שלמה שילר, אחד ממניחי היסודות של המחשבה הלאומית ומראשוני מוריו-מדריכיו של דור התחיה בגליציה, לא זכה – חוץ מפירורי הערכה של מאמרי-הזדמנות – למצבת-זכרון רוחנית, לסיכום ספרותי-ביקרתי, שינחיל לדורות הבאים את תמצית ירושתו הרוחנית. האין מקור הדבר בעצם אופיה של יצירתו? המעיין בקובץ כתביו מרגיש מיד הלך-נפש של כובד-רצינוּת וענוַת-מחשבה וזהירוּת במסקנות. מכאן – הכותרות האָפייניות: מחשבות, פירורי מחשבות, קטעי מחשבות, רסיסים, עוללות; בצד מסות מוגמרות על נורדוי ואחד-העם ומחשבות “על היהדות ועל הנצרות”, אנו מוצאים הרבה קטעי-מחקרים ושפע ברקי-מחשבות, שאינם מצטרפים לבנין של משנה שלמה ומסוימת. שילר יותר משחידש הלכות, אהב להסביר ולפרש, לחקור ולנתח תורות ומחשבות של אחרים. אולם במעט הטבוע בחותם-רוחו, גנוזה מידה רבה של עצמיות ומקוריות.
שילר היה בכל ישותו רציונליסטן. את הבעיות הנציולוגיות והסוציולוגיות, שהיו נושא-שעשועיו כל ימי-חייו, ניתח באיזמל ההגיון, בדק לאור התבונה המעשית. הוא אהב את הפשטות והתרחק מהפלפול. עם כל נטייתו להכללות ולהפשטות היה תמיד בכל מחקריו מחובר לקרקע המציאוּת. יותר מאריסטו ואפלטון וביחוד מעמנואל קאנט, שהשפיע על דרכי מחשבתו, אהב את האמת כהווייתה, האמת המדעית, הנצחית, המשועבדת פחות לשלטון הזמן והמקום. כי שילר הפובליציסטן, המחנך, העסקן, היה בתוך-תוכו איש-מדע, הוגה דעות. אכן, כנפי-רוחו הרחבות קוצצו בארץ. אחד ממבססי הציונות שקדם להרצל – התהלך בודד. “אחד-העם” הגליצאי לא גילה את אמיתו מארץ-ישראל. מורה-העם בגולה השקיע את עצמו כאן בהוראה והגיב מזמן לזמן על שאלות-שעה אקטואליות. אולם מתחת לתגובה זו על חזיונות-חיים זמניים – הד עמום של פעילותו בתקופת הזוהר הגליצאית – לא פסק לחתור אל יסודות הווייתנו ולתהות על צפוּני נשמת האומה.
בירור מקיף ומעמיק של היסוד הלאומי בחיי היהדות אנו מוצאים בקונטרסו “ההווייה הלאומית של היהודים” (נתפרסם בפולנית ב-1897), שלא הוכנס משום מה לתוך קובץ כתביו. שילר אינו נוטה להנחותיה של הציונות הקטסטרופלית. אין אמת פנימית ואין הוד תפארת לתחיה לאומית הצומחת מתוך חורבן והתנוונות בלבד. התחדשות לאומית היא לא רק תהליך של הגנה עצמית מפני לחץ חיצוני, לא רק “פתרון” של מצוקת יהודים או רוחנית, אלא מטרה עצמית, כפרי התפּתחוּת פנימית של היהדות. את היסוד המכריע של הלאומיות רואה שילר בעיקר בהכרה העצמית הלאומית. הכרה זו טופחה על-ידי הגולה, שהצילה את היהדות מכלָיה, שזיינה אותה במכשירי הגנה ואמצעי קיום ושהרימה אותה למדרגה של אומה. גלות ישראל ופיזורו בין האומות – פוסק שילר – לא היתה קטסטרופה. גלינו מארצנו ברצון מתוך שאיפה אינסטינקטיבית לבעיית-יצירה רחבה יותר, להעמקת ישותנו הלאומית. אבדן המולדת והחיים המדיניים לא טשטש, אלא, להיפך, הגביר את הכרתנו הלאומית. בבבל יצרנו את התלמוד, בערב הרימונו יחד עם הערבים את אבוקת-הציויליזציה בתוך מחשכי אירופה הפראית. תרבותנו זו לא היתה אפשרית בתחומים הצרים של המולדת הנשַמה, שהיתה תלושה ומובדלת ממרכזי התרבות. לא פחות מזה סייע לגיבוּש עצמיוּתנוּ הלאומית הגיטו, שהקימוּ סביבנוּ העמים האריים. בתוך חומות-החוץ של הגיטו הקימונו חומת-מגן פנימית של יחס זלזול לרודפינו. במלחמות ישראל בגולה נתרוממה ונזדככה רוחו, חושלו רצונו ומרצו, גובשו תכונותיו הלאומיות. אכן, הגולה נטעה בלב העם גם אי-אלו מידות רעות, אולם במאזן חייו הלאומיים עצמוּ מעלותיו מחסרונותיו. כך גיבשה הגולה את הכרתנו הלאומית ואת מרום גילויה – את רצוננוּ הלאוּמי. האבטוֹנוֹמיה של הרצון הקיבוצי – זהו הכוח המניע של חיינו בגולה. חופש הרצון אין פירושו – שרירות. “הרצון הוא חפשי, כשהוא נמצא תחת שלטון המחשבה”.
גיבוש ההכרה הלאומית ואימוץ הרצון הלאומי הם גם פרי החיים הסוציאליים-כלכליים בגולה. המסחר, ענף-הכלכלה המכריע של היהודים בימי הביניים, הוא שהביא בדורות-הביניים את היהדות לידי מוניזמוס לאומי-תרבותי. היהדות, שבתקופת חירותה המדינית היתה מפולגת לכיתות שונות ומפורדה על-ידי מלחמות פנימיות בין נביאים וכהנים, בין הלניסטים וחסידים, בין פרושים וצדוקים, הגיעה דווקא בתקופת-פיזורה הממושכת לאחדות לאומית. כל הנסיונות של פירודים כיתתיים (הקראים, פרנק וכו') נופצו אל סלע האחדות הלאומית, שהקיאה מקרבה את בעלי-הפירוד. שילר חולק על דעתו של סמולנסקין, כי הגורם התרבותי הוא שדיכא את הנסיונות האלה. עצם העובדה, שתרבות הגולה מנעה בימי הביניים פילוגים כיתתיים, שהיו בלתי-נמנעים בתנאי התרבות הארצישראלית מעידה, שפעל כאן גורם סוציאלי-כלכלי. החיים הממלכתיים בארץ גרמו, ככל מכונה, לחלוקת העבודה, שהביאה בהכרח להתפתחות מעמדיות ולפיצול תרבותי. מה שאין כן בימי הביניים: בתקופה זו היה כל העם היהודי, וקודם כל חוגי האינטליגנציה מרוכזים במעמד אחד, מעמד הסוחרים, שהיה אחיד בשאיפותיו הסוציאליות, בתרבותו ובהשקפתו הדתית-מוסרית (מעמד האומנים היה פסיבי לגמרי בחיי הציבור). אם נכון הדבר, שתנאי החיים בגולה נשלו והדיחו את היהודים מכל ענפי העבודה הפרודוקטיביים, הרי צריך גם להודות, שהיהודים נאחזו במסחר מתוך חוש לאומי בריא: במסחר מצאו שדה-פעולה טבעי לכשרונותיהם ולהגנתם העצמית; המסחר נתן להם את האפשרות לתפוס מקום ריק במשטר הכלכלי הקיים ולמלא כמתווך עולמי תפקיד מכריע בחיי הכלכלה. אולם המסחר נתן ליהודים גם את האפשרות במקרים של גזירות ורדיפות לחסל על נקלה את עסקיהם ולקחת מקל-נדודים בידם. גם לאחר שהתחילו עמי אירופה התיכונית לפתח תחת השפעת מסעי-הצלב את המסחר, ונחשול של פורענויות וגזירות קשות עלה על עם ישראל לעקרו משרשו, ביקש העם את עוגן-הצלתו בשינוי-המקצוע: עם-סוחרים של אתמול הפך לעם של רוכלים, חנוונים ומוזגים וגם מלווי-ברבית. על הרקע הסוציאלי-כלכלי הוּעמקה ההכרה הלאומית של העם היהודי, שעל אף הכל הקים מתוכו בשפע עצום אישים מובהקים בעלי שיעור קומה רוחנית ומוסרית. היסוד הכלכלי, לדעתו של שילר, היה מלט מאחד חזק יותר מלשון לאומית ומדינה עצמאית, כי תחת השפעתו נזדהתה ההכרה הלאומית בהכרה המעמדית.
מובן, ששילר אינו מתעלם גם בקונטרס זה מערך התרבות והדת הישראלית, שחיזקו ועיצבו את רוח האומה, שפיתחו בנשמתה את הרצון ואת הרגש, את האמוּנה באלהים ואת האמוּנה בכוחות עצמה. אוּלם דווקא בספירה הסוציאלית התבלטה ביתר עוז משנתו האידיאליסטית-מעשית, הכופרת בחוקי-הברזל של הסיבתיוּת, הקובעת – בניגוּד לשיטת הדטרמיניזם של לייבניץ ושפינוזה על אי-חופש הרצון – את התביעה המוסרית: “היה חפשי”…
כעין סיכום השקפותיו אלו אנו מוצאים במאמרו “יסודות”, בו הוא קובע את מהוּת הרעיון הלאומי והרעיון הסוציאלי בתנועת העבודה. את היסוד המשותף של הרעיון הלאומי והסוציאלי רואה הוא “בחופש ההחלטה, בספונטניות של הרצון”. “כשאנו מסתכלים – אומר שילר – במה שנוצר על-ידי הפועלים עד כה… איננו יכולים להימנע מן המחשבה, כי כאן לפנינו הגיון פנימי, תכליתיות עמוקה. לא כל מה שנוצר בזה אחר זה בזמן, היה צפוי מראש, אבל הכל נשתלשל באופן אורגני מתוך ההחלטה הראשית של קהל העובדים ליצור לו בארצו את הרשות שלו, להתקין את חייו כחפצו ורצונו. לא סיבות פועלות – חוקי-ברזל של טבע – הן המניע לבנין העובדים בארץ, כי אם סיבות תכליתיות, מטרות שהציגו להם ראשי תנועת העובדים ומנהליה, ושבהן נתגלם הרצון הקיבוצי. במבנה הסוציאלי של העובדים בארץ אין מקום לאבטומטיזם כלכלי”.
הרצון הקיבוצי החפשי, החלוצי הקונסטרוקטיבי – זוהי אבן-הפינה של משנתו הלאומית. רצון קונסטרוקטיבי ומהפכני כאחד, ברוחו של א.ד. גודרון. קאנט אמר: “צא מתוך השלשלת של סיבות ומסובבים ויצור הכל מחדש”. שילר חזר אחריו: “צא מהחומר ותבע במוסריות את המהפכה העצמית שלך”. נאמנו עלינו דבריו, כי תורת נפשו נטע בתוכנו: הוא יצא מהחומר וכל ימיו תבע במוסריות נשגבה את המהפכה העצמית שלנו.
תרצ"ט
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.