הַנִסְתָּר / מ"י ברדיצ’בסקי

לכאורה אך דבר פשוט קרה בקיטוֹב העיר: דוב-אליהו בן השמש מת באחד הימים.

דוב-אליהו היה בנו הבכור של זכריה השמש הזקן בקלוֹיז של חסידי לוטין, אשר בקיטוב העיר. וקיטוב חציה עיר וחציה כפר. ממוֹרדה ולמטה עד חוף הנהר היא מקום מושב לערלים ולכפריים עובדי האדמה הברוכה, ובמעלה תגוֹרנה משפחות בני-ישראל, אשר גָלו מארצם וישבו שם להתאחז ולעשות רצון בורא-עולם. ודוקא בעיר הקטנה הזאת היו בתי-מדרשיות הרבה; הנה דוקא בשבטי עובדי אֵל אחד כיתות הרבה ודרכים רבים לעבודת השם יתברך. מה שייך? יושב בשמים הוא אֵל רוכב בערבות, ובניו של מקום מבקשים להם בארץ רוב נתיבות…

אבל דוב-אליהו גיבור דנן לא ידע מה ממרומים. הוא רק ידע שהגשם יבוא ממעל, - וזאת היתה השגתו האחת המוּפשטת; הוא ידע שהעינים לפעמים נפתחות ולפעמים הן נסגרות; ידע שאוזן לאדם ופה לאדם; כי מטרת הרגלים ללכת והידים למשש בהן, הראשונות הן כרגלים לכסא ושולחן והשניות כצבת בידי הנפח. בקיטוב היה ידוע ל“שוטה העיר”; ודרכו היה להיות כל ימיו מין אַסקוֹפה נדרסת לכל. כל אדם בקיטוב היה משתמש בו לצרכיו, וכל נער פוחז היה מושך באזניו והיה משחק בו לתיאבון.

ודוב-אליהו לא שם לבו לאלה. הוא כמעט לא חשב כלום ודיבורו היה אך מעט, וגם זה עשה בלי חפץ. הוא הבין שבעיר צריכים איזה אנשים להיות חנוָנים, מוכרים גפרית ונופת ושאר כל צרכים; הבין שמעט אנשים המה חייטים, אחדים המה סנדלרים ואחדים אפילו נגרים הם. הוא הבין שבן-אדם יכסה את עצמו בימות- החורף בשמיכה עבה; אבל שוב לא הבין איך יקמץ אדם מעוֹתיו בשביל זה עוד בימות -הקיץ. – הוא השיג טיב הדלתות לבתים, גם טיב המעלות לעליות; אבל לא השיג מדוע יעשו לבתים גגות משופעים, ומדוע ארובות-העשן נשקפות למעלה?

בעצם היה רואה כל המחזות לפניו, אבל לא הבין קישוּר הדברים… הוא אוכל ושותה בצמצום ועובד תמיד כל הימים, וכל העתות בשנה שוות בעיניו. כי בעת כזו קור ובעת כזו חום, בעת כזו ירד הגשם ובעת כזו השמים נחושת, למה לו לשים לב לדברים כאלה? והרגלים שלו תמיד הן עמלות. לשבת במקום אחד בודאי טוב מללכת ולרוץ ברחובות. – והנה הוא קם והולך, קם והולך, אם אך שולחים אותו בשליחות מה, ואינו קובל על זה, גם אם לא יתנו לו כל שכר בלכתו. ומה זה מין הדבר שקוֹרין ממון? המטבעות מצלצלות בצלחת; וכאשר הן נלקחות וממוּשמשוֹת ביד הנה רק נחושת לא קלל הן. הנה תפוחי-אדמה ממולחים טובים יותר מכפתורים הללו, ודג מלוח הוא מאכל מלכים…

אביו היה איש שותה שיכור, בכלל אדם נבזה, ששפמו וזקנו נתאחדו זה בזה, עד כי כמעט פלא היה איך יכול לפתוח פיו; והוא הכה תמיד את אשתו – והיא בריה קטנה וצנומה היתה ואך עור של קלף לעצמותיה החלשות. לבשל ולאפות פטורה היא, כי לרוב הבית ריק באין מה. ואפילו ניקוי-הבית, שפיכת השופכין וגומר, הכל עושה בנה דוב-אליהו. ושאר הבנים, האחים והאחיות, הולכים יחפים ברחוב, כותנתם ולבושם קרועים ובלואים, וחיים המה כבהמות עניות, שאָפס להן מרעה. רק בימי ההכנות ליומי-דפגרא ובערבי-שבתות עוזרים היו מעט לאחיהם דוב-אליהו, שהוא היה אז המנצח על המלאכה בבית-הקודש.

בכלל, בימים כאלה הרגיש מין אדם זה מעין נשמה יתירה. הקלוֹיז מתרוקן אז מבני-אדם; ואפילו הבחורים הבטלים, המרננים בגמרות מארץ בבל הגדולה, אינם יושבים עתה על מושבם, ואיש איש הוא עתה בבית אבותיו או בבית-המרחץ; והוא, דוב-אליהו, מנקה את הרצפה ומעלה אבק. הוא שופך מים על קרקעית בית-האל, מתחיל להסיר את האבק ולהיטיב את המנורות. נפתחים כל החלונות להכניס מבחוץ אויר חי. וכשרוח חדש בא במסגרת אלהים, וכל “עמוד” כבר עומד בשורה, כל ספסל על מקומו, הוא קם ושם על שולחן קריאת-התורה מפּה חדשה, ובמנורות העמוד של “בעל-התפילה” הוא נועץ נרות חדשים. זוהי הכנה שבקדושה, ומה שעשו לפנים שיירת פרחי-הכהונה בחצר ה' בירושלים, עושה עתה דוב-אליהו בקיטוב אשר בארץ הגולה…

ואוי למי שמפריע כוהן-הדיוט דנן בשעת עבודת-הנקיון שלו. אוי למי שיזיד לצעוד על סף בית-התפילה בטרם נוגבה הרצפה ובטרם סר האבק כולו; אז יכול האדם הזה לשפוך לו הין מים בפניו. אין רחמים אז לפני בן השמש, ואין שינוי במעשיו. גם אם תפול בעירה בעיר או כי עלה יעלה נהר פתאום על גבולו וישטוף כל מלאכת אלהים באדם ובבהמה, לא יזוז ממקומו.

אבל בשאר ימות השנה גיבור דנן הוא אדם חלש מאד. בעת אמרו לו הלומדים בבית-המדרש: “דוב-אליהו, לך ופשוֹט עצמך על השולחן” – ציית לזה תיכף. ידיו ורגליו נסרחות מעל השולחן, פניו למטה והגוף הערוֹם למעלה. ואלה העומדים מסביב לו מפשילים את שולי בגדו הסרוח ומתחילים להכות על אחוריו בצחוק פרוע. והוא אינו צועק כלל, לא יניע באבריו. הוא שוכב כבול-עץ, עד שיכלו השחצנים את מלאכתם בו; ואז הוא קם ויורד ויושב על הספסל הארוך, העומד על יד תנור-החורף. את פני בן-אדם בצלם שדי בודאי לא הלבינו. דוב-אליהו יושב ומנמנם ורירו יוצא מפיו. הראיתם בר-נש מאוס כזה; והוא לא נברא מן האדמה ולא מן המים מָשָהוּ האֵל, כי אם מאיזה רקק בא. על כן גם ל“מנין” בציבור לא יצרפוהו אפילו בשעת הדחק, וברכתו לאו ברכה…

ולפי שבכלל פניו מכוערים מאד, שערותיו לא סרוקות והן בלי כל צבע וזקנו פרוע תמיד, מוחזק הוא בכל מלוא העיר קיטוב למין טומטום או אנדרוגינוס. אדם כזה אינו נושא אשה, ואפילו יתומה מוכת-אלהים לא תפול בחלקו. אולם על חתונות של אחרים ועל “שמחות” בעיר הוא מצוי; הלא הוא עובד ומשרת לכּל, הלא הוא מטלטל את השולחנות הגדולים מבתי-האל אל אולם האורחים העשוי עץ ומגרר את הספסלים הארוכים לישיבת בני-אדם בליל המחול והסעודה. איזו מלאכה צריכה בעיר לשם מצוה ולשם חדוה, ולא תיעשה על ידי הגוף המתנועע הזה, ולו, כאמור, אין מתן שכר כלל. – דוב-אליהו הוא קנינו של הציבור בקיטוב, עוד יותר מבכוֹר העיר, שעדיין לא נפסל ורועה הוא בבית-הקברות ומדלג על המצבות; והוא הוא שד הלילה, כאשר קרניו מנקשות במצבות עץ או אבן.

תתפלאו, קוֹראַי, אם אוֹמַר לכם, כי לדוב-אליהו היה סוף כל סוף איזה יחס למין הנשים. זאת אני יודע מהרחבת-הדעת שהיתה לו בעת ניקה עזרת-הנשים. רק קיר עשוי עץ מבדיל בין בית לבית. פה עומדים אנשים עטופים בטליותיהם ומתפללים לאלהי האבות, שמקשיב הוא לתפילותיהם ממש ועוֹנה להם על שיח-לחשם ממש, וּפה – מעבר מזה עומד החצי השני של מין האדם, מין הנשים. על ראשן פרוּשה מטפחת אדומה או לבנה, על שכמן שמלה, והסידור לפניהן, רק מחציתו הראשונה בלשון-התפילה, ומחציתו השניה היא כולה טייטש… אל תאמרו שתפילתן של אלה היא כמו של הגברים, ושהאלהים מתענין הרבה בנשים ובקטנים. דיין שאִמוֹת של אלה מצילות אבות של אלה מן החטא, והשאר – הלא יש בהן צורך בבית-הבישול ובהכנת הבית. אשרי למי שהוא שייך למשפחת הגברים, והריהו מבניו של שוכן-מעלה, ואוי לו למי שירד לעולם השפל אך בבחינת נקבה. ואשה, גם אם כשרה היא, מה היא יותר מאָמה לבעלה? אל תשאלו את אלהים לפרשת דרכיו; הוא חפץ בכך, ועל כן כל ימי העולם ינהג העולם בכך. הנני שב אל עצם סיפורי.

עזרות-הנשים בבתי-האל אשר קיטוב היו מלאות נשים מתפללות אך בימי שבתות ובימים טובים, ולא מיבעי בימים הנוראים, שבהם יפקוד בורא הכל את יצורי מטה באין הבדל, וגם הדגים שבנהר, העופות שתחת השמים, כל הנשמה תישפט אז במרומים, ועל אחת כמה בן-האדם, אם איש או אשה. – הדא תימא בימים כאלה, אבל בימות-החול, בימי הגלוּת ממש והעבודה ללחם ממש, עמך ישראל מתפלל שלוש בכל יום, ודוקא בהקדמות הרבה לפני התפילות ובסיומים, דוקא בהבלעת מזמורי-תהלים בינתים ובתפילות מאוחרות על אלה שקבעו לנו חכמים, דוקא בכוָנה מעט ובהנחת טלית ותפילין; איש איש עושה ככל הכתוב בסידור, ובזה אין הבדל בין עשיר ורש, בין חסיד לאיש-מעשה. מצוַת אמירת “שמונה עשרה” וכל הסדרה שבשורת התפילות חלה על כל זרע היהודים, ואפילו קטן מחנכים אותו עד “הודוּ”, עד “קריאת שמע”. – הסו, בני –אדם, הסו! אלהים, שהיה קיים עוד לפני בראשית, בימי האפס וימי תוֹהוּ ובוֹהוּ, וסופו להיות גם כי יחרב העולם ושב הכל אל המים, הוא יושב בכל שלוש פעמים הללו על כסאו, משרתיו מימינוֹ, משרתיו משמאלוֹ, והוא יקשיב באזניו ממש איך מיחדים אותו בני קיטוב מטה, הם ואחיהם ושאר בית-ישראל בכל מקומות הגויים!

כי האשה מרת חיה, נקראה חיה “המתפללת”, תקום גם היא בקיטוב בבוקר, תבוא אל עזרת- הנשים הריקה וּתכוון להיות שם בעת התאסף העם מעבר מזה לתפילה בציבור, - בודאי זה דבר לא ריק הוא… חיה היתה אלמנה עניה, שלא הגיעה עוד לארבעים, והיא היתה טווה פוזמקאות ומתפרנסת במעט. ולה יצר-הרע להתפלל בכל יום בבי-כנישתא, והיא היתה נהנית מזה מאד. בנים לא היו לה, הוצאותיה לא היו רבות, ואף על פי שתמיד זלגו עיניה דמעות בשעה שהזכירה את שם בעלה יחיאל, בהיותה אצל שכנותיה, לבבה לא היה קשור בו כל כך בעת שחי עלי אדמות. היא היתה פוקדת מעט גם מעשי העיר, מדברת לשון-הרע ורכילות, והכל נעשה במסוה של יראת –שמים. בחדרה, שישבה בירכתי העיר, ובו הכלים עומדים על מעמדם, ורק הצמר והפשתן פרושים על השולחן, והיא טוֹוה וטוֹוה, התעוררו תמיד אצלה מיני געגועים. – הלב הוא לב ואפילו אם הוא טמון אחרי חזה קמוט מעט…

ודוב-אליהו החל להרגיש מה בשעה שגם בעזרת-הנשים שפתים של חיה דובבות היו בתפילה. במקום הריק, שבו פרוש חול על פני הקרקע ותקרה עוד אין, וירָאה הגג מפנימיותו,יושבת נפש בשמלת אשה והיא מרכינה ראשה, כי הביא לה דוב-אליהו לפעמים מעט מים בדוּד, למען תרחץ את הידים; חיה רוחצת את ידיה לפני התפילה ומנגבת אותן במטפחת. ודוב-אליהו לא ישאיר את המטפחת בעזרת הנשים תלויה על הקיר, עד שישחר תארה, כי אם יכבס וינקה אותה. הוא משגיח על נקיון עזרת הנשים, כמו בבית-התפילה העיקרי. הוא בא מדי פעם בפעם בעת תשב המתפללת אל הכותל, ובלבבו מתעורר מה. האדם הוא אדם בכל גוף ולבוש לרוחו.

ויהי אחד מן הימים באמצע הקיץ. השמש כבר היתה ללהט ותבער על פני האדמה, חיה באה ביום ההוא להתפלל, כשהיא מלובשה בגד ירוק, ומקבלת הנאה מעצמה, כי הסתכלה בבתי-ידיה ובכפתורים הקטנים. ודוב-אליהו עמד כל שעת תפילתה שפי ויסתכל בה בלי הרף… ויהי בפנותה ללכת נפגשה בו ותרחמהו. היא העבירה ידה על לחיוֹ וַתחלק אותה מעט, והוא הושיט את פניו ונגע בפיה, ולא געלה בו.

כאמור, הדבר היה באמצע הקיץ, השמש כבר היתה ללהט ותבער מבעד החלונות ומבעד הגג. ובית-האל ראה על ספּוׁמגע אשה בבן-השַמש, וזה הלא היה אך לכאורה.

וַתהוֹם קיטוב בהיוָדע לה הדבר הזה, ויהי “חילוּל-השם” באמת. חיה חדלה לבוא להתפלל בימות-החול וירח ימים רצופים התביישה לצאת החוצה ודוב-אליהו נתפטר ממשמרתו. זאת הגידו לו הרבה פעמים מפורש והוא כמעט לא הבין את קישוּר הדברים. - -

ובשביל שקשה היה עליו רוב הבטלה ולא ידע איך לחיות הלאה בלי עבודה כלל, ונפשו, מין נפשו, חשקה במתפללת באמת, ועקבותיה לא נודעו עוד, לקח את האבנט הקרוע והפסול של אביו השיכור, עלה על גג בית-המדרש ויתלה את עצמו בו מפורש. ותעל רוחו, והוא אינו חי עוד וגם זה נעשה אך לכאורה.

הדבר היה בערב-שבת. גופו של בן-השמש עוד היה חם, ובשביל שהעת היתה קצרה לא עשו שהיות בטהרת הגוף, תחבוהו בתכריכים ומיהרו לשום אותו בבור, אשר חפרו בבית-המועד. הנה אך שמו אותו שם ויקם הנקבר ויתעורר, קפץ מהמערה וירץ בתכריכיו אלה לבית-המדרש. מיום שנוסדה הארץ לא נשמע עוד דבר כזה, כי יקום מת לתחיה ממש. יומו של משיח קרוב לבוא!

ובעוד ימים שבעה מת דוב-אליהו ממש. המים הקרים שבהם טיהרו אותו, הזיקו ללבו, והוא בלאו הכי כבר נשבר בקרבו. אמנם אז כבר החלו לכבדו בגלל מעשה תחיתו, ואחדים חשבוהו לנסתר, ויקברו אותו אנשי קיטוב לא בקברו הראשון, על יד הגדר, כי אם במיטב קברותיהם. ויציבו לאחרית שנה ציון לנפשו.

רק דא עקא, ביקשו וחיפשו באמתחת המת אחרי-כן, אולי הניח אחריו איזה כתבים סודיים, כדרכי כל נסתר אשר בעולם יתהלך ומניח ברכתו לבאים אחריו, ביקשו – ולא מצאו…