דאס נייע לעבען, צענטראל-ארגאן פון דער יודישער טעריטאריאליסטישער ארבייטער-פארטיי (פועלי-ציון).

["החיים החדשים, בטאון מרכזי של מפלגת הפועלים הטריטוריאליסטית היהודית (פועלי-ציון)]

אם רוצה אדם לעמוד בזמן הזה על אופיה של התנוולות-כנסת-ישראל, ילך ויסתכל במהות מפלגותיה וכיתותיה והארגניזאציות שלה השונות והרבות.

יש, אמנם, המסוגלים למצוא גם בזה טעם לשבח: ההמונים היהודיים אינם “אינדֶפֶרֶנטים”; צובאים הם על דגליהם; המחשבה היהודית עובדת.

אולם מי האיש שאינו יכול להשלות נפשו בשוא, ויש לו הכרה בעצם כל ה“מעשים” האלה, אי-אפשר לו שלא להבין, שאם בזמן הזה, בשעה שהעם כולו – עמם – יוצא מדעתו מפני האימה הבלתי-נפסקת, מוכשרים הם, בניו ה“מתקדמים”, לחזור בניגון נלהב אחרי הבליהם של מנהיגי “בונד”, ס.ס. ושאר “הלוחמים הפרוליטאריים”, אין זה אלא שמרוב העקה והפורעניות נתנוולה לגמרי נשמתם של צעירי-ישראל.

כי מובן-מובן היה, אילו היינו אנחנו, צעירי-בני-ישראל, מבלי דבר דבר, מנפצים את ראשינו אל הריבולברים החלודים שבידינו, לאמור: אין תקוה לנו עוד, אין מנוס לנו עוד. מובן היה גם כן מאד מאד אילו היינו, מבלי דבר דבר, מעבירים אש ואבק שרפה בכל הארצות, ארצות אויבינו הגלויים, אויבינו הגלויים והחיים עדנה! ואולם כשאנו “בונדיסטים” ו“סוברים” ומוכיחים, שכל “מצבנו הרע” אינו אלא באשמת הריאקציה הפוליטית, שכמעט אין בינינו ולשכנינו ולא כלום, שכל מה שיהיה עם כל הפרוליטאריאטים יהיה גם עם הפרוליטאריאט שלנו, שסיבת האמיגראציה שלנו היא היא סיבת האמיגראציה של כל ההמונים הפרוליטאריים: התפתחות-הקאפיטאל; ששחיטת עוללינו ועינויי-אחיותינו אינם אלא קונטר-ריבולוציה עוברת; שהפרוליטאריאט היהודי הולך ומתרושש בעזרת הפרוצס ההיסטורי, כדבעי למהוי על פי דין, ושלום על ישראל הלוחם, המחויב להילחם, המחוייב להיות האוואנגארד… מה אנו אז? מתנוולים! או כשאפילו אנו מתחילים להבין את “הסטרוּקטוּרה של התפתחות האקונומיקה אצל הפרוליטאריאט היהודי” ומתחילים להוכיח בחילוקים דקים מן הדקים, ש“המומנט הטריטוריאלי” דרוש בכדי להשלים (ערגענצען) את ה“קלאססענס-קאמפף” של המעמד הרביעי בישראל, שהוא, מעמד זה, הוא הכוח היוצר והמחדש והמיועד להפיל את חומת הבורז’ואזיה היהודית, שהאידאולוגיה שלה אסימלאטוֹרית וה“קלאסען-אינטערעסען” – פאלעסטינא וכו' וכו' וכו', בקיצור: כשאנו נעשים לס. ס.; או כשאנו מתהפכים ל“סיימוֹביצים ווֹזרוֹז’דֶנצים” ומעלים את ה“סוּמבּוֹר”¹ שהם מעלים; או כשאנו מקבלים עלינו עול הרה“גים האחרים שבפולטאבה ויקאטרינוסלאב ונעשים ליהודים סוציאל-דימוקראטים פועלי-ציון; או כשאנו, לאחרונה, כופרים בכל ולוחמים תחת דגל ס”ד וס"ר בתור רוסים ממש – מה אנו אז? –

“המחשבה היהודית עובדת” – שקר הדבר! הפראזיאולוגיה היהודית עובדת, הפראזיאולוגיה של מתנוונים, של עוברים בטלים, שבעצם כבר אין להם צורך בשום דבר. כי העם כולו, כמובן, אין נפשו אל כל אלה והחושך והבערות וההבל שבחייו הולכים ומתרבים, וכל ה“אורגאניזאציות” אין אלא אבק פורח, ורק המניינים האחדים של “מנהיגי ה הפרוליטאיאט” הסוחרים בו ומושכים אותו מחנות לחנות, הם הם הממציאים את מהומת המלים הריקות במשכנותינו הנחרבים.

––––––––

“החיים החדשים” – איזו חיים חדשים? אולם אם חיים חדשים אין כאן, ספר חדש וטוב – כמעט שלא יאומן – יש כאן. כעין קרן אור דק עולה האורגן הזה בתוך עב הבלבול הקודר של מפלגותינו. אי-אפשר, אמנם, לומר, שהוא אינו משלם מס כל עיר לפוֹרמוּלות המתהלכות. כלום אפשר בלי זה? שם מאמר-הפרוגראמה שלו הוא, למשל, “דער אביעקטיווער היסטארישער פראצעס”. אלא שבכל זאת עושה הסגנון של כל המאסף, הטון היסודי שלו, רושם של פשטות, בהירות ודעה צלולה ובריאה. הגיוניותם של היהודים האלה אינה זו של ה“ברוֹשוּרקות”. עין פקוחה להם על מצבנו כהוויתו. מבינים הם שמהלך-האמיגראציה שלנו, של עכשיו, אינו אלא המשך הנדידה והמנוסה התדירית ושטבע-חיינו יחייב אותו גם לכשיתחלפו התנאים הנוספים, המקריים. אפשר, אמנם, להטיל ספק ב“היוצא מדבריהם” של בעלי “החיים החדשים”, בהוכחתם, למשל, שהפרוצס הזה מוליך בהכרח ללכידת פוזיציות חדשות… אבל, איך שיהיה, ונפתולי פראזיאולוגיה אָין. מבינים הם גם כראוי את מהלך הריבולוציה ברוסיה, שאם בתקופת האחרונה גם הם אינם יכולים לבלי להשתתף בה, הנה על כל פנים, “ציפרים אינם מניחים להם בחיקם” ואינם מכסים כל וכלל מה שהרגישו, מה שהיו מוכרחים להרגיש, בתור יהודים, בימי השביתה של אוקטובר… גלוי וידוע לפניהם כהוגן גם הצד החיוני והפסיכולוגי של הפוגרומים, המשך מסעי-הצלב וגזירות-ת“ח, וההגנה העצמית, לפיכך, צריכה להיות, לשיטתם, מין מיליציה לאומית-יהודית. ויחס ישר בריא והגיוני כזה יש להם כמעט לכל שאלות-חיינו. למרות דבּרם גם הם “מפני הכבוד”, על “הפרוליטאריאט עם השדרות הרחבות של ההמונים היהודים”, הם מבינים היטב את מצבו האמיתי של ה”קליין-בירגערטום" היהודי וערכו המעמדי… וגם הארציוּת שלהם אינה באה להיות כלי-שרת לאידיאה הסוציאלית שהחזיקו בה. הארציות שלהם שלמה היא, גלויה, מקיפה ולאומית. מבינים הם, כי בלי התגשמות האידיאל הזה – כלו לכולנו כל הקצין.

[“המעורר”, תרס"ו, חוברת ה', יוני 1906; החתימה: ח.ב.צלאל]