות וכו'. גם צורת ההסתדרות תהא בוַדאי זו שבגליל – ייבחר ועד, שיהא מוטל עליו לארגן את הפועלים במקומותיהם. ובכן ברור, שלא תצטרך הועידה להקדיש לשתי השאלות הללו זמן ותשומת לב מרובה. עיקר תעודתה של הועידה העומדת להתאסף הוא למצוא פתרון לשאלות המיוחדות, בהחלט או רק לפי שעה, לפועלי יהודה בלבד. אלה הן השאלות בדבר בנין-בתים, מושבות-של-פועלים וסידור התימנים.

כל השאלות הללו נוגעות ישר לפועלי-יהודה והן כבר עומדות על הפרק מזמן רב, אלא שעד היום לא קיבלו פתרון מספיק או גם לא ניסו לפתרן כל-עיקר.

שאלת הדירות היא אחת השאלות החמורות בחיי הפועל, והיא נתעוררה בארצנו זה מכבר. עוד לפני ארבע שנים וחצי הוקדשה על-ידי באי-כוח הועד האודיסאי מועצה קטנה של באי-כוח אגודות הפועלים (פועלי-ציון, הפועל-הצעיר, “הסתדרות-הפועלים” הישנה, פועלי הגליל העליון) ועסקנים אחדים בכדי להחליט על שיירי “קופת הפועלים” הידועה, מה ליעשות בהם לטובת הפועלים בתור פועלים. ובמועצה זו נתקבלה החלטה לבנות בכסף זה – בערך ששים אלף פרנק – בתים לפועלים, לבעלי-משפחות ורוָקים, ונבחרה ועדה להוציא את הדבר לפועל. משום-מה נשתקע כל הענין ולא נתגשם במעשה. אבל בינתיים נתעוררו מוסדות אחרים וניגשו לבנות בתים לפועלים (בפתח תקוה וחדרה). חלק ידוע של הפועלים מתיחסים לבנין הבתים בחיוב, אבל יש הרבה מתנגדים לזה מטעמים שונים. אין כל ספק בדבר, ששאלת הדירות היא חשובה מאוד לפועלים, אבל, ספק גדול הוא אם יבנו בתים בלי הסכמת הפועלים ובלי השתתפותם האקטיבית, ומה גם למרות רצונם – אז ספק גדול הוא אם הם יביאו תועלת לפועלים. יש מקום לחשוש, שהבתים יעמדו ריקים והפועלים יסבלו מחוסר-דירות. המוצא היחיד הוא – שהפועלים יבררו בועידה את יחסם האמיתי לשאלה זו.

עוד יותר משאלה זו חשובה שאלת מושבות-של פועלים, שאין לערבב אותה בשאלת בנין-בתים. בנין-בתים מתכוון לפתור אך שאלת הדירה, בין פועל קבוע, תמידי, ובין לפועל ארעי, זמני. אולם מושב-הפועלים שואף לבצר את מעמד-הפועל ולהבטיח את קיומו בתור כזה. כמעט שהוסכם אצל כל המתעניינים בשאלת הפועלים החקלאיים, שבכדי לאַפשר את קיומו של הפועל העברי במושבה צריכים להרבות עד כמה שאפשר את הכנסותיו ולהפחית את הוצאותיו – מבלי שיהא נאלץ להמעיט ולצמצם את צרכיו ההכרחיים, וזה אפשר רק על-ידי משק ביתי זעיר: בית, רפת לבהמה, גינה לירקות, גידול עופות וכו'. עיקר זה כמעט שהכל מודים בו, אבל רק להלכה. למעשה, בנוגע לאופן הגשמתו בחיים, מחולקות הדיעות. שני הנסיונות שנעשו על-ידי חובבי-ציון – עין-גנים ובאר-יעקב (בזמן האחרון מתכוננים, כפי הנשמע, לגשת לייסוד מושב שלישי, כן גם חברת “עזרא” מברלין רוצה לייסד מושב כזה בכפר-סבא), אינם מתאימים למטרה שהציגו להם המושבות הללו. אציין רק את החסרון העיקרי: סכום-הכסף הנחוץ בכדי להתנחל בעין-גנים או בבאר-יעקב – בערך 5000 פרנק – הוא רב יותר מדי בשביל פועל, ואפשרי רק לבעל רכוש זעיר שיש לו משלו אלפי פרנק אחדים. וסכום כזה לא יהיה לפועל לעולם, ואם יקח את כל הרכוש בהלוָאה, לא יוכל לסלק חוב גדול כזה משכר עבודתו. אולם העיקר שהונח ביסוד המושבות הללו – להבטיח ולהקל את קיום הפועל בתור פועל – לא זז ממקומו, ועל הועידה רק לטפל באופני הגשמתו בחיים בהתאם לצרכי-הפועלים ויכלתם בתור פועלים.

אולם עד כמה שלא תהא שאלה זו – שאלת הטבת תנאי-חייו של הפועל – חשובה בפני עצמה, אינה סוף סוף אלא טפלה לגבי השאלה העיקרית של העבודה העברית – והיא שאלת החומר האנושי. החיים הראו לנו, כי אותם “הפועלים” הבאים מרוסיה ומגליציה ואמריקה, ושנוהגים בארץ-ישראל לקרוא להם בשם “אידיאליסטים” – אינם מתקיימים ברובם היותר גדול בעבודתם החקלאית אפילו בתנאי-החיים היותר טובים, האפשרים בתעשיה החקלאית בארץ-ישראל – בחווֹת הלאומיות. ראינו, שהם מוכשרים להיות רק, כמו שאומרים אצלנו, כובשי העבודה – וזוהי אמנם מתעודתם האמיתית וכאן מונח ערכם ההיסטורי, - אבל אינם מסוגלים כלל וכלל להיות גם יוראשי העבודה, כלומר מחזיקים בה ומסתגלים אליה כל ימי חייהם. כי לזה דרושים שלושה תנאים חשובים, שאף אחד מהם לא נתקיים בם: 1) העבודה דורשת פועל קבוע, שיתאַמן ויתמחה במלאכתו, והבעלים לא יצטרכו להחליף בכל פעם את פועליהם, כי מפועלים חדשים המתחלפים בכל פעם סובלת העבודה. 2) העבודה החקלאית אינה יכולה להתפרנס מרוָקים בלבד, משום שיש עבודות זמניות הדורשות בבת אחת הרבה ידים, על פי הרוב של נשים וילדים. 3) עבודת האדמה, ואפילו עבודת הפרדסים אינה יכולה לפרנס פועלים בעלי צרכים גבוהים ומרובים, חוץ ממקצועות אחדים. העבודה המצויה ביותר, כגון עבודת-הסוסים, המעדר, הבציר והקטיף, אינה משתלמת במחיר גבוה. ברוב הפועלים “האידיאליסטים” אין אף אחד משלושת התנאים העיקריים האלה. לעומת זה ראינו בשנים האחרונות אלימנט חדש של פועלים, שהם אמנם לא הכניסו לתוך היישוב רוח-חיים חדשה, כמו שעשו “האידיאליסטים”, אבל תחת זה מתאימים מכל הבחינות למלא את התפקיד הישר, בכלכלי של הפועלים – לרשת את העבודה: ואלה הם – התימנים, הם בעלי-משפחה, קבועים על מקומם וצרכיהם אינם מרובים כל כך. ועובדה היא – שאף אחד מהתימנים לא חזר לארצו. ובכן אין כל ספק שהתימנים, שהתישבו ברחובות ובראשון-לציון, הם – החומר האנושי היותר טוב בשביל העבודה החקלאית. והם אמנם ירשו את העבודה. אומרים שהתימנים דחו את האשכנזים. אך הן לא פועלים אשכנזים דווקא נחוצים במושבות, אלא פועלים עברים שיתאימו לתנאי-העבודה וצרכיה.

אבל דא עקא, שהתימנים קרועים לחלוטין משאר הפועלים ועל ידי כך הם מרוחקים לגמרי מחיי הארץ ומעבודתנו הלאומית. כי סוף סוף אין לפועל רק תפקיד מיכני – לעבוד בלבד, אלא גם תפקיד חברתי-לאומי, שאינו נופלת בערכו מתפקיד העבודה. והילכך עומדת לפני הפועלים אחת התעודות הכי-חשובות – למצוא את הדרכים הנאותים להתחבר את הפועלים התימנים, להשפיע עליהם, לסדרם ולשתפם בעבודתנו החברתית-הלאומית הכללית. וכי אפשר להשפיע על התימנים ולהתאחד עמהם לשם מטרות כלליות – יוכיחו לנו הפועלים התימנים העובדים ב“בצלאל”, שהולכים שלובי-זרוע עם הפועלים “הרוסים” בכל פעם שיש צורך לפועלים להגן על זכויותיהם.

אלו הן השאלות העיקריות העומדות לפני ועידת פועלי-יהודה. כמובן, אין לחשוב, שהועידה תפתור את כל השאלות הללו פתרון גמור ומוחלט. אבל עבודת הועידה לא תהא לשוא אם רק תעמיד את השאלות הללו על הפרק והפועלים יבררו לעצמם את כל חשיבותן ויכירו כי תעודות רבות-האחריות עומדות לפניהם, וכי רק בפעולה נמרצה של כל כוחות-הפועלים המסודרים אפשר למצוא להם פתרון; עבודת הועידה לא תהא לשוא אם רק תבליט את הצורך בהסתדרות-פועלים חקלאית כללית ועל ידי כך תשים קץ לאדישות הציבורית שהשתררה בקרב הפועלים. תפקידה ותעודתה של הועידה היא לקבוע את ההכרה בלב הפועלים, כי הגיעה עת לעשות!

“האחדות” מספר 29–28, כ“ה אייר תרע”א.