ישבנו למשתֵּה התֵּה. החברה היתה קטנה: המנַגן, הדוקטור, המשורר ועוד אחדים, והדברים אשר דברנו היו, כמובן, דברים על-אודות האמָנות. אמנות לשם אמנות – דבר זה מובן מאליו. ואולם השאלה היא: האם תזַכּך האמנות את מדותיהם של בני-האדם? האם תעזור להתקדמותם ולהתפתחותם? ואף גם זאת: האמנות בכלל מה היא?

הדוקטור התעורר.

– חושבים אתם, כי אֳמן נקרא רק זה, העוֹדֶה רביד גדול על צואריו עם כנפים מנשבות ומנפנפות באויר ועל קדקדו משתרע פִּילְיוֹן-של-ראש עצום ורב עם שולים רחבים? לא, אדונַי! אם נבקש, נמצא לפעמים אֳמָנים, אמָנים אמתים מִלֵּדה ומבטן, גם בקרב מנַקי-הארֻבּוֹת המטפסים על הגגות ובִקרב הרַכָּבים הנוהגים בסוסים. יש שבני-אדם אלו חשים ומרגישים את היפי שבע ושבעים פעמים יותר מאשר ירגישו כל בני הטרקלינים המגוהצים והשחוצים כלם יחד. יש שעין כזאת רואָה רגע אחד איזו תמונה או איזה פסל או איזה ציור על-גבי הכֹּתל – והלב מתחיל מדַבּר פתאום. יש שאֹזן כזו קולטת מן האויר על-פי מקרה איזה קול נגינה של משורר או של פסנתר – והלב מתמלא שירה והעין דמעה. אלא שבני-אדם אלה נולדים וחיים ומתים ואינם יודעים כלל, כי הם הם האמנים האמתים. כמה אמנים כאלה, אתם חוֹשבים, מתו מיתת-חניקה ברחוב היהודים במשך דורות שלמים ורבים, ואיש לא יָדע את אשר חי בלבם וגם הם בעצמם לא יָדעו?

מן המעון שבחצר, אשר ממול מעוֹננו אָנו, נשמע קול צרוּד של איזה גרַמופון, המנגן את נגינת הרוכבים של „האַלמנה העליזה ”.

– אני ידעתי פעם איש יהודי כזה, אמן אמתי, שהוא בעצמו לא יָדע מעולם כי יש לו נשמה של אמן…

– סַפּר! סַפּר! – האיצו עתה באורחנו הדוקטור מכל העבָרים.

והדוקטור סִפּר:

… האיש היה יהודי פשוט מן היהודים שברחוב נַלֶּבְקִי. לא היתה לו שום השכלה במובן הרגיל ולא יָדע אפילו, כי יש בעולם איזה דבר, שמצַינים אותו על-פי המלה אמנות. איש יהודי היה, היושב על התורה, והיה אדוק ושומר מצווֹת. אלא שהיה מבני הנגידים וחתן יושב על ספריו בביתו של חותנו הנגיד. ואולם מי שראה את האיש הצעיר הזה, הכיר בו מיד, כי יש בו איזו מדה מיוחדה. הדבר, אשר קלטה אותו היען מיד בסקירה הראשונה, היתה החיצוניוּת המצוחצחה שלו: הנעלים ברגליו הקטנות והנאות, שהיו מגוּהצות תמיד עד שהטילוּ נגוהות, המעיל הארֹך עד לארץ מעשה ארג-צמר שחור, שלא נמצא עליו רבב מעולם, הצוארון הלבן והמבהיק אשר על-גבי צואריו והמגבעת הצרה על ראשו, העשוּיה ארג-צמר עם התריס הקטן מלפניה, כמנהג יהודי פולין החרדים. איזה טוּב-טעם מיוחד היה נִכּר גם בתלבּשׁת היהודית הפשוטה הזאת. וטוב-טעם כזה היה נִכּר בו גם בכל פִּנה שֶׁפָּנה. הקבּינט הקטן שהתקין לעצמו, ואשר שם ישב על ספריו העבים ולמד בהם, היה מסודר, אם אפשר לומר כן, באפן „אמנותי ”על-פי דרכו הוא. מובן מעצמו: לא סגנון של רניסַנס ולא זה של בַּרוֹק ולא זה של רוֹקוֹקוֹ, ואפילו לא הסגנון האנגלי החביב עתה כל-כך על הבריות – את כל זה לא יָדע אפילו בשֵׁם – אלא שהכל היה מלא חן. שִׁפְעה גדולה של כלי-צעצועים וכלי-שעשועים שונים על-גבי הגזוזטרות ועל כרכוב התנור, מורה-שעות אוריגינלי על-גבי הכֹּתל, ציורי ר' עקיבא איגר והגר ”א מוִילנה בְגִפּוּפים יפים, יריעות עם ציורים שונים על-גבי החלון, שטיחים עם קלסתרי דוגמאות של רקמה יפה על-גבי הרצפה וארונות-ספרים עם שמשיות של זכוכית מהודרים. והספרים עצמם וכריכותיהם – היית יכול להִשָּׁבע, כי חדשים עוד כלם ורק זה עתה יצאו מתחת יד הכורך. סלסול מיוחד היה נוהג בהם והיה שוקד בזהירות מיוחדה עליהם ועל הנוי שלהם, שלא יתקלקל. הנוי, כפי הנראה, היה שלא-מדעת לאחד מן העיקרים שבנשמתו. הכלים הנאים, זה היה ברור, הרחיבו את דעתו בכל רגע שהיה מסתכל בהם. ואולם, כמובן, כל אלה אינם אלא דברים טפלים. העיקר: אותן העינים, שהתחילו לוהטות ונוצצות וחולמות, בשעה ששמע מן החוץ את קול הַמַּרְשׁ של שוֹפּין, לרגלי איזו הלוָית-המת העוברת ברחוב או בשעה שהאזינה אזנו בערבי קיץ את קול הזמרה היפה, העולה אליו מן החלון הפתוח אשר מעֵבר החצר. מלחמה קטנה התלַקחה בלבו ברגעים כאלה. יָדע כי ההלויה היא של מת נכרי וקול נגינות זה יש בו משום „שַׁקץ תשקצנו ”, ידע כי המזַמרת היא נערה צעירה, אחת מִגִּרי הבית – ואולם לא היה בו כֹח בשום-אֹפן לאטום את אזניו. היה עומד ושומע וחוזר ושומע, ועיניו לוהטות ונוצצות וחולמות. הלא ידענו, ידענו את הסימנים האלה…

ולאיש הצעיר הזה קרה מקרה קטן, אשר היה לו כמעט לטרַגידיה של חייו. קָרַע בעצם ידו קֶרַע רחב וארֹך בנשמתו ויפצענה עד לידי דם.

התחשבו כי אסַפּר לכם איזה מעשה נורא? מעשה נפלא ומשונה?

המעשה הוא פשוט קצת יותר מידי, מעשה בכל יום. האיש הצעיר מקרה קרה לו, כי בא לעקור את דירתו מרחוב נַלֶּבְקִי ולבחר לו דירה חדשה. מובן מאליו, כי את הדירה החדשה, מכיון שהבחירה היתה עתה בידו, בקש לו באחת הרחובות היותר יפות ובאחד הבנינים החדשים הבנוים לפי כל הטעם הטוב והמוֹדרני. מיד כשנכנס בפעם הראשונה למעונו החדש, התחילו עיניו מאירות. זיו ויפי כזה לא ראה עוד מימיו: אותן הדלתות הכּבֵדות, הארוזות ושחורות, עם זֵרֵי הזהב מסביב להן ועם חשּׁוּקיהן ומנעוליהן העשוים שֵׁן, אותם הקירות המשוּחים שלל צבעים צנועים ולוקחי-לב, כל חדר וחדר לפי טעמו המיוחד ולפי תכליתו המיוחדת, אותם החלונות עם צִפּוּיי הנחשׁת הממֹרטה שלהם ועם חשוּקיהם ובריחיהם העשוים עשת וזכוכית, אותם הַסִּפּוּנִים על-גבי התקרות עם ציוריהם ועם תמונותיהם הנפלאים והנהדרים, אותם הארונות החבוים, הקבועים בתוך הקירות בצלעותיהם ואותם התנורים…

תנור אחד לקח את לבו ביחוד, התנור היה עשוּי מַיוֹליקה ירוקה ומלפניו, על-פני שִׁטחו באמצע, חטוּבה תבנית פסל: קלסתר דְיַנָה הַוֶּרסַילית. השמלה מקֻפּלת עד לבּרכּים, היד האחת אוחזת בקרני הצבי המרַקד והשנית ממשמשת באשפת-החִצים מאחורי כתפה, ואותם הפנים ואותו החֹטם – –

האיש הצעיר עמד ולא ידע את הנעשה בנפשו. חש כי נשמתו מתרחצת בים של תענוגים נפלאים והיא משתרעת, משתרעת. הנשמה נעשית גדולה ורחבה כמו ים. ככל אשר נטה מאחרי התנור ופנה אל יתר הזויות ואל כל המראות אשר מסביב, כן חזר כפעם בפעם אליו ועמד שוב לפניו והסתכל באותה צורה וחזר והסתכל.

וגם בערב, אחרי אשר כבר סֻדרו כל הכלים וכל המשכן וכל החפצים איש איש על מקומו הראוי, עוד עמד לרגעים לפני הצורה היפה והסתכל בה.

ופתאום הלבינו פניו מאד. כמו יד מחניקה נגעה אליו. רעיון פתאום חלף את לבו…

הלא זאת היא צורה בולטת, צורה בולטת לכל דיניה ומשפטיה! ופתאום הוברר לו כל הענין: מכיון שהצורה היא בולטת, שוב אין לה עוד שום תקנה. הלאו של „לא תעשה לך פסל ”אינו חל בעיקרו אלא על הצורה בשעה שהיא בולטת ויוצאת. אם כל התמונות כשרות, הצורה הבולטת אסורה לכל הדעות. צורה כזו אין לה תקנה, אלא אם-כן מוחקים אותה ביד ומגרדים אותה בשַׂכּין ומטשטשים את סימניה הבולטים, עד כדי שלא להכיר בה. זֵעה קרה כסתה את כל מצחו. ואולם הלא כך היא דעתם של כל הראשונים והאחרונים…

ואת אשר נעשה עם האיש הצעיר הזה הלא אין לי לסַפּר לכם.

בשַׂכּין חד עמד לפני התנור ושפשף בו וגרד את החֹטם של אותה דיַנה ומחק את כל הסימנים הבולטים שבאותו צבי וטשטש את כל הצורה, עד שלא הכּיר בה עוד איש. ואולם הידים רעדו בעשותו…

ואת אשר הרגיש בלבו – מי יֵדע? לא הגיד לאיש דבר ולא סִפּר.

ורק אחת אני יכול להוסיף. ממחרת בבקר, כאשר קראוני אליו, בהיותו חולה קצת, מצאתיו מוטל בקדחת. אכן ראוי חלומו אשר סִפּר לי לשים אליו לב: בלילה היה שָׁט בנהר גדול בין אלפי כוכבים על-פּני רקיע השמים העמוקים והוא עָמֵל ועובד בארבות ידיו בלי הרף, ופתאום והנה הוא אוחז בידו בצוארי בנו הקטן והיחיד ומנַקר את עיניו בצפרניו, וּמנַקר וּמנַקר, עד שיצאה נשמתו. נדמה לו, כי היה חַלָּף בידו ושחט בו את בנו. רק בעוּתי החלום הזה, כפי שהבטיח לי, החליאוהו מעט, וזולתם אין דבר. אפשר – אמר לי בשחוק קל – אפשר יש בידך איזו רִפְאוּת להעביר חלומות רעים…

מסֻפּקני מאד אם נמצאו בעולם מיני רפאוּת להעביר את חלומותיו של זה.

מי יודע את אשר הרגיש האמן הזה בנשמתו, מכיון שהיה מוכרח לאבּד בידים יֹפי זה, אשר לו צמאה נפשו כל-כך? הלא תצחקו, אדונַי, ואולם סוף-סוף הלא זאת טרגידיה גדולה של חיים קטנים…

הדוקטור החריש. האויר מסביב נעשה כבד קצת. דממה חרישית רבצה רגע על כל אשר מסביב.

ומן המעון בחצר, אשר ממול מעוננו אָנו, עלה ברגע הזה קול הגרמופון הצרוד, בנגנו את המילודיה של „אוי עד כמה טוב לי, אוי עד כמה יפה לי להיות יהודי! ”