סופר מפורסם אחד, בספרו שהוציא לאור בימים האלה, שם בפי אחד גבוריו כדברים האלה: “זה כל ספר תולדות ישראל – מתחלתו ועד סופו אינו אלא ספור נגעים ופגעים שאירעו לבני-ישראל בדורות הראשונים, רק בשביל שהיו קודם זמנם, ושמתרגשים ובאים עליהם גם בדורות אחרונים, בשביל שכל עצמותם וקיומם, כדעת שוטניהם, הם לאחר זמנם. ופוק חזי כמה שוטים איכא אצלנו שמבקשים לחזור ימי נערותם, להשיב גלגל הזמן אחורנית ולהעמיד על מכונות דבר זה שכבר עבר זמנו”.
הדברים האלה, שאפשר שמחברם לא כתבם אלא כדברי חדודים ודרשה נאה, מכל-מקום על-ידי שריח פילוסופיא נודף מהם יכולים להקבע בלב אחרים כשיטה פילוסופית בתולדות בני-ישראל, ובלי לקחת רשיון מיוחד מאת המחבר יקבעו הלכה: א) שכל עצמותם ומציאותם של בני-ישראל בזמן הזה אינו אלא דבר שנפסל מחוץ לזמנו, המכונה “אַנאַכרוֹניזם”; ב) שהשתדלות טובי העם לבנות את חרבות ארץ אבותיהם (שבעון זה נכשל גם גבור הספור ועליו הוא “מתודה” בדבריו אלה) האי היא כהשתדלות הזקן להשיב את גלגל הזמן אחורנית ולהחזיר את ימי-נעוריו. ומתוך המשפטים האלה יוכלו להוציא החלטה: א) שמציאות בני-ישראל בעצם היא דבר שאין לו מקום בזמן הזה; ב) שכל ענין הישוב הוא דמיון של הבל, וכמו שלא יוכל הזקן להשיב לו את ימי נעוריו כן לא יוכל העם “להשיב את גלגל זמנו אחורנית” להיות כפי שהיה בימים שעברו.
לפיכך אני מוצא לנחוץ לברר, עד כמה דברי-חדודים כאלה יכולים להיות מקובלים על הדעת כשיטה פילוסופית.
הכלל היסודי שהניחו איזו חוקרים, כי חיי העם הרי הם כחיי האדם הפרטי, וכמו שבאדם פרטי יש תקופות שונות: תקופת הצמיחה, תקופת העמידה, תקופת הזקנה והחלישות ואחריה המיתה, כן צריך גם העם לעבור בימי מציאותו את כל התקופות האלה עד שימות, – הכלל הזה אינו מן הלמודים שנתחברו במופת, ועוד יש מקום לטעון עליו ולומר שהוא בדותא מעיקרו. יש מקום לחלוק ולומר, שהמודד את חיי העם וחיי האדם במדה אחת, הרי הוא כמודד את היום במדת ההין, ואת המקום – במדת המשקל, כי עם ואדם הם דברים שונים לגמרי. האדם הוא יציר הטבע, חייו – חיי הטבע, וכל הויותו וקיומו אינם אלא על פי חקי הטבע; והעם הוא יציר ההיסטוריא, ועל כן גם חייו חיי ההיסטוריא, וכל מציאותו וקיומו גם הם על פי חקי ההיסטוריא, ואין שום אפשרות לדמות זמן יצירי ההיסטוריא וכחותיהם לזמן יצירי הטבע וכחותיהם. על כן יוכל עם שלא להזקין, כמו שלא הזקין עד עתה עם הסינים, וכמו שלא נחלשו עמי אירופא ההוים על ידי רוב-ימים שלהם. כחות האדם הנותנים לו חיים הם הדם ושארי דברים שהטביע בו הטבע, אשר לפי רבות הימים חמרם הולך וחלש עד שהוא מזקין ומת. כחות האם הם דתו, שפתו, רוחו הפנימי, ספרותו וארצו, והכחות האלה יכולים להתקיים אלפי שנים בלי חלישות. על כן לא ראינו מעולם שימות עם מעצמו, בלי סבה חזקה חיצונית, שצריך לקרוא אותה “מיתה משונה”, בשעה שהרבה בני-אדם מתים מעצמם, בלי סבה מחוץ, רק מאפיסת הכחות. כל העמים שמתו עד עתה לא מתו מעצמם, רק נהרגו, כלומר: נפגשו עם עמים יותר חזקים מהם בחומר ורוח שבלעו אותם, היינו, נטלו מהם את הכחות הלאומיים, שזכרתי, שהצטיינו בהם והטילו עליהם תמונות אחרות שהיו מסוגלות להבולעים. לפיכך אין זמן קבוע לחיי עם, וכל עוד שלא יוטלו ממנו בחזקה הכחות שזכרתי הרי הוא חי; נטלו כלם ולא נשאר מהם כלון – הרי הוא מת נבלע באבריו של עם אחר; נטלו מקצתם – הרי הוא חולה שיש לו תקנה. גם עם ישראל, שלא כל כחותיו נטלו ממנו, רק איזו מהם, והשאר נשארו אצלו, ובהם עלתה בידו לחיות במצב כזה זמן רב מאד, הגדול מכל תקופות החיים של כמה עמים אחרים, – הרי גם הוא עוד יש לו תקנה.
המופת הזה שזכרתי, שהאדם מת לפעמים לא רחוקות מעצמו, מיתה טבעית, על ידי אפיסת הכחות, והעם אינו מת מעצמו, כי אם נהרג על ידי אחרים, – מוכיח למדי שאין אפיסת הכחות עצמית לעם, ואם כן אין לפניו גם זקנה. ומתוך שבאנו לידי מסקנא זו עלינו להחליט גם כן, שאין עם לאחר זמנו, כי מי שאינו מזקין אינו גם בלאחר-זמן.
אחרי האמור, שאין זמן לעם, ושיטת “לפני זמנו ואחר זמנו” בעם היא כאותן שאנו אומרים בהן: “מעיקרא דדינא פירכא היא”, יכול הייתי לגמור בזה את תשובתי. אך רואה אני שלא למותר להתבונן גם על פרטי השיטה המופרכת הזו.
בני-ישראל, לפי השיטה הזו, סבלו בדורות הראשונים בשביל שהיו קודם זמנם ובדורות האחרונים – מפני שהם לאחר זמנם. נתבונן תחלה על הזמנים עצמם. בני-ישראל סבלו גם בהיותם על אדמתם, גם בגלותם. כל צרות ישראל בזמן שהיו שרויים על אדמתם עד גלותם על-ידי טיטוס, מלבד ענוייהם בימי אנטיוכוס איפיפאנוס, היו צרות מדיניות פשוטות הבאות על ידי מלחמות וכבישות, כצרות צרפת בזמן מלחמתה האחרונה עם פרוסיא וכצרות שהיו להמדינות שהיו כבושות או כבושות גם עתה תחת יד אוסטריא עד זמן חירותם בשנים האחרונות. צרות כאלה הן מעשים בכל יום בעולמנו הזה, ואין להן שום יחס עם איזה עם ידוע, שאינו בענין זה אלא מקרי על-פי מקומו. לצרות ישראל בזמנים ההם לא היה שום יחס עם עצמות העם הפנימית או תמונתו החיצונית, רק היה “המקום גורם”, ואולי היה עם קטן אחר יושב בארץ שישבו בני-ישראל היה גם הוא סובל אותן הצרות, ואולי גם היה מת בהן. ראיה לדבר – שכני בני-ישראל הקדמונים: צור, עמון, מואב והשאר. הצרות הראשונות שסבלו בני-ישראל כעם מסומן בדעותיו התחילו בימי אנטיוכוס איפיפאנוס ונתחדשו שנית בימי קוֹנסטאנטין הגדול, ומאז ועד עתה לא חדלו, ורוח אחד וסבה אחת להן. לפי השיטה הזו עלינו לומר, כי בימי אנטיוכוס היו עוד בני-ישראל בראשיתו לפני זמנם ובימי קונסטאנטין כבר היו לאחר זמנם, אם כן אימתי היה זמנם? בזמן קצר כחמש מאות שנה שעבר בין זה לזה, היו בני-ישראל בראשיתו לפני זמנם ובאחריתו – לאחר זמנם, ומתי היו איפוא בזמנם? האם ראינו בהיסטוריא עמים בלתי פראים שהיה זמנם קצר כל כך? שמא תאמר, בני-ישראל פראים היו – הלא מלבד שמציאות כתבי-הקדש מכחשת לגמרי הנחה כזו – הנה אם כן לא היו יכולים להיות מעולם קודם זמנם.
בכלל, המלות “קודם זמן ולאחר זמן” טובים רק לדברי-חדודים ולא לשיטה מושכלת. לא לבד האומר, שאיזה עם היה או הוה מחוץ לזמנו, הרי הוא טועה, אבל גם בנוגע לאדם, שזמנו קצוב, הנה כל האומר: אדם פלוני בא לעולם קודם זמנו – הרי הוא טועה. הואיל ובא לעולם הרי הגיע זמנו; הואיל וישנו עוד בעולם הרי לא עבר עוד זמנו. אם אומרים אנו שאידיאה פלונית באה קודם זמנה גם אז אין הדברים כפשוטם, אבל הכונה שאין הדור מוכשר לה. אבל העם והאידיאה אינם דברים התלוים זה בזו בהכרח, שהרי רואים אנו עמים שאין להם יחס מיוחד עם איזו אידיאה מצוינת ואף-על-פי-כן חיים הם. שמא תאמר, כי עוד האידיאה טמונה בקרבם ועתידה היא עוד להתגלות, – אם כן אין לך עם שהוא לאחר זמנו, כי מי יודע מה ילד יום ואולי עוד יביא העם ההוא אידיאה חשובה. אם יאמר איש להטעים את השיטה הזו בסגנון כזה: מושג עם קשור בהכרח עם תמונות ידועות המיוחדות לו, שזולתן אינו עם כי אם קבוץ בני-אדם סתם, והתמונות המקיימות את עמנו אין להן עוד מקום בזמן הזה, ובהפסל צורתן נמצא גם העם לאחר זמנו, – עוד תשאר השיטה בלתי צודקת כבתחלה. הנה תמונות העם שונות הן, יש מהן חיצוניות ויש מהן, לפעמים, גם פנימיות, כאלה הנחשבות לאידיאה של האם. התמונות החיצוניות תלויות בטעם, ועל פי הכלל הגדול: “אין חולקים בדבר התלוי בטעם” – אין מקום לומר בהחלט כי תמונה זו אינה נאה והיא לאחר זמנה. התמונות הפנימיות של בני-ישראל, כמו רעיון האחדות הפשוטה, נתינת היתרון להפנימיות על החיצוניות, נחיצות המעשה הדתי בפועל כדי להגביר האידיאה ברוח, וכיוצא בזה, – הם דברים התלוים בשיקול-הדעת ובמבטים מיוחדים, ואם האחד יאמר כך והשני – להפך, אין רשות לאחד מהם לומר לחברו: “כבר עבר זמנך”.
עוד יש מקום לבעל-דין לומר, כי ההויה שלא כפי הזמן היא דבר גדול ונחוץ להיסטוריא. האמתיות הנצחיות אינן תלויות בזמן, ועל כן אם באמת מציאות בני-ישראל עתה אינה מסכמת עם רוח הזמן – הנה יש במציאות זו אידיאה חשובה ונעלה מאד, והיא: להוריע לבני-האדם, כי לא כל התלוי בזמן ובמוֹדה הרי הוא אמת.
וכמה חלושה היא הסבה עצמה: “בני-ישראל סובלים מפני שהם לאחר זמנם”, כאילו כלל הוא בתורת ההיסטוריא, שכל עם שהוא לאחר זמנו צריך לסבול? ואם כלל הוא – למה נבחרו רק בני-ישראל להחשב בין עמים כאלה, ולא עמים אחרים, כבני טיבעט וכיוצא בהם? אבל ברור, שלא הטבע ולא ההיסטוריא אין להם עסק עם הפילוסופיא.
בני-ישראל הם באמת “פגול” לעמים רבים, אך הם נתפגלו לא מחוץ לזמנם, כי אם מחוץ למקומם. מהלך רוחם השונה ממהלך רוח העמים שבתוכם הם יושבים, ושבשבילו הם מצוינים ביניהם, גורם להם כל צרותיהם.
שוטניהם אין אומרים להם: “כבר עבר זמנם”, אבל הם אומרים: “אזלת לקרתא הלך בנימוסיה, ואם חפצים אתם לשבת בתוכנו – היו כמונו; וכל-זמן שלא תעשו כן, הנכם מחוץ למקומכם, וזרים אתם לנו!” אם טובי העם משתדלים לתקן את המעֻות הזה וחושבים מחשבות להשיב את בני עמם למקומם הראשון, לבל יהיו מחוץ למקומם, – אין בזה כלל משום “החזרת ימי-הנעורים”; כי, כפי שהוכחתי, אין זקנה לעם. ובהיות כח העם וזכותו לחיים עתה ככחו וזכותו אז – הנה לא הם המשיבים את הגלגל אחורנית, כי אם מתנגדיהם, האומרים לתקן מצב העם על ידי שנוי רוחו, זה הרוח המחיה אותו מימי-עולם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.