כשלון הממשלה / דוד בן-גוריון

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

ירושלים, 13 במאי 1936

ל – – – בלונדון

בימים הראשונים היה אולי בלונדון בקרב כמה מידידינו רושם שבתוכנו שוררת פניקה יתירה, ושהחששות הכבדים המדאיגים אותנו הם מוגזמים. עכשיו – לאחר שהגיעו ללונדון ידיעות יותר מלאות על המצב – מובטחני כי ידידינו עמדו כבר על רצינות הסכנות הפוליטיות לא‑פחות מאתנו. אולם מסופקני אם אפילו עכשיו נתחוור להם כל חומר המצב במלואו.

***

– – – קשה כמובן לממשלה לשמור על שדה וכל עץ ואין בכוח אנוש לשמור בפני תבערות כשבארץ נמצאים מאות ואולי אלפי אנשים, בכל קצות הארץ, המוכנים להצית שדות בחשכת הלילה. – – – אבל אין למצוא שום נימוק הגיוני לסירוב הממשלה להגדיל את כוחות המשטרה היהודית, כאשר דרשנו, ולהספיק לאנשי משקינו תוספת נשק, למען הכשיר אותם לשמור בעצמם על שדותיהם. הישוב הוכיח בימי‑מבחן אלה את כוח הבלגתו ושלטונו העצמי, ולמרות ההצתות ועקירות העצים הנמשכות והולכות, לא קרה אף מקרה אחד של מעשה‑נקמה, ואני מקוה שלא יקרה, ואין כל יסוד לממשלה – ואין לה כל הצדקה מוסרית או פוליטית – למנוע מאנשינו את האפשרות לשמור על רכושם.

מרכז המשטרה מנסה לעשות מה שיש בכוחו באותם האמצעים המוגבלים שבידו. אולם במצב זה של הארץ מוטלת על הממשלה בעיקר פעולה פרבנטיבית, וכאן נתגלה כל כשלון הממשלה, כל חוסר‑הדרך והתהפוכות שלה.

בעשרים ושלוֹשה באפריל הוכרזה השביתה הערבית. לא חשובה כל‑כך השאלה אם מבחינה פורמלית‑חוקית שביתה זו היא אסורה או מותרת. יועצי הנציב המשפטיים סבורים, ששביתה זו היא חוקית. עמדה זו של הממשלה היא תמוהה במקצת, לאחר שהחוק הארצישראלי אוסר בפירוש אפילו משמרות‑פועלים גזעיות, אם‑כי בדרך‑כלל משמרת‑פועלים בסכסוך כלכלי גרידא היא מותרת. אבל כאמור, אין השאלה הפורמלית כאן עיקר. לשביתה יש תוכן פוליטי. שביתה זו בנויה על איום ומעשי‑אלמות, ומלבד היותה עלולה להביא לידי מהומות‑דמים הריהי מכוּונת להשבית את מהלך‑החיים הנורמלי בארץ. – – –

– – – לאחר שהשביתה נמשכה שבועיים ללא כל נסיון רציני מצד הממשלה להפסיקה – קרה הנציב ביום 5 במאי את המנהיגים הערביים וקרא לפניהם דרישה לא להצטרף לכרוז שפרסמו חסן צדקי דג’אני וצלאח עבדו ע“ד אי‑תשלום מסים, והודיע שהיות ו”הועד הערבי העליון" עומד לבקר בערים שונות, הוא משתמש בהזדמנות זו לומר להם, שלא יתיר “כינוס אסיפות פומביות העלולות להתכוון להפגנות ולמהומות ולגרום לאבידות בנפש”, ו“דעתו השקולה היא כי השביתה אינה מביאה אלא רעות בעקבותיה וכל תועלת לא תצמח ממנה, והוא דורש להסתלק מהדרך האחרונה (דרך השביתה) ולשלוח את המשלחת ללונדון”.

למחרת (6 במאי) נפגשתי עם אחד הערבים, מהחשובים ביותר, שאינו פעיל בעצמו בפוליטיקה הערבית, אבל הוא קרוב מאד למרכז ויודע היטב מכל הנעשה בקרב המנהיגים הערביים. הוא אמר לי, שבימים האחרונים רפתה השביתה ועמדה להתפורר, אולם אזהרה פתאומית וקשה זו של הנציב הדהימה את המנהיגים. אילו באה ביום הראשון של הכרזת השביתה היתה בלי ספק מונעת התפשטות השביתה. אל לאחר שהשביתה נמשכה כבר שבועיים ללא כל התנגדות מצד הממשלה, חשבו כל הערבים כי הממשלה מרוצה בעצם מהכרזת השביתה, ואזהרה זו שבאה במאוחר תהיה לה פעולה הפוכה: היא תרגיז את העם ולא תתן אפשרות לאותם המנהיגים שרצו להביא את השביתה לידי גמר – לעשות זאת, ולא עוד אלא שתחמיר את המצב, והוא חושש, כי באסיפה שנקראה למחר בירושלים תתקבל החלטה על הכרזת מרי אזרחי. ואמנם כך היה. הממשלה לא רק שלא הפריעה לועד העליון לכנס אסיפות – אלא לא עשתה כלום נגד מכריזי המרי. פקודת‑האיסור שהוצאה נגד חסן צדקי דג’אני וצאלח עבדו נתבטלה, ושוב נוצר רושם, שהממשלה אינה מתכוונת לעשות שום דבר נגד ארגון המרי האזרחי.

מצב זה לא רק שהוא החמיר את דבר הבטחון בארץ, אלא מעמיד בסכנה את המשך העליה.

עד היום לא נמסרה לנו הודעה רשמית על השדיול. מכל העברים באות אלינו בעקיפין הצעות מצד המנהיגים הערביים, שנאפשר להם לצאת מן המיצר ע"י הסכמתנו להפסקה זמנית של העליה. עד עכשיו לא הגיעה אלינו הצעה כזו מאת הממשלה, אבל יש סימנים בולטים שיש נטיה כזו.

אחד הערבים החשובים אמר: יש שתי דרכים להפסקת השביתה: א) הפסקת העליה, או ב) הכרזה על בנין נמל בתל‑אביב. למעשה אין צורך אפילו באמצעי כל‑כך קיצוני (אם כי עלינו עכשיו לגייס כל יכלתנו ומאמצינוּ להקמת נמל בתל‑אביב); רשיון לפריקה בתל‑אביב יעשה את פעולתו. רשיון זה דרוש לא רק להפסקת השביתה – אלא דרוש גם לגופו. נמל חיפה מתגבב לאין נשוא, העברת סחורות מחיפה לתל‑אביב עולה בהוצאות יתירות, ואין כל הצדקה למנוע מעיר‑החוף הגדולה ביותר בארץ את השימוש בים.