(שיחה עם סופר “העולם” בלונדון על רשמי נסיעותיו באמריקה, אב תרפ"ו).

– – – העם האמריקאי הצעיר מפליא ברעננותו ובמנוחת נפשו האמיצה ללא כל דאגה. אך אם בני העם הזקן מתחילים לחקות את השקט הנפשי הזה, הרי אי-אפשר להם שיצליחו, והדבר עושה לפעמים גם רושם לא נעים, כשיר נכרי בפי מדקלם גרוע וככל מה שהוא מלאכותי ומזויף… היהודים, בכל מקום שהם, נושאים עליהם, ברצונם או שלא ברצונם, את המשא של תרבותנו עתיקת הימים. אי-אפשר לו לעם להשליך את כל עברו מעל גבו. אף אם אלף פעמים יתאמץ לכך, הוא רק מסכן את קיומו הטבעי, הבריא. ואם הוא רוצה להתקים כהוגן עליו לשמור על עברו – ולדאוג בעד עתידו, וכל שגדול רכוש העבר של עם, כן תגדל דאגתו בעד העתיד וכן ירבו מאוויו אל העתיד. ולא בנוגע לעתידנו הכללי, אלא גם באמריקה עצמה אין עתידם של היהודים די בטוח. גדולתם לפי שעה, כמה שאנו שמחים עליה ומאחלים לה אריכות ימים, הרי היא באמת כשלפוחית של בורית, אשר אך תפיח בה ואינה, ולמרות כל השקט המעושה מרגישים גם שם את חוסר-האונים ואי-הבטחון הפנימי… לפיכך, יש שם כר נרחב לפני תעמולה ציונית רבת-ענין והיא מוצאת לה הד בלבבות, אלא שהשגת הציונים באמריקה עדיין קטנה היא ועדיין הם רואים את מתנותיהם לקרנות הציוניות כנדבות. מנהיגי היהדות האמריקאית מימין ושמאל, צריכים לתת את דעתם של הדבר הזה ולהעמיד את התעמולה הציונית בשטחה הנכון.

אמריקה הסכינה לגדולות, ולפיכך אם יבררו לה, ליהדות האמריקאית הגדולה שבציונות, שהיא באה להציל אומה מהתנונות, ואם הדבר יוסבר לה בדברים קצרים אבל נמרצים החודרים עמוק לנפש, אין ספק שיהדות זו יכולה לעשות גדולות גם היא. צריך להעמיד לה, ליהדות זו, מורים טובים, שלא יבואו אליה רק לעתים ולשם תביעות כספים, אלא שירביצו בקרבה את תורת התחיה על כל ענפיה. ובנוסח ובבטוי הנאות להשגתם. – – –

בקצרה: היהדות האמריקאית עשויה להתכנס ולהתבצר על יסוד קניני התרבות הלאומית וההיסטוריה הלאומית ולהעשות משען עצום חמרי ומוסרי לכלל האומה. יש די סימנים המוכיחים על טנדנציה כזו בהתפתחותה של היהדות האמריקאית ומן הראוי הוא שאומניה של יהדות זו יבינו וישכילו לה.