בית-הסוהר שבעיר פלונית בלע בלילה אחד ובבת-אחת ארבעה תפוסים, שלא הכירו זה בזה ולא ידעו על מה הם נתפסים. אלא מכיון שאתמול חלה אקספרופריאציה על קרון הדואר ושלשום היתה התנפלות על הפוליציה – התנפלות שנגמרה בשפיכות-דמים – הסכימה דעתם לשער, שעל אחת משתי העבירות הללו הם נתפסים.
אחד מהם היה צעיר עוזר בחנות, ששמו יוספא פינשטיין, אדם נמוך, שכבר רכש לו שעון של זהב וכלה נאה בלא נדוניה והיה מעשן מתוך קנה של ענבר, שמו של השני הוא עכשיו מטוסר בולבה, וקודם שברח מאיזו בית-סוהר שבאיזו עיר היה ידוע בשם הורודט פושקט.
השלישי הוא יהודי שכולו פאות, זקן ועיניים. זה היה אחד מה“נכדים” שעבר זמנם ושזרם החיים עקר אותם מתוך איזו עיירה וסחפהו לכאן, כמדומה לשם היתול בעלמא. ארבעים יום קודם יצירתו נגזר עליו שיקרא בשם גרשון גרשקוביטץ בהרב. שם כזה היה מסוים וחשוד אצל הפוליציה, ומרגלי-חרש מחפשים אחריו זה כבר.
הרביעי היה איש צעיר מגודל בלורית, בעל-חוטם ומשקפיים, ידוע לתורני באיקונומיה הפוליטית, וכבר זיכתה אותו הפוליציה בשלושה חיפושים.
הפוליציה נהגה בהם מנהג יוצאים מן הכלל: לא היכתה אותם לא לפני התפיסה ולא אחרי כן ואת תביעותיהם מילאה בדיוק ובזמנן. מטוסר בולבה, כבעל-נסיון ומומחה לדבר, השמיע את דעתו, שהרוך והנימוס שהפוליציה נוהגת בהם הם סימן, שכבר נגזר דינם לתליה.
בין מטוסר וחבריו נכנסה רוח פסקנית עוד מיום הראשון למאסרם. הוא לא מצא אותם זכאים לשם אסירים, ולא יכול למחול להם את הדבר, שהוא צריך לישב עמם בכפיפה אחת. מעולם לא קרא אותם בשם. זה היה מנהגו עם כל מכיריו, שלא היה קורא אותם בשמותם שנכתבו בספרי-הלידה אלא היה מסב לכל אחד שם חדש כפי טעמו ונימוקו. כך היה קורא את התורני באיקונומיה פוליטית בשם “מפתח-ליל”; את הנכד היה קורא “אקספרופריאטור,” ואת העוזר בשם “פשפש-שמן.” תמיד היה מתקוטט בהם ומצער אותם בתחבולות שונות. וכשניבא להם את נבואתו ואת סופם הקרוב, חפצו להאמין, שאין זו אלא כוונה רעה להרבות-צערם. אף-על-פי-כן כשהרהרו על הדבר כל אחד בלבו מצאו שיש רגלים להשערתו של מטוסר והתחילו מונים את ימי חייהם האחרונים.
ה“נכד” עמד כל הלילה על מיטתו וסיים את חשבונותיו עם אלהים ואנשים. נשמתו הזדככה מכל אותם הכתמים הרגילים אצל אדם שכמותו. שמא קיבל רובל שחסר לו מאצל אדם שיתר לו. שמא האמין בעצמו, כדי שיאמינו בו גם אחרים. שמא רימה את עצמו ונמצאו אחרים מרומים עמו. בין אדם לחברו… בין אדם למקום. בשר ודם מלוכלך בחטאים. אלמלא שכך, לא היו יסורים ממרקין העולם. הוא שב לפני קונו בתשובה שלמה. ובנשמתו התלקח ניצוץ אחד משל אבותיו היהודים הגדולים, קדושי סלאוויטא, הקדוש ר' מיכל, עשרה הרוגי מלכות, וכל אותם הרוגי מלכויות שבכל הדורות.
וברור נעשה בעיניו, מפני-מה הוא נתפס למלכות, ובשביל מה הוא יוצא לגרדום.
וכשזכר באשתו ובני-ביתו כיוון את לבו כלפי מעלה ואמר:
“אבי יתומים ודיין אלמנות, הריני מוסר בידך את כל אלה התלויים בי, ואני מוכן ומזומן ליהרג על קידוש השם.”
הוא גדל והתעלה במשך הלילה למעלה מול הבלי העולם. כל הקיסרים והשררות נכללו אצלו בשם אחד “המלכות,” שמשמעותו אחת היא בכל הדורות ושאינה מתורגמת לשום לשון, ושאינה מעוררת לא אהבה ולא שנאה, לא כעס ולא רצון.
למחר בבוקר, כשקם מטוסר מעל משכבו והתחיל פוסע בחלל החשוך של החדר, נתקל ב“פשפש השמן” והסיעו מלפניו באגרוף. “אל תזחל לבין עיני,” לחש אחריו.
פגש אחרי-כן ב“מפתח הליל,” והוציא גם עליו קב של בוז וקנתור. אחרי-כן העמיד את עיניו על האקספרופריאטור והשהה את עצמו עליו, כאילו לא הכיר בו. אחרי רגעים מועטים חזר לאחוריו והביט אחריו זמן הרבה מתוך השתוממות.
ובפעם השנית, כשנתקל בו, נסתלק לצדדין, ושוב הסתכל בו.
“סביטויי (*איש אלהים)” נזרק מתוך פיהו, שמעולם לא יכול לעצור בעד הרהורי לבו.
ומאז פסק לקרוא לו “אקספרופריאטור,” והתחיל מביט אחר כל תנועותיו ומקשיב לכל מלה היוצאת מפיהו.
ו“מפתח-הליל” לא מצא מנוח לעצמו. הוא תעה באופל החדר, כצל של איזו בריה משונה, וטען לעצמו:
“עול נורא. לא אשמת, לא בגדת, ואתה יוצא ליהרג. מפני מה? מפני מה?”
כך עמד לפני כל אחד משלושת חבריו לאסון. נעץ בו עינים צעקניות וטען:
“מפני-מה? מפני מה? אדרבה, שואל אני אתכם, מפני מה?”
מטוסר מעמיד עליו מבט מגבוה. " מה זה ‘מגרגר’?" דיבר מטבורו.
"אדרבה, בינה בדבר. זה אינו סיביר או קטורגה (עבודת פרך ברוסית). שם אתה רואה לפחות אקונומיה בדבר; עובד אתה עבודת-פרך ומביא רווח לממשלה. האנרגיה שלך מתגלגלת בדבר של ממש. יש לך “קונטה” בבית החיים, ולפי שעה אתה מצטער ומקווה, שסוף-סוף יתרחש לך נס ותיגאל. אבל פה, לא זה הדרך. רואה אתה לפניך את התליין. מרגיש אתה את הכריכה על צוארך. מלמעלה שמים כחולים, שמש מחוירה, מלמטה ראשים שחורים, ורגע אחד – פסיק…
רעד עבר על בשרו של יוזפא, ומטוסר הסתכל בו מן הצד, הסתכל-הסתכל, עד שירק בפניו וסר מעליו. הלז מחה את פניו ושוב חזר לשאלתו:
“מפני מה? מפני מה? לא אשמתי וליהרג אני יוצא.”
“בני,” מנחם אותו “הנכד,” “וכי נוח היה לך יותר, אילו היית אשם במיתתך?”
“מה הוא סח?” – שאל מטוסר בחשאי, מפני שלא הבין כל-כך בשפת יהודית. יוזפא תירגם לו את הדברים, ומטוסר שמע והקשיב, והשתקע בשמיעתו. ונדמה לו שאין מוחו קולט את הדברים לכל עומקם. הוא חזר עליהם בעל-פה ובחשאי כעל איזה פסוק מתוך האבנגליון.
“וכי נוח היה לך יותר אילו היית אשם במיתתך?”
ראשו הגדול התנועע לכאן ולכאן בין שתי כתפיו הרחבות.
קול חריקה של בריח מוחלד נשמע מתוך האפלה. כולם החזירו את פניהם כלפי הדלת, שנפתחה בצרות-עין, ויחד עם ניצוץ קלוש של שמש-חורגת נדחק ונכנס משגיח בית-הסוהר, ובקול שלא היה לא דק ולא יבש שאל לתוך חללו של החדר: “אין לכם בקשות או תביעות אלי?”
מטוסר הגיד את בקשתו, שהמשגיח ילך לו תיכף מזה למעון רוחין ושדין.
“הנכד” הניע בראשו אל השררה והחזיר ממנו את פניו.
התורני באיקונומיה פוליטית קם עליו בשאלתו: “מפני-מה אני יוצא לגרדום?”
יוזפא פתח בבכי ויללה וביקש הרשאה לכלתו על ביקורים בכל יום.
כשיצא המשגיח פנה מטוסר כלפי יוזפא באגרוף מזויין, אבל בו ברגע החזיר “הנכד” את פניו ומבטיו הבודדים נחו על מטוסר. רפו ידיו של זה ובקומה כפופה חזר למקומו.
בקשתו של יוזפא לא היתה לבטלה. למחר נראתה נערה עומדת על המדרכה שמנגד, ועיניה תלויות אל הסדקים הארוכים, המשמשים במקום חלונות בבית-הסוהר. הראשון היה מטוסר שראה אותה והרגיש בה, על פי דרכו, באיזה רגש קדום המיוחד לו, שזוהי כלתו של יוזפא. ובאה בלבו תאווה לירוק בפניה ממקומו אלא שבין-כך שקעו בה עיניו. והיא עמדה שם רגעים מועטים עד שנעלמה.
במשך ביקורה של כלת יוזפא, נחבא מטוסר בזוית אחת רחוקה מן הדלת. הוא לא יכול לשמוע את היללות ואת ההספד ש’מקושט' זה עושה על עצמו. ויותר מזה הרגיזו אותו צלצולי הנשיקות משם.
ורק לשעת-הפרידה ניגש אל האשנב המוחלד שבדלת והביט אחריה.
למחר בבוקר בשעה הקצובה כבר עמד מטוסר אצל הסדק הארוך, המשמש חלון בבית-הסוהר וחיכה לאותה הנערה בעלת-חוטם סולד וסנטר מחודד.
וכשראה אותה בפעם הזאת גילה בה סימנים חדשים. הרי שפתיה כל-כך דקות כטרפים הללו של שושני האביב. כיצד הן יכולות לנשק נשיקות כל-כך גסות, כמו ששמע אתמול?
הוא לא חפץ להנאות את יוזפא ולבשר לו, שהיא כבר צועדת על המדרכה שמנגד, דיהו מה שמגיע לו בשעתו.
ולשעת-הפרידה טיפס מטוסר אל האשנב הקטן שבדלת וקרא:
“עלמה, אפשר שתואילי להביא לי דבר בבואך לכאן?”
“לעונגי ולרצונך,” נשמע קול האשה, “מה חפצך ואביא?”
“חפצי?… מה חפצי, את שואלת?”
קשה היה לו לענות לכתחילה על שאלה זו. הוא לא הכין את עצמו לכך.
“גפרורים,” נדחק ועלה על לשונו, “הביאי לי גפרורים. קשה לשבת בבית-הסוהר בלי גפרורים.”
“מחר יגיעך חפצך על ידי יוזפא.”
ולמחר השכים מטוסר ועמד על הסדק הצר, בשעה שיוזפא עדיין היה סרוח על משכבו. עיניו תעו ברחוב ובדקו בעוברות ושבות על המדרכה. פתאם קפץ ממקומו. התנפל על משכבו של יוזפא והתחיל סוחבו ברגלו.
“ישן אתה? שם מכים אותה,” קרא מטבורו.
“את מי?” שאל הלז בין שינה ויקיצה.
“הוי, פשפש שכמותך. את מי?”
הוא עזב את יוזפא וחזר לסדק הארוך. שם נחה עליו דעתו. הוא ראה חברת חוליגאנים שהפסיקו את דרכם והרימו עליה אגרוף, אך היא השתמטה מהם משלום.
“הי, שומע אתה?” קרא אחרי יוזפא, שיצא לחדר-הביקורים, “אל תלכלך את לחייה בנשיקותיך.”
“ומה למחר?” שאלה הכלה בעד האשנב, אחר שמסרה ליוזפא את גפרוריו של מטוסר.
“למחר?” ענה קול מתוך הטבור, “שוב גפרורים.”
“שוב גפרורים?” תמהה הכלה וצחקה במידה שיש אפשרות לצחוק במקום כזה ובשעה כזו.
וצחוק פרץ גם מפי מטוסר. ומאז נעשה נוח ליוזפא, הוא חדל מלצערו והתחיל קוראו בשם “החתן.”
ופעם אחת בלילה התעורר התורני בבהלה. איזה חריקה נשמעה לאזניו. בחללו של החדר הבהב וקרץ איזה אור קלוש מתוך החושך הגשוש.
“שריפה,” צרח הלז מבוהל.
“ומה בכך?” נשמע קול מטוסר בנחת, “כשתישרף תישאר התליה אלמנה אחריך.”
“מטוסר, מה אתה עושה שם?”
“גפרורים אני מבעיר להאיר את האפלה, החתן שלנו מתחטא. איזו רוח טומאה נכנסה בו היום. בניחותא, בניחותא שוטה שלי. בכיה זו למה?”
מתוך חשכת החדר נשמעו אנקות רצוצות. מטוסר שפשף בכל פעם גפרור על הקופסא. ויהי אור, ויהי חושך. דומה היה שאיזה ענק ממצמץ בעיניו, ונאנק באנקות של גסיסה.
כולם ישבו על מיטותיהם. איש לא שאל לסיבת בכיתו, כולם ידעו והרגישו בדבר. התורני התחיל ממלמל וגמר בבכי שפרץ מתוך לבו. מטוסר הניע בראשו הכבד בין כתפיו הרחבות. הנכד שפשף בידיו על הקיר הטחוב שש פעמים בסירוגין במקום נטילת-ידים והתחיל פוסע בתוך החושך.
מטוסר זקף פתאום את קומתו לכל ארכה ורחבה, וסטר בידיו על מצחו. זה היה אצלו סימן רגיל לרעיון חדש המנקר במוחו.
“גוספודין סביטוי (*אדוני הקדוש),” החזיר פניו כלפי “הנכד” ואמר: “עצה טובה שרצה בלבי, להציל את החתן שלנו.”
“הא כיצד?”
“הרי אנו לתליה בין-כך ובין-כך, נגיד כולנו לפני השררה, שאנחנו היינו באקספרופריאציה ובהתנפלות. את הכול, את הכול, את כל מה שהם רוצים, אנחנו עשינו והחתן לא היה עמנו.”
דומיה מורגשת מילאה את החדר, כאילו החושך גופו השתקע בהרהורים על הצעתו של מטוסר.
הדומיה הרגיזה את בעל-ההצעה. הוא ראה בזה עלבון לעצמו, שאין הצעתו מתקבלת תיכף. וכלום מה יש לחכוך בדבר? הרי היא כל-כך פשוטה וקלה. אין איש חסר וזה נהנה.
“גוספודין סביטוי, אם אתם חוככים בדבר, הריני מוכל לקבל את הכול על עצמי. שדים לשחת, הנני!”
“מה אתה אומר?” נשמע קול רך ורותת של התורני.
מטוסר לא זיכהו במענה.
“גוספודין סביטוי, ולדעתך?”
“בני,” נשמע קול רך ממיטתו של “הנכד,” “איני יודע עד כמה אתה מסוגל להבין את הדבר. מסירות נפש בשביל הצלת נפש, זוהי מדרגה גבוהה. לא כל אדם זוכה לה. אלא… כיצד אבינך בדבר? הא למה זה דומה? למי שטובל את עצמו במים טמאים. מבין אתה? גוף בעד גוף, אבל לא נשמה בעד גוף. אנחנו ניהרג על קידוש-השם, נהיה יושבים בגן-עדן (יש גן-עדן גם בשביל חסידי אומות-העולם) החתן יהיה מוצל. אבל האמת? האמת תחגור שק ותהי קובלת עלינו לנצח. שקר גמור ננחיל לעולם, שאנחנו עשינו מה שלא עשינו.”
ועד הרבה דיבר הקדוש, ומטוסר הרגיש בהם יותר ממה שהבין. וכבר פסק הקדוש מלדבר, ומטוסר עודנו עומד שקוע בשמיעה. ראשו הכבד התנועע בין כתפיו הרחבות ושפתיו רחשו:
“הא למה זה דומה? למי שטובל את עצמו במים טמאים.”
“גוף בעד גוף, ולא נשמה בעד גוף.”
“האמת תחגור שק ותהי קובלת.”
ונדמה לו, שהוא עומד בצרקוב (*כנסיה) ושונה פסוקים מתוך האבנגליון.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.