האסטנסים שלנו / שמריהו לוין

אם רוצים אתם לדעת לאיזו מדרגה הגיעה שפתנו על דרך התפּתחותה בזמן האחרון; אם רוצים אתם לדעת מי ומי המה סופרינו המשתתפים בעבודתם במקצוע ספרותנו העתונית; אם רוצים אתם לשפּוט על-דבר החמר הממלא את ספרותנו זאת, ואם רוצים אתם לדעת עוד דברים הרבה בבת אחת – הרי לפניכם עצה פשוטה וקלה: חדלו מקרוא את עתונינו העברים וקנו בעשר פּרוטות את הגליון הרביעי של “הוואָסכאָד” שנה זו. בגליון הזה תמצאו “מעט פילולוגיא” מאת המלומד הנכבד נ. פּערעפערקאָוויטש. מעט פילולוגיה על-דבר “הזרגון העברי” – כך קורא בעל המאמר את שפתנו העברית לפי צורתה החדשה שקבלה בעת האחרונה. וזאת לדעת, כי המבקרים והמלומדים החדשים קשים בגזר דינם מהפּוריסטים הישנים. הפּוריסטים הישנים עמדו אַךְ על משמרתם להגן על טהרת השפה כפי שנמסרה לנו בכתבי הקודש, ומדי פעם בפעם, כשהיו מוצאים באיזה ספר או מאמר, וביחוד של “הצעירים”, איזו מלה חדשה, שאינה מצויה בתורה, שנויה בנביאים ומשולשת בכתובים, היו מתנפּלים מיד בחמה שפוכה על ממציאה של המלה החדשה, שבא 'להשבית את מטהרה" של השפה העתיקה. אחדים מהם הרשו לפעמים, במקום שאין ברירה, להשתמש גם באוצר לשונה של המשנה, והמהדרין מן המהדרין דרשו דוקא, שתהי “העבריה” טהורה מכל סיגים ופסולת, “שתתלבש מחלצות” ותהי דומה ללשון הנביאים ממש, גם בשעה שאָנו כותבים על עניני חול, גם בשעה שאנו כותבים, למשל, רשימה של כתנות ושאר הבגדים ממין הזה שנמסרים לכביסה. אמנם הפּוריסטים האלה לא היו פילולוגים ואת דקדוקה של השפה העברית ידעו על-פּי רוב אך מ“המסלול”, מ“צהר התיבה” וכדומה. ובאמת לא היתה המלחמה שלחמו הפּוריסטים כנגד “המרחיבים” מלחמת מצוה בעד קיומה של שפת החוזים בלבד, באמת היתה זאת מלחמה עמוקה שבין שני עולמות, בין העולם הצר שהצטמצם במספּר מוגבל ל מושגים ישנים נושנים ובין העולם החדש הרחב יותר, על-ידי שנתרבו מושגיו; בין החיים שנגררו אחרי המלה ושהתכנסו בדחק לתוך פרזות מליציות ובין החיים, שנשתחררו משעבודם לה“מליצה” ושהתרחבו כל כך, עד שהיה קצר בעדם המצע הישן מהשתרע. כלל גדול הוא בתורת הפילולוגיה, כי לא השאיפה לנוי ולתפארת בוראה את המלים החדשות, כי אם ההכרח. אף מלה חדשה אחת לא נבראה לשם “יגדיל תורה ויאדיר”, אף שם נרדף אחד לא נברא משום הידור השפה. המלים הראשונות שיש להן, לפי השקפתנו השטחית, הוראה אחת, ושאנו קוראים להן “שמות נרדפים”, אינן באמת אלא מלים שונות, שלכל אחת מהן יש הוראה עצמית, כל אחת מהן מטעמת איזה צד של דבר זה או פלוני, בהיות שכל דבר הוא חבור מושגים שונים ומספּר מושגיו הוא מספּר צדדיו השונים. הערבים, למשל, השתמשו בלשונם בשמות הרבה, – לפי דעתם של המלומדים יותר משתי מאות, – לבטא על ידם את המושג “סוס”, אבל העושר הזה בהשפה הערבית בא, לא כדי שיוכלו המשוררים הערבים ליפּות את שיריהם על הסוס, כי “יגמא ארץ ברעש ורגז”, על “צוארו הלבוש רעמה” ועל “הוד נחרת אימה”. לא, הערבים היו על סוסיהם, ויבדלו את סוסיהם למשפּחותיהם הרבות, לצבעם, לטבעם, למבנה גום, לרעמתם, למהירות מרוצתם, ועוד ועוד, ויבראו שמות הרבה למאות, כדי להבדיל על ידם בין סוס לסוס, כל שם ושם מהשמות הרבים האלה הונח כדי לסמן איזה צד שבסוס הזה, שמצדו זה הוא ניכר בין הסוסים האחרים שאינם מבני משפּחתו. השם “סוס” הכללי הונח אַך כדי להבדיל בין הסוס ובין האיל, הצבי, היחמור ועוד. גם להשפה הרומנית, למשל, יש באוצרה כיום הזה עד חמשים שמות שונים, שמשתמשים בהם לבטא את המושג “סוס”. לנו, שאין אנו בקיאים ב“תורת הסוסים” נראים השמות האלה כשמות נרדפים, אבל שאלו נא את המומחים בתורה הזאת ותוכחו לדעת, כי לעולם לא יחליפו שם אחד בחברו. כן הדבר, סוחרי הסוסים עולים בשמוש הלשון ובהבנת מושגיה הדקים במקצוע אחד של השפה על הפילולוגים היותר מלומדים. סוחרי הסוסים לא ילכו לעולם לעיין בספר מלים בשעת קניתם את הסוסים, ובכל זאת לא יטעו לעולם להחליף בן משפּחה זו בבן משפּחה אחרת, והפילולוגים, ברצותם לחבר ספר-מלים מדויק מחויבים ללכת בעצמם אל שוק הסוסים ולשמוע איך משתמשים הסוחרים בשם זה או פלוני. יכולנו להביא דוגמאות רבות. אךְ נשוב לעניננו. ה“צעירים” היו מוכרחים לברוא מלים חדשות מפּני שלא מצאו לפניהם מן המוכן באוצרה הישן של השפה, וכן עושים כל ה“צעירים” שבכל אומות העולם. מצד זה מובנת לנו המלחמה שבין המגינים על טהרת השפה ובין ה“מרחיבים”, מלחמת הגנה היא על שני עולמות, ככל המלחמות שבעולם האידיאות. אבל כי יקום פילולוג מלומד ויחפּוץ לבטל את כל ערכה של ספרותנו על-ידי מה שימצא, כי השפה שמשתמשים בה הצעירים נוטה לפעמים הצדה מן ה“מקובל”, על-ידי מה שימצא איזו שיבושים ומבטאים שאינם מתאימים לרוחה העתיקה של השפה – אך צחוק יעשה לנו. פילולוג מלומד מחויב לדעת, כי גם השפות האירופּיות, המתהלכות כעת בארץ, מתפּתחות הן בכל יום ויום, לא אך על-ידי זה שהן קולטות לתוכן מלים חדשות רבות ומבטאים חדשים “שלא שערום אבותינו”, אלא גם על-ידי התפּתחותם של המושגים עצמם. ויש אשר מלה אחת, שהיתה לה בשכבר הימים הוראה קבועה ומסויימת, תחל לנוד ולנוע ולעבור ממושג למושג, עד שברבות הימים מורה המלה הזאת את הפּכו של המושג שהיתה מורה אותו לפנים (ע' Lazar Geiger. Ursprung der Sparche und Vernunft עמוד 193, ועי' Steinthal. Ursprung der Sprache עמוד 380 והלאה). פילולוג מלומד צריך לדעת, כי האנגלי שבזמן הזה אינו מדבר עוד בשפה שדברו בה אבותיו, והיה ברצותו לקרוא ולהבין על בוריו כל מה שהוא קורא בספרי שכספּיר, למשל, עליו להטריח את עצמו ולעיין בספרי מלים שונים, בביאורים ובפּירושים שונים. פילולוג מלומד צריך לדעת, כי השפה האשכנזית הקלאסית של לוטהער, למשל, אינו עוד שפתו של גאטהע ושל שילר. השפה בכלל היא דבר שיש בו רוח חיים, וככל דבר שיש בו רוח חיים משועבדת היא לחק הגידול וההתפּתחות. אבל מצד השני, כשם שאין אָנו יכולים לאמר שלהזקן שנזקן יש “אני אחר” מאותו ה“אני” שלו שהיה לו בימי ילדותו, כך אין אָנו רשאים לאמר, כי האני של איזו שפה הולךְ לאיבוד. ככל דבר צומח, הפּושט צורה והלובש צורה והאנשי שלו קים, כן גם השפה בדרך התפּתחותה. ושבח אני את תקופת המשנה, שלא גדלה פילולוגים מלומדים, כי אם הקימה לנו סופרים וחכמים שהרחיבו את שפתנו, העשירו את מושגינו ושהשאירו לנו אחריהם ירושה הגונה הראויה להתכבד בה…

אָמנם טענותיו ותביעותיו של המלומד הנכבד נ. פּערעפערקאָוויטש, אינן מובנות לנו גם בעיקרן. ראשית כל מוצא המבקר, כי מו“ל של “הזמן” אינו יודע לא רק את תורת השמוש של השפה העברית, כי אם גם את תורת החשבון הפּשוט. בגליון הראשון של “הזמן” היה כתוב על “השער”: הזמן לכל עניני העם העברי, למדע, ספרות ועניני המדינה יוצא פּעמים בשבוע עם ארבע מאספים בשנה. והמבקר מצא, כי ה”שער" מוקשה מהחל ועד סוף. ראשית חסרה פה אל נכון מלה אחת, שתחבר את “הזמן” ל“כל עניני העם העברי וגו'”, והיה צ“ל: הזמן, מכתב עתי או עתון מוקדש לכל עניני העם העברי. שנית, אי-אפשר לאמר “למדע, ספרות ועניני המדינה”, כי אם “למדע, לספרות ולעניני המדינה”, שהרי כך אנו מוצאים מפורש: “זאת התורה לעולה, למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים”. ושלישית, איך יכול הזמן לצאת פּעמים בשבוע עם ארבעה מאספים לשנה, והדבר הזה מתנגד נגד תורת האריתמטיקה, כפי שמוצא המבקר הנכבד. כמדמה לנו, שכל האשמות האלה – הנה אך דקדוקי עניות. ה”שער" הוא אַך השלד שעל גבי העתון, ולכל שלד נחוץ יותר הקיצור משמירת איזה כללים של מה-בכךְ. המלה “הזמן” נדפסת באותיות גדולות, והכל מבינים, שזהו שמו של העתון החדש, ומפּני זה יבינו הכל, כי צריך לקרוא: הזמן – עתון לכל עניני העם וכו'. השמטת אות הלמ“ד בהמלים “ספרות ועניני היהדות” אינה מתנגדת כלל לחוקי שמוש הלשון. יש חוקים בכל שפה, שהם נובעים מרוח השפה המיוחדת לה לעצמה, ויש חוקים שהם נובעים מההגיון הבריא. יכולים אָנו לאמר בכל שפה, תהי נא שמיית או אריית: אכלתי לחם ואכלתי בשר, ויכולים אָנו לאמר: אכלתי לחם ובשר. האופן הראשון מתאים לתקופת הילדות של השפה ואופן הדבור השני לתקופה יותר מאוחרת. ובדרך כזו יכולים אָנו לאמר למשל: הנני מקדיש את עטי לעניני העם, למדע, לספרות ולעניני המדינה או: הנני מקדיש את עטי לעניני העם ומדע, לספרות ועניני המדינה. באופן השני משמשת הלמ”ד האחת גם להמלה השנית. גם האשכנזי יכול לאמר fuer Politic und Literatur, א fuer Politic und fuer Literatur המלה fuer מתאימה לאות הלמ“ד שלנו במקום הזה שאנו דנים עליו. לפי שיטת המבקר הנכבד היו צריכים לאמר בעברית “הרצחת וגם הירשת”, אבל באמת מוצאים אָנו “הרצחת וגם ירשת” וה”א השאלה הראשונה מוסבה גם על הפּעל השני. אם כן רואים אנחנו כי אות השמוש אינה צריכה להשנות דוקא. ומה שנוגע להחשבון של האטיתמיטיקה, הנה באמת אי-אפשר לתת ארבעה מאספים לשנה במשך שבוע אחד. אבל הדבר הזה אי-אפשר הוא, רק אם נחפּוץ לתת את ארבעת המאספים האלה בכל שבוע ושבוע של שבועות השנה, מפּני שהשבוע הוא אַך חלק אחד מחמשים של שנה שלמה, ומי אינו מבין, כי גם פּה השתמשו בהמלה “יוצא” בתור “מושך אחר עמו”, כלומר, יוצא פּעמים בשבוע (ויוצא) עם ארבעה מאספים בשנה. וטוב עשה המו"ל שלא שנה את הנוסחא גם אחרי מאמרו של המבקר הנכבד. הקוראים מבינים, כי יקבלו בעד כספּם רק ארבעה מאספים בשנה, יותר לא יבקשו.

על יתר דקדוקי העניות שבמאמר הנזכר אין אָנו מוצאים בפעם הזאת לנחוץ להשיב. הטענות האחרות של המבקר אינן נופלות מן הראשונות ואינן עולות עליהן, אבל מוחאים אנו נגד אופן כתיבתו שהרשה לנו הפּעם הסופר בנוגע לספרותנו העברית. את הזרגון הוא אוהב ומקבל הנאה עצומה מקריאת שיריו הזרגונים של פרוג ומפילוטוניו (המלה “מקריאת” שהיתה צריכה לבוא גם לפני פילוטוניו – מובנת מאליה) של “שלום עליכם”. בואו ונחזיק טובה להסופר הנכבד על ענותו וטוב לבו. אבל עם כל זה אינו יכול ללמד את בניו את שפת הזרגון: “העוף אינו יכול להכנס עוד הפּעם אל הביצה שממנה התבקע”. כן אינו יכול לעשות את בניו לקוראי העתונים העברים, מפּני שהקריאה הזאת “מסבה מכאובים הרבה להרגש הפילולוגי”. והנה במה שנוגע להעוף ולהביצה, הן אינו דומה המשל להנמשל. אם הזרגון הוא בבחינת ביצה – הן לא ביצה היא שנולדה ביום-טוב, כי אם ביצה שנולדה בגלות, ומפּני מה חושב המבקר הנכבד, כי בניו כבר התבקעו מהביצה הזאת ויצאו לחירות. אָמנם הרשות בידו לחנךְ את בניו כחפצו הוא, בשלטון כח האב, אבל שאלה היא, מי יפסוד על-ידי זה? ומה שנוגע לקריאת העתונים העברים בודאי טוב עושה המבקר הנכבד. העתונים בכלל לא נועדו לחומר של קריאה בעד בני הנעורים. הימים הטובים, שהיו משתמשים בה“מגיד” מליק, בה“צפירה” או ב“המליץ”, כדי ללמד את בני הנעורים “למשוך בעט סופר” – הימים האלה עברו ולא ישובו עוד.

בעולם המדעים מבדילים כבר בין “לינגביסטים” ובין “פילולוגים”, כלומר, בין יודעי לשונות הרבה ובין יודעי תורת ההתפּתחות של השפה. בין אלה שיודעים את חכמת הנתוח של השפה ובין אלה שיודעים גם את חכמת הנפש שלה. ועל כל פּנים, לאו כל “לינגביסט” הוא “פילולוג”.

אנחנו רק אחת היינו שואלים מאת המבקר הנכבד, המוציא מומים בכותבי עברית בזמן הזה, – בל ימנע נא את הטוב ממנו וידבר אתנו עברית ולא יהיה בבחינת “מונע בר”. יכתוב נא את מאמר הבקורת שלו בעברית, ואז יהיה הוא הסופר ואנחנו המבקרים.